פיגמליון מיפו העתיקה: (יוסף תגר – 1992-1923 – 15 שנים למותו)

  משתי סיבות נקלע הזר למקום, האחת לצורך עבודתו אבל השנייה נחשבה בעיניו לא פחות; בכוונתו היה לנסות לצוד לעצמו יצירות אומנות, שכן מכבר נודע כאספן חשוב.

בין סצנת צילום אחת לשנייה התעכב השחקן בגלריות שונות, נכנס לבתי אמנים, הציץ, בחן, ולא אמר דבר כי לא מצא את שביקש. בין אלה שהלכו בעקבותיו שבויים בקסם פרסומו, כאילו בכלל נפל מכוכב אחר, נמצא גם פסל באמצע שנות הארבעים לחייו. היה זה יוסף תגר איש יפה-תואר בעל קומה בינונית, רחב כתפיים וצר מותניים. לגופו חולצה כחולה פשוטה. לרגליו מכנסיים קצרים, מכנסי "אתא", בסגנון שנות הארבעים וכפות רגליו נתונות בסנדלים פשוטים, תנ"כיות. מתוך כתפיו צמח צווארו הארוך וראשו בעל המצח הרחב והסנטר הצר לובש את הבעתו של המסתקרן הנצחי; מה היה הוא עצמו מוכן לתת לזר שרק יסכים לעבור את סף ביתו בסמטת המזלות, יטפס במדרגות הצרות לקומה השלישית ויכנס לרגע לעולמו.

בנקודה מסוימת כשהזר צעד בסמטה המתעקלת כזורמת לעבר גומחה מפורצת שבין יפו לאחותה תל-אביב, הוא לא יכול היה לעצור בעדו ובאנגלית מנוסחת היטב, אך בעלת מבטא זר של יוצא-ארץ בלקנית, פנה לכוכב הנראה  בלתי-מושג כשהוא מניף ידו לעבר החלון הגבוה בצד האגף הצפוני של הבניין העתיק, והציע לו לעלות ולראות את פסליו. היתה זו פניה שונה במשהו משל כל אותם שהשתוקקו לביקור חטוף של רגע גנוב ממלאכת הצילום. הזר חייך את חיוכו המפורסם, הרים מבטו ולפתע נעצר. בחלון נראו שני פסלים שהדליקו את סקרנותו.

כוכב הסרטים הנהן בראשו בהסכמה וכבר פילס דרך בין כל אלה המגדשים עד מחנק את הסמטה הצרה והוא מתקדם בעקבותיו של הפסל הפותח לפניו את הדלת הצבועה בכחול, לגירוש שדים ועין רעה. אנשיו השומרים עליו חסמו בעד האחרים מלהתפרץ גם הם לבנין הישן.

למעלה היתה דירה זעירה, צרה למגורים ועוד יותר לעבודות הפסל שלא משך ידו מהתנסות בכל חומר, יהיה זה קשה כשיהיה, וחוכמת המעשה היא לחשוף מתוכו את הדמות החבויה בו. מכבר עבד תגר באבן רכה, באבן קשה ומתאכזרת, ואפילו מהבזלת הגלילית לא משך את ידו. גם עבד בארד, בנחושת ובסגסוגת אלומיניום. בכל אלה ניכר המגע המיוחד והבוטח שלו, בגימור שהוא כחתימתו. חרד היה לטקסטורה שתהיה חיה ונושמת, אותה השיג תוך אין ספור נקישות במשטחו העליון של הפסל באמצעות נוקר-חרוט עשוי מפלדה מחוסמת; בדרך זו נוצרו אין ספור שקערוריות זעירות בדומה לנקבי העור הנושם.

בכניסה נמצא מטבחון קטנטן שבעד חלון הפונה למערב נחשף מלוא הים עד לאופק. בפינה אחת עמדה פתיליה ועליה סיר ובו נזיד דל, לרוב מירקות. בפינה אחרת, מאחורי דלת נעולה הוצנעה מעין זר פינת מסתור לאחדים מהפסלים, אחת מכמה כאלה המצויות בדירונת. נמצאו שם עבודות מימיו הראשונים כפסל צעיר והוא עדיין בתהליך גיבוש מודעותו לזהותו היוצרת; דמות של גבר ערום מגולף בעץ, מזכיר איקונות של ישוע פרוש זרועותיו המסומרות לצלב העץ; מעין רמז לעתיד כאשר בהדרגה עוד תתעצם אצל תגר  התחושה הכותשת והמייסרת שכל סבל העולם מונח על כתפיו ומחובתו למצוא לו פתרונות. על הקיר היו תלויים כמה ציורי שמן יפואיים וקודרים פרי מכחוליו. ביניהם גם ריקועי נחושת אחדים המצביעים כבר על היווצרות סגנונו האישי.

מבטו של השחקן קלט את התמונה הכללית ולפתע דומה כי התיישב בדעתו ונסוג מחפזונו, והתחיל להתעכב מול הפסלים שלפניו, אחד אחרי השני, בוחן אותם בתהייה וסקרנות עד שנעמד מול דמות אשה תמירה, סילואטה המשאירה מרווח גדול לדמיונו של המתבונן. גובהה היה כמטר ועשרים, דקיקת-גו, אך שומרת על נשיותה בחמוקיה המרומזים והיא כובשת עין ולב בנשימה אחת. המקור, עץ אדום שנתכהה מכבר, היה באחד ממקומות המסתור. העותק, ראשון בסדרה צנועה, היה עשוי מסגסוגת אלומיניום שהטקסטורה פרי הנקישות אף העניקה לה מעין מגע חתימתו של הפסל, י. תגר, מי שהיה מוכר אצל יודעיו כיוסף, או בחיבת-קרבה, יוז´י, כמקובל בחוגי העולים מבולגריה ממנה עלה הוא עצמו לארץ כנער בשנות השלושים.

אחרוני הזוכרים את האירוע הזה של ביקור הכוכב ההוליבודי בסטודיו הזעיר של תגר, לא ישכחו כיצד אותו כוכב זכה ברגע של אושר כשקנה את הפסל, "האשה", בו במקום וכעבור זמן קבע אותו באוספו המוכר היטב בגבעות הוליבוד, היכן שהוא עצמו נודע בכינויו, קירק דוגלאס (בעבר איסר דנילביץ). היתה זו היצירה הישראלית הראשונה שהוא צירף לאוספו וגרמה לו קורת-רוח עמוקה על שגילה אותה בעצמו. אבל היה זה גם רגע מאושר לפסל, מאותם רגעים מאושרים בודדים שזכה בהם. לא הכסף הוא שנחשב בעיניו, אלא ההכרה שזכה בה מאספן בעל-שם שכזה, שתרמה לעידודו כי יש שכר לפועלו של יוצר אפילו הוא אלמוני.

                            

יוז´י, במובנים רבים היה נפחד כרבים מאתנו מהלא נודע. אבל בעוד מרביתנו דוחקים את הפחדים האלה לכל סדק מצוי בכדי להיפטר מהם ולוא גם לזמן מוגבל, הם חיו במחיצתו הופכים לדמונים של ממש שאינם מרפים ממנו, מאיימים על התקיימותו, זו שבדרכו האמין בחשיבותה כי ראה בה שליחות בשם המין האנושי כולו. שנים רבות וארוכות נלחם בשדים המאיימים האלה באמצעות כוח יצירתו. כך נדמה היה לו. שכן לפ עמים ניתן היה לתהות אם הוא הבחין כי בעצם הוא יוצר במעגל הפנימי של חרדותיו, ואינו חדל מלהתעסק בחידה שלא יפתור בחייו – הוא והיא.

הוא והיא היא והוא.

גוף האדם ובעיקר זה של האשה, היצירה האמורה להיות המושלמת מבין יצוריו של הבורא עמדה במרכז עולמו. לעתים אותרה בעבודותיו אפילו כשהיא נחקקה באבנים מסותתות מתוך גישת הפיסול האבסטרקטי המתרחק מהצורה המזוהה. אבל אפילו בעבודות האלה הוא היה קיים בהתלבטותו, בחיפושיו. שלא לדבר על הקוטב השני בהם היה מתמקד באיברים הפנימיים של האשה שהם מקור פלא הלידה והפריחה של האדם החדש זה מקרוב נולד. בין לבין תגר פיסל כמה עבודות בגדלים שונים, באבן ובסגסוגת, של אנשים (גברים? נשים?) שהוערמו  זה על-גבי זה עד היותם כדיונה מתגבהת של מגדל-אדם, המנסה להימלט זה על כתפיו של זה, ואינו יכול לחדול מלדבוק באחר, כמבקש להיצמד אליו עד היותם לגוף אחד. יותר מזה, עד שכול הגופות הנערמות יתחברו זו לזו. כי מול האלוהים האחד והיחיד צריך להציב לדיון הנוקב רק אדם אחד בלבד: את כולנו ואנחנו אז בשר אחד ונשמה אחת, אשר רק נדמית כמחולקת בינינו.

שוב היה חוזר יוסף תגר לפרט הקטן הנבלע בתוך הר האדם שלו.   לפעמים בודד, שחוח, כקורס מכובד עול האחריות שהוא נושא בו, לא רק לגבי עצמו אלא בעיקר לגבי האחרים. זהו סבל מתמשך ונורא. משחר עד שחר. מאור לחושך. אבל  לפעמים בהבזק הניתז מסערת יצריו וחרדותיו, הוא זכה והגיע לשלמות שהתבטאה להפליא בפסל שראוי לכנותו "התחברות". כאן מתבהרת תמונת הקשר המורכב בין אישה לגבר ושניהם הופכים לאחד, והצלע כמו מוחזרת למקומה הטבעי, לפני היות אלוהים.

                                             

כשהתמקד תגר בכתיבתו התנתק יותר ויותר מהמציאות האפורה והשוחקת.

תרצו – לפניכם תום אמיתי פרי תמימות זועקת של מי שנתון בבועתו כאסיר באזיקי-עצמו, בכדי להשיג היטהרות המאפשרת לו לזכך את מעיין יצירתו. תרצו – אולי מצא את "האקורד המיסתורי" כפי שמצא אותו המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין בסימפוניה שלו "פרומתיאוס ", האקורד שהוא האמין כי נמצאות בו סגולות מיסטיות.

אמירותיו אלה של יוסף תגר נראו מוזרות בלשון המעטה ובודאי שלא היו שגורות בשיח שבדרך-כלל מקיימים יוצרים והוא נהייה זר לשפה המדוברת ומנוכר לסמליה. העולם מכבר התרחק ממנו ונהיה לאחר. העולם השתנה בתכלית והליכים נפשיים מעניינים את מרביתנו כשלג דאשתקד. זהו עולם המתפעל כיום מפירוטכניקה של אמנים שונים שמחדדים את החושים החיצוניים ומסנוורים רבים מאתנו בזיקוקין די-נור, אך מתרחקים במהירות של קרן-אור ממקורה של היצירה, זו המעוגנת בנפש. יתכן שבלילה בו החליט תגר לשים קץ לחייו הוא השיג את מעלתו הגדולה ביותר, טוהר המחשבה. בשיא צלילות הנפש נטל את חייו כשהבין שגם המלים הצבועות בדם לבו אינן חודרות ללב אחר. מה עוד נותר לו כשלא פתר את סוד ההתקיימות של דרך אישה בגבר, אפילו לא כאשר פיתלם זו בתוך זה לאחד שלם. הוא גם לא פתר את סוד הפיקחון של האדם שמתהלך כרואה אבל בעצם הוא סומא מוביל סומא וכבר התחילה הנפילה הגדולה שלו לאותה תהום קוברת.

בצוואתו כתב כי הוא מבקש שיהפכו את דירתו הזעירה לבית משכן לילדיו. לפסליו קרא, ילדי. הם היו פרי אהבתו הנואשת לעצם מהות היצירה. בהם האמין כי ימשיך להתקיים גם לאחר לכתו. בזמנו כתבתי וחזרתי כי יש למצוא דרך להציב כבר אז את אחד מפסליו הגדולים באחת מכיכרות יפו העתיקה, שהיא היתה ביתו וכל עולמו. בזמנו גם הפצרתי בכל מי שיכול להטות כתף למצוא דרך להציג בקביעות לפחות מבחר מעבודותיו. אבל הדירה נשללה ובן אחותו שהיה קרוב אליו העביר להשגחתו את הפסלים וכמעט אין איש ששוזף אותם.