יוסף באו

גם כשצלילה והדסה באו מספרות את סיפור חייהם של יוסף באו ורעייתו רבקה, סיפור שכולל את תלאותיהם במחנות הריכוז באירופה - לא נעלמת מדבריהן הנימה האופטימית.

"ההסתכלות מבעד למשקפיים ורודים היא נחלת משפחת באו כולה" הן אומרות.

כשנלקח למחנה הריכוז פלאשוב, דרש מיוסף באו קצין גרמני לבצע העתקת שמש דחופה. באו הסביר לקצין שאין ביכולתו לבצע את העבודה משום שהשמים קודרים ולהעתקת שמש צריך לפחות מעט קרני אור, אבל הגרמני פסק "עשה את העבודה או שתומת מיד!".

בצר לו ניסה באו לפרוש את נייר ההעתקה מול השמים השחורים, כשלפתע קלטה עינו נערה חיננית שעברה במקום. הוא ביקש ממנה להחזיק עבורו את המסגרת ובה נייר ההעתקה. "תהיי השמש שלי", אמר בבדיחות, למרות שידע כי דינו כבר נחרץ. הנערה עשתה כרצונו והלכה לדרכה. ללא תקווה לתוצאה כלשהי החל באו לפתח את הנייר. לתדהמתו גילה שאירע לו נס וההעתקה הצליחה. הקצין הגרמני קיבל את שביקש ויוסף באו יצא מיד לחפש את הנערה שחוללה את הנס. בהמשך התאהבו השניים והחליטו להינשא למרות התופת שמסביבם.

סיפור ליל כלולותיהם של רבקה ויוסף באו במחנה הריכוז הונצח לימים בסרט "רשימת שינדלר". יוסף היה מבני המזל שנבחרו להיות העובדים במפעלו ובחסותו של אוסקר שינדלר, וכך ניצל. רק לאחרונה, לאחר מות הוריהן, גילו הדסה וצלילה שאמן רבקה היא זו שדאגה להוסיף את בעלה הטרי לרשימת שינדלר, אף כי ידעה שבכך היא מוותרת על מקומה ׁוהיא אכן נשלחה לאושוויץ.

תיקי קרטון מכילים קטעי עיתונות בפולנית, באנגלית ובעברית, ובהם פרסומים של קריקטורות משלו וכתבות שנכתבו עליו במשך השנים (בעיקר בחו"ל). במדפים מסודרים עותקי ספרים שאותם כתב והוציא לאור בעצמו.

על הקירות תלויות כרזות וכתוביות מסרטים ישראליים, אותן יצר, וגם שולחן העבודה שלו, מכחולים , צבעים וחומרי העבודה.

תכולתו של הסטודיו העמוס הוא עדות הסטורית לתקופה ולימים אחרים, וגם לסוג ולאופן העשייה הגרפית והפרסומית שנעשתה בארץ מתחילת שנות ה-50. עבודותיו מתעדות את תקופת השואה ובעיקר עשרות שנות תרבות מקורית בארץ ישראל מקום המדינה ואילך.

יוסף באו - צילום בסטודיו

ציורי השמן, הרישומים והקריקטורות הם עדות לכשרונו של באו. רובם מתארים דמויות באופן סרקסטי, הומוריסטי, חלקם בנושא השואה. כדי להבין את מהותם כדאי לעקוב אחר סיפור חייו המרתק:

יוסף באו, (1920-2002) נולד בקראקוב, פולין. כילד למד בבית ספר פולני וכנער המשיך את לימודיו בגימנסיה העברית בקראקוב. שם אמר לו אחד המורים כי ציורי הקריקטורות של מורי בית הספר שהוא רושם על הלוח בהפסקות מנבאים לו הצלחה בתחום האמנות.

בשנת 1938 התחיל ללמוד אמנות פלאסטית, באוניברסיטת קראקוב. הוא למד ציור ורישום, וגם כתיבת אותיות גותיות שהרשימו אותו והוא התאמן בכתיבתן ימים ולילות. אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו.

בתחילה היה בגטו קרקוב, לאחר מכן במחנה רכוז פלאשוב. לימים התברר שהמיומנות הגבוהה שאליה הגיעה הצילה אותו ממוות בגטו קראקוב ובמחנה הריכוז פלאשוב, אליו עבר בשנת 1939 כשהגרמנים כבשו את העיר.

משם הועבר לגרוס רוזן ובסוף היה במחנה של אוסקר שינדלר, ברינליץ, בצ´כיה.

כשהתברר לגרמנים שהוא יודע לכתוב כתב גותי, העסיקו אותו במשרדו של גט – מפקד מחנה הריכוז.

באחד הספרים שכתב "שנות תרצ"ח" תיאר באו כיצד השתמשה המשטרה במחנה הריכוז בכישרונותיו כגרפיקאי:

"כשגמרתי לקשט את תיקי המשטרה בכותרות רציניות וחשובות התחלתי לצייר שלטי הסברה "חיוניים" – שלטים על דלתות משרדי השוטרים. חשיבות מיוחדת נתתי להדגשת כבודו וסמכותו של מאייש החדר... למשל: "הקצין הראשי" בשורה ראשונה, בשורה השנייה שמו ותוארו, ובשורה השלישית שעות קבלת הקהל... הכל באותיות גותיות גדולות ומסביבן מסגרת אדומה"....

על כל טעות קיבל עונשים ומכות: " עבדתי תקופה מסויימת כשרטט והתמחותי היתה ציור מפת המחנה. לא פעם קיבלתי הפנייה לקבל "עשרים על התחת" וכמה פעמים רק נס הציל אותי מכדור אקדחו של גט... פחדתי פחד בלתי מוכנע מפני הקומנדיר גט"

מגרש המסדרים בפלאשוב

האמנות הצילה את חייו ובזכותה הצליח להציל גם מאות אנשים, כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן יכלו לברוח. פרטים אלה לא הזכיר בדרך כלל. אבל לימים כששאלו אותו עיתונאים שנודע להם על כך, למה לא הכין לעצמו תעודה, הוא ענה: "אם הייתי יוצא מי היה עושה?" ואז מישהו אחר שאל אותו "לא חבל, אם היית יוצא לא היית סובל חמש שנים" והוא ענה "אבל אם הייתי יוצא איך הייתי מכיר את אשתי?".

תמורת חצי כיכר לחם קנה שתי כפיות כסף, בחצי כיכר נוספת שילם לצורף כדי שיכין מהן שתי טבעות נישואין. הוא התגנב בתחפושת למחנה הנשים שם נפגש עם אימו ועם רבקה והם נישאו.

החתונה של רבקה ויוסף באו

בנוסף לעבודה במחנות כגרפיקאי ושרטט, צייר כתב ותעד יוסף באו בסתר את כל מה שראו עיניו.

בתוך מחנה הריכוז אף כתב וצייר ספר בגודל כף יד בשם: "העולם ואני". חלק מהשירים מלאי אופטימיות והומור.

כששוחרר מהמחנה חזר לקראקוב והמשיך את לימודיו באוניברסיטה ומיד ערך תערוכת ציורים שצייר בתוך המחנות. ראש עירית קרקוב פתח את התערוכה.

למחייתו עבד כמעצב, גרפיקאי וקריקטוריסט בשלושה עתונים. כמו כן הוציא לאור ספר שירה ואיורים בשם: "צלו של עובר אורח".

בתום המלחמה נפגש הזוג - בדרך נס, אומרות בנותיהן, והנה נוסף עוד נס לרשימת הניסים המשפחתית. בני הזוג עזבו לקראקוב. יוסף השלים את לימודי האמנות, ושם גם נולדה הבת הבכורה הדסה.

חמישים מלקות

בסיום לימודיו בשנת 1950 עלו יוסף, רבקה ובתם בת השלוש ארצה. הבת הצעירה צלילה נולדה בארץ.

כעולה חדש, ללא הכרויות עם יושבי "כסית", בוגרי "בצלאל" או "אופקים חדשים" ניסה באו לסלול את דרכו לבד, באופן עצמאי ובדרך קשה. הוא ניסה ללא הצלחה לעבוד כקריקטוריסט במספר עיתונים אך המשרות היו כבר מאויישות. את ציורי השמן שלו לא רצה למכור ולא חשב עליהם במונחים כלכליים. יחסי ציבור מרפקנות וחוש מסחרי היו ממנו והלאה.

יוסף באו הקים סטודיו לגרפיקה בדירה קטנה במרכז תל אביב, אותה שכר בדמי מפתח. באופטימיות הנצחית שלו הסתער על החיים, על התרבות העברית בתל אביב של הימים ההם, ובמיוחד נקשרה נפשו בשפה העברית: השפה החכמה וההגיונית ביותר, לטענתו, שבאו הקדיש לה רישומים וביאורים.

בסטודיו יצר גם אולפן לאנימציה. יוסף באו היה לחלוץ ההנפשה (אנימציה) בארץ. מכיוון שידו לא השיגה לרכוש ציוד יקר, הרכיב אולפן הנפשה מחלקי מכשירים שליקט. כדי להציג את עבודותיו בנה קולנוע זעיר בסטודיו שלו.

שם יצר פרסומות, סרטי אנימציה וכותרות עבור רוב הסרטים שנוצרו אז בארץ, ובכך סייע לא במעט לכינונה של תעשיית הסרטים הישראלית שהיתה אז בחיתוליה. מן הסטודיו הצנוע שלו יצאו אז כותרות לסרטים כגון: "שמונה בעקבות אחד", "קזבלן", "סאלח שבתי", "עמוד האש", "הם היו עשרה", ועוד רבים אחרים.

תשדירי הפרסומת שיצר באנימציה הופיעו בקולנוע ובטלויזיה מביניהם: "מזון לשעת חירום", "הכן רכבך לחורף", "שיטת הניקוד פועלת" ועוד .

כמו כן עשה מגילות קלף לדוקטור כבוד עבור אוניברסיטת ת"א.

קירות הסטודיו של באו עמוסים כרזות, שלטים ואיורים שיצר עבור חנויות, מפעלים, מוסדות תרבות ועוד.

הסטודיו היה מוכר לתושבי השכונה, שאהבו להתענג על הלצותיו ולספוג משמחת החיים של יצירותיו.

יוסף באו גם גויס ליחידה סודית של חיל המודיעין שעסקה בפעילויות טכניות-חשאיות, שם באו לידי ביטוי, כישרונות הציור והרישום שלו . אחר כך עבר יחד עם אנשי אמ"ן אחרים למסגרת יחידה דומה שגובשה ופעלה באחד מהגופים בקהילת המודיעין, השייך למשרד ראש הממשלה . יוסף מעולם לא דיבר על פעילויותיו אלה . רק לאחרונה התברר שיוסף באו עבד במוסד.

כל השנים צייר וערך תערוכות בארץ ובחו"ל. יוסף באו כתב, אייר, ערך והוציא לאור שמונה ספרים בעברית ובפולנית.

בהם הספרים "משולש עגול", "שנות תרצח", "לו טוב", "ד"ש קר" ו"ברית מילה". הספר "שנות תרצ"ח" תורגם לאנגלית ויצא לאור בניו-יורק בשם: “Dear God! Have you ever gone hungry?” הספר תורגם גם לסינית ויצא לאור בסין.

יש לבאו סגנון וחותם אישי . הדמויות בציוריו הינן בעלות עיניים גדולות וגוף קטן המזכירות את דמויותיו הגרפיות ואת ציורי הקריקטורות שלו. יש בציוריו גיחוך על סיטואציות יומיומיות יחד עם ניואנסים פיוטיים. יש לו גם סדרת ציורים ריאליסטיים המזכרים את "אסכולת פריז" הכוללת דמויות מתל אביב בהן מצחצח הנעליים, התימנים, התזמורות ועוד. בציורו "עיר אינסופית" מתוארים בתי קומות עירוניים עם מעברים צרים בפרספקטיבות מדוייקות עם צבעוניות כובשת. בציור סוריאליסטי בשחור לבן מתוארת דמותו של "הרוכל המרכל" – שעובר מבית לבית כדי למכור את מרכולתו ומעביר אינפורמציה מבית לבית. מכובעו ומראשו של הרוכל יוצאים חוטים רבים המתפתלים ונקשרים זה בזה בדיוק כמו סיפוריו.

שלישייה עם ציפור

עליית תימן

חלוקת לחם במחנה ריכוז

בסצינות מן העבר במחנות הוא מתאר אסירים בכותנות פסים עם ראשים קרחים, מפוחדים ומבוהלים המזכירים את ציור "הזעקה" של מונק, וכולם מסתכלים בערגה על כיכר לחם, או קבוצת יהודים אסירים הצופים בשני נאצים מכים אדם השוכב ערום וקשור לסד עינויים.

באו יצר גם סדרת רישומים גרפיים נקיים בשחור-לבן המעידים על וירטואוזיות מדהימה. באחד מרישומי הסדרה נראים ריבועים שחורים כלוח שחמט ועליהם ניצבים חיילים. בשביל הלבן שנוצר ביניהם מופיעה דמותו של היהודי , אולי שלו עצמו, המחפש דרך מילוט, דרך מוצא מהסבך.

ליוסף באו הייתה אהבה מיוחדת לשפה העברית ולדקויותיה. בספרו "ברית מילה" ניסה להוכיח שהעברית היא שפה חכמה , הגיונית ומלאת הומור. כל מילה מלווה בציורים ואיורים בעלי כפל משמעויות. כתיבתו וציוריו מתובלים בהומור רב.

סיפור ההשרדות של באו וכל מה שספג בזמן המלחמה הולידו אמן רגיש שעבודותיו הן ביטוי ישיר לאישיותו האופטימית. ייתכן שחוש ההומור והקריקטורות היו דרכו להתמודד עם הזוועות וזה מה שעזר לו גם לבנות חיים חדשים אחרי המלחמה.

רבות מעבודותיו תיעדו את מוראות השואה, אך תמיד עם מסר אופטימי ובדגש על האמונה באדם ובטוב ליבו.

"החיים הם ערך שיש לצחוק איתו, להתבדר איתו, ובו למלא את הריאות" אמר.

בפתח כל שנה היו מכרי משפחת באו מחכים בקוצר רוח לקבל את איגרת ה"שנה טובה" החדשה שיצר יוסף באו. כל שנה רעיון חדש היה מתגלגל אל תיבות הדואר: בשנת 1964 עיצב באו ברכה בצורת המחאה, בשנה אחרת הנפיק "פוליסה לביטוח מפני דאגות", והיתה גם ברכה בדמות "תעודת אושר" רשמית מאת השלטונות. בעתידון שיצר כתב: "עתידון המגלה את סודות ימיך שטרם מלאו" - וכמובן איגרת שנה טובה בצורת משקפיים ורודים.

"שנות טובות"

במשך השנים הוא נפגש עם אוסקר שינדלר מספר פעמים. הוא ואשתו רבקה חסכו כסף ושלחו אותו לאדם שהציל את חייו של באו. הזוג נפגש בארץ עם הבמאי סטיבן שפילברג וזה ביסס חלק מסרטו "רשימת שינדלר" על פי סיפוריהם ואף צילם אותם לחלקו האחרון.

אוסקר שינדלר

בשנת 2002 הלך יוסף באו לעולמו והסטודיו כמו קפא בזמן, משמר את יצירותיו בגרפיקה, באיור ובאנימציה, מעין תמצית סיפורה של תקופה.

יוסף באו, היה אדם נדיר, אמן מוכשר עם ראיית עולם מיוחדת. מפעל חייו המיוחד זוכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם. ספרים רבים ומאמרים העוסקים בהישרדות בשואה, מזכירים ומתארים את סיפורו של יוסף באו, כאמן וכאדם, שבלט במיוחד בזכות ההומור, האהבה וראיית הצד החיובי בכל מצב, דרך חיים שהשתקפה בעבודותיו.

תערוכה קבועה של יצירותיו מוצגת באתר ההנצחה הממלכתי לחללי הקהילה (מל"מ), בגלילות.

ציוריו של יוסף באו היו מוצגים בבניין האו"ם בניו- יורק בינואר- פברואר 2007

במוזיאון ברעם (1993) במרכז עינב תלאביב (1997) במוזיאון נס-ציונה 1997) בבולטימור ארה"ב (1998) בגלרי "סאי" בסוהו בניו-יורק (1998) בגלריה "סטפן גנג" בצ´לסי ניו-יורק (1998) , בשיקאגו במיניאפוליס ועוד. בשנת 1995 בהיותו בן 75 ערך הסינמטק בתל אביב ערב הוקרה מיוחד כהוקרה לפועלו

תערוכה מציוריו "עברי דבר עברית" על השפה העברית הוצגה לראשונה בכנסת משם עברה למקומות רבים אחרים וכעת מוצגת ב"סטודיו-מוזיאון יוסף באו".

העיר הניצחית

הדסה וצלילה נאחזות במקום, במאבק הבלתי פוסק לקיים אותו בחסכונותיהן . ערב מותו התחוור לבני המשפחה כי איבדו את זכותם בדמי המפתח בדירה, ומאז הם משלמים שכר דירה. ברוח האופטימיות שירשו מאביהן הן חולמות להרחיב אותו למוזיאון שיספר על גבורת הוריהן, על השפה העברית ועל חלקו של יוסף באו באיור, בגרפיקה ובהנפשה בארץ.

המקום פתוח לביקורים אך עדיין אינו זוכה להכרה או לתמיכה כפי שראוי היה, כדי להנציח ולשמר סטודיו של אמן שלעבודותיו יש בנוסף לפן האמנותי האישי המיוחד לו, גם ערך היסטורי ותרבותי רב.

תערוכה קבועה בסטודיו - מוזיאון יוסף באו ברח´ ברדיצ´בסקי 9 ת"א (ליד הבימה ושד´ רוטשילד).

לפרטים ותיאום ביקורים : הדסה 054-4212730 צלילה 054-4301499 . (הביקור בתשלום).