הרבה יותר מ- 1,000 מילים: על הצלם זיו קורן

בארץ זיו קורן מוכר גם כבעלה של גלית גוטמן המהממת. בחו"ל ידועה גלית גם כאשתו של אחד מהצלמים המוערכים בתבל בתחום הפוטוז´ורנליזם. לי הוא חבר נאמן וצלם נערץ.

בעת שעבדתי על התערוכה No win situation הנפתחת בימים אלה בברלין, ועל הספר החדש More than 1,000 words   שניהם בשיתוף עם זיו קורן - לא התפלאתי כלל כשהסתבר לי שזיו עסק בנערותו בג´אגלינג, ציור, גידול נחשים ורכיבה על אופנוע. המיומנויות הנחוצות לתחביבים אלה סייעו לו בדרכו להפוך לצלם מוערך ועתיר פרסים, בהיותו אמיץ, זריז, בעל חוש חד לעיתוי וקומפוזיציה, בעל רפלקסים מהירים אשר הביאו אותו לפסגת הצילום העיתונאי העולמי, בו קיימת תחרות מתמדת בכמה מישורים: נגד אבדן ה- " decisive moment " החמקמק, כהגדרתו של Henri Cartier-Bresson , בנוסף לתחרות מול צלמים אחרים, תחרות בין צילומים המגיעים לשולחנות העורכים - אל מול סיקור מוקדי התרחשויות אחרים במאמרי החדשות העולמיים. נראה שצריך כישורים מיוחדים כדי להעפיל מעלה וכן כדי להגיע למספר כה רב של פרסומים מרכזיים בכלי התקשורת.

מה גורם לזיו קורן, כבעל משפחה, לקום ולנסוע אל ליבם של מרכזי אלימות מסוכנים, לפעמים כבשגרת יום ? כיצד הוא מצליח לעכל את המצבים הקשים אליהם הוא נקלע, מרחק שעה מביתו הבטוח ולחזור ולתפקד בחיים תקינים ? די היה לראות את הצילומים הרבים התלויים במשרדו אשר בקרבת ביתו, לעומת העובדה שבביתו אין כלל צילומים תלויים, כדי להבין מה מידת ההפרדה שהצליח להקים בין סביבתו המקצועית לזו הפרטית.

על קיר משרדו, הדפסות ממוסגרות של צלמים ידועים מרחבי העולם, מרביתן חתומות. את צילומיו של זיו ניתן לראות אצלו - רק בפרסומים האחרונים המגיעים בדואר ממקומות שונים בעולם, מונחים על שולחן הביליארד הממוקם במרכז החדר המשמש כמעין שולחן ענק, (אם כי אנחנו מרביצים פה ושם איזה משחקון), עד שיאוחסנו, לצד ארון ספרי הצילום האימתני.

 "אני אוטודידקט. לא למדתי דבר פורמאלי לאחר התיכון, לכן אני קניין אובססיבי של ספרי צילום , מהם אני לומד ומקבל השראה . נפגשתי פעמים רבות עם צלמים מצויינים וחשוב לי להפגש איתם . עד לפני מספר שנים, הייתי נוסע לחנות הספרים ´ סטימצקי ´ פעם בשבוע-שבועיים, עובר על עיתונים זרים , כדי לראות איזה צלם היה איפה, מי עשה מה, להתעדכן, לראות מה קורה בעולם מבחינת צילום , מה הז´אנר העדכני, איזה צלמים עובדים על איזה פרוייקטים, זה הלימוד שלי .  אני נהנה לספוג את הדברים האמיתיים . סוזאן זונטג בספרה "להתבונן בכאבם של אחרים ", מסבירה את הכח הבלתי אמצעי של הצילום באומרה שמפני ש..." העין מקושרת אל המוח והמוח למערכת העצבים, מערכת זו שולחת מסרים מייד דרך כל זכרונות העבר ורגשות ההווה שלך "... בהתבוננות בצילום אדם עובר חוויה רגשית מסויימת. אני מכוון לאותה חוויה. חשוב לי לעורר רגש ".

בארכיון שחלקו פיזי וחלקו דיגיטלי, מתווספים אצל זיו כ- 50,000 פריימים בשנה. צילום החדשות, המזוהה כל כך עם קורן, הוא דווקא הפעילות הפחות כלכלית מבחינתו. לעיתים, לאחר יום צילום הוא אף אינו מרגיש עוד את הצורך, לעבור קודם במשרדו כדי לשחרר את הפריימים כדי שיהיו למחרת בעיתון. צילומיו של זיו מהתופת בתל-אביב פורסמו בעתונים רבים בכל עולם, בשער ה- Time magazine , ב- Newsweek , US News , ב-  Stern הגרמני ו- Paris Match הצרפתי וזכה בפרסי הצילום הטוב של השנה של Times ו- El Mundo האיטלקי וכן ב World Press Photo Award ב- 1995.

התפוצה הרבה של צילומיו מעידה לא רק על חשיבות המידע שאגור בצילום זה, אלא גם ביכולת להביא לקהל הקוראים מידע חדש ממקום שמצולם ללא הרף ובאינטנסיביות גבוהה במשך עשורים. זיו סיפר לי אודות המהפך שעבר לאחר שצילם את הפיגע בקו 5: "בבת אחת הבנתי את ההזדמנות האדירה שנפלה בחלקי - להשפיע. לעשות דברים בעלי משמעות".

בדיעבד התברר כי האירוע הטראומטי בו מצא זיו את עצמו, ממנו יצאו רבים נזקקים לטיפול נפשי מסוג כלשהו, החל להצמיח בו תהליך התפתחות של פן עתונאי. לא עוד  Photographer בלבד, אלא גם Photojournalist .

"הבנתי שאפילו הצלם הטוב ביותר, אם אין בו את הסקרנות העתונאית, הדחף לצאת ולחפש, לשאול ראשון את השאלות ולהביא עובדות חשובות מלב האירועים, אינו אלא שליח עם מצלמה". כך החל זיו לסוע באופנועו עמוק יותר ויותר אל מרכזי העימותים, החל מהשלב בו טרם הוקמו המחסומים "היום אפשר רק להתגעגע בערגה לתקופה הפואטית בה זרקו אבנים ולא היה נשק חם".

לאחר כ- 17 שנים של עבודה באיזורים מסוכנים, סיגל לעצמו זיו חוש לגבי סף הסכנה הקריטי. מספר פעמים היה קרוב לסכנת חיים של ממש, למשל במהלך מבצע ´חומת מגן´ במהלך 2002.

"מי שהיה שר הביטחון דאז, בנימין בן אליעזר, לקח החלטה מאוד לא דמוקרטית בעיני. הוא החליט שצה"ל לא ישתף פעולה עם התקשורת, כך שאזרחי ישראל ניזונו רק מהתקשורת הפלסטינית והזרה. המידע שהגיע מדובר צה"ל היה מאוד מצונזר. נכנסתי לשטחים עם כתב אמיץ של "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי והלכנו ברגל מה- DCO בבית ג´אללה, דרך נקודת המעבר שהייתה נטושה -והלכנו 10 ק"מ עד כנסיית הקבר. היה ירי צלפים והלכנו צמודים לקירות בשכפ"צ קראמי וקסדה. בדרך, נכנסנו לבית החולים בבית ג´אללה וראינו שמגיעות גופות של פלסטינים.

במקביל, טענו בתקשורת הפלסטינים - שצה"ל הפגיז את כנסיית המולד בבית-לחם. פנינו לכוון הכנסייה לראות אם היא עוד עומדת על תילה. מכיוון שאני מכיר טוב את בית לחם. על השכפ"צים היה כתוב PRESS , אבל בדרך נשמעו יריות צלפים והיינו צריכים להסתתר ".  

"פתאום הגיע טור נגמ"שים של צה"ל. הצגתי לחיילים, שעצרו מולי והיו בלחץ, את המצלמות כדי שלא יחשבו בטעות שאני חמוש כאשר אני מגיח מאחורי איזה פינה. מצלמות הרי נראות כמו נשק. עמדתי עם רגליים פסוקות ידיים למעלה, מראה להם את שתי המצלמות. זה היה מסוכן בצורה קיצונית "... "פעם נוספת בה הייתי בסיכון ממשי, הייתה כשבועיים לאחר מכן, כשדיברו בעולם על טבח בג´נין. נכנסתי לאיזור עם צלם פלסטיני, עוואד עמאד והצלחנו להיכנס בג´יפ של סוכנות AFP . היינו בג´יפ הצלם צרפתי ואנחנו. לקחנו איתנו באוטו ילד שהראה לנו איך לעקוף את המחסומים של הצבא. הלכנו ושאלנו איפה מאות הגופות שדובר שמתגלגלות ברחובות.

אנשים לא ידעו על מה אנחנו מדברים. לפתע עצרו אותנו כמה חמושים פלסטינים ותפסו את עוואד. הם שאלו אותו מאיפה הוא והוא ענה להם שהוא צלם. הם לא ביקשו ממנו תעודת עיתונאי, אלא כרטיס ביקור דווקא, כנראה כי תעודות קל  לזייף. אמרתי לעוואד באנגלית "בוא ננסה לברוח מהצבא כדי שלא יתפסו אותנו החיילים", כאילו שאנחנו מפחדים מצה"ל ורק אז נתנו לנו ללכת. ברחנו משם.

גופות לא ראינו, אפילו לא אחת, רק הרס נוראי. היו כמובן לא מעט הרוגים במחנה הפליטים, אבל בוודאי לא טבח ברמה שהפלסטינים ניסו לתאר. כשאומרים בטלוויזיה עשר פעמים ´טבח´, זה מה שנחרט בזיכרון הקולקטיבי, לא משנה מה באמת היה שם וזה מה שהיה מסוכן כל כך בהחלטה שלא יהיה לצה"ל שיתוף פעולה עם התקשורת. עובדתית, בסופו של דבר, קרה דבר נורא ואיום. היו שם 50 הרוגים אולי יותר אבל היו גם למעלה מ- 30 חיילים ישראלים שנהרגו שם. אכן הייתה שם מערכה עקובה מדם, אבל אי אפשר לדבר על זה במושגים של טבח. ברגע שאתה אומר את המילה "טבח" שמונה פעמים ביום בטלוויזיה, לא משנה אם זה מופיע עם או בלי סימן שאלה - בסוף לא משנה אם היה טבח או לא, זה מה שנקטל בזכרון הקולקטיבי, זה מה שאנשים זוכרים. כשאין תקשורת, אין מי שיוכיח אם היה או לא היה.

הפלסטינים עלו מהר על איפה הם יכולים להכות אותנו בסיטואציה כזו. אלתרו שם "קבר אחים" - הוציאו מבתי החולים את הגופות של מי שמתו ממחלות וסרטן, קברו אותם כאילו שהם הרוגים של טבח. היו תמונות שצה"ל צילם ממזל"ט של חברה לוקחים גופות על אלונקות, פתאום אחד מנושאי האלונקה נופל וה"גופה" התחילה לרוץ. עד היום ישראל מלקקת את פצעי הנזקים שגרמה החלטתו של שר הבטחון. הרי כשקורה משהו חמור ברמאללה וצה"ל מפגיז ממסוקים את מרכז העיר, תוך שעתיים ישראל רכשה לה עוד 200,000 שונאים. האסקלציה במערכת היחסים הפכה כל כך קיצונית, שיש הרגשה שהדור הנוכחי לא יצליח לחזור לנקודה בה עמדנו בשנת 2000. לא משנה אם הגענו לזה בגלל ההנהגה, הזרמים השונים של הפלסטינים, או אם כל צד משך לכוון אחר וערפאת לא השתלט ".

במקרה אחד , זיו פגש את מתכנני פיגוע טרור שצילם. היה זה לאחר פיגוע כפול ברחוב נוה שאנן בתל אביב , ביולי 2002. משום מה, זיו אינו מתאר את המפגש כמפגש שסיכן את חייו:

"כשאירע הפיצוץ הכפול הייתי במשרד , החלונות רעדו. מייד זיהיתי שזה גל הדף של פיצוץ כפי שקרה פעמים רבות גם כשהייתי בבית , היו כעשרה פיגועים ברדיוס של 2 קילומטר מהבית. הגעתי מהר מאוד לאתר הפיגוע ברחוב נווה שאנן . תוצאות ההרס של שני המפגעים שפעלו סימולטנית גרם להרבה מאוד נפגעים , מרבית הפצועים ברחו מהזירה מכיוון שהיו שוהים בלתי חוקיים מתאילנד . יצאה הודעה שקראה להם לבוא לקבל טיפול, תוך הבטחה שלא יבוצע נגדם הליך גירוש בשל חוקי ההגירה ."

"כמה שבועות לאחר מכן, נסעתי עם צבי יחזקאלי, עתונאי ופרשן מערוץ 10 הישראלי, לשכם. עברנו את המחסומים, השארנו את הרכב ובא רכב של המוחבראת לקחת אותנו. בתקופה ההיא עוד לא חטפו עיתונאים, אבל בכל זאת זה היה די מפחיד. הזכוכית הקדמית של הרכב שבא לאסוף אותנו הייתה מלאה בחורים של כדורים. האנשים שאספו אותנו לא ידעו לאן אנחנו נוסעים בעצמם וקיבלו כל הזמן הנחיות איך לנסוע, עד שהגענו לקסבה של שכם.

ישבנו ברכב איזה 15 דקות, כשאני מעריך שצפו בנו. כשהתקבלה ההוראה הטלפונית יצאנו מהרכב . בחור צעיר הוביל אותנו ברגל כשהוא מפגיש אותנו בדרך עם אנשים שונים, עלינו וירדנו בשביל שהוביל חצר פנימית של חורבה. בשלב זה עוד לא הוצאתי את המצלמה כי היה מוסכם שעד שלא מתקבל סימן - לא מתחילים. לחורבה חסרת הגג הגיעו כמעט כל מי שפגשנו בקסבה כמה דקות קודם . אחד מהם הוציא תת מקלע מתחת לברוקולי, השני אקדח, כשמסביבנו זקיפים ששמרו על פינות המבנה . המוביל שלנו שם מסיכה על ראשו והצטרפו אליו עוד שני רעולי פנים שנתנו לנו הוראה מאוד ברורה : " לא לצלם רגליים ".  אולי בגלל סיכוי לזיהוי של סוליות או נעליים. מרגע ששמו את המסכות, אפשר להתחיל לצלם . הם דיברו על ההתנגדות ועל המשך המאבק שלהם. היו שם כמה כסאות פלסטיק רעועים חבלים זרוקים על הרצפה ולדבריהם זה המקום בו הם מוציאים להורג משתפי פעולה . דברים רבים יכולים להשתבש במפגש כזה. אנחנו הרי לא היינו מתואמים עם הצבא ומספיק שהייתה מתחילה איזו פעולה והיינו הראשונים שהיו נלקחים. היינו צריכים להיות מאוד זהירים ".

צילום: זיו קורן

כשהחליט קורן ליזום את ליווי מסע הבחירות של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל, בחודש מאי 1999, היה זה מהלך עצמאי שהחל באופן בלתי שגרתי לעומת האופן שבו התנהל סיקור בישראל. "מצאתי את עצמי רץ עם קבוצה של אותם צלמים לאותם מקומות וכולם הביאו את אותו פריים. אותו פריים גרוע. הרגשתי שאם יש לי את אותו פריים כמו לכולם, אין לי מה לעשות שם. אם אני לא משיג פריים יותר טוב מהצלם שלידי אני הרי גם לא יכול למכור אותו". זיו פנה אל אנשי הקמפיין של אהוד ברק והציע להם ללוות את הקמפיין, כשהוא מציע להתמקד באיש שמאחורי הקלעים. בזאת לקח על עצמו כמה סיכונים: היותו של אהוד ברק היה נמוך בסקרים, עבודה של שלושה חודשים ללא שכר, שבסופם ייתכן ולא יהיה ל כל הסרטים לפח, מלבד קטלוג. כך מיקם זיו את עצמו במיקום הנוח לו ביותר: מקורב מאוד להתרחשות הבלעדית, אך בשום אופן לא צלם מטעם איש".

"בישראל לא מקובל שלאישיות פוליטית יש צלם רשמי, חוץ אשר צלם ראש הממשלה שמצלם בעיקר לחיצות ידיים. הרי התמונות שנחרטות בזיכרון בסופו של דבר,  הן תמונות האישיות: בן-גוריון עומד על הראש בחוף הים של פאול גולדמן, או מנחם בגין קושר לעליזה את שרוכי הנעל במטוס בדרך לחתימת הסכם השלום על מצרים ורוכס את נעליה שצילם דוד רובינגר, מבחינתי לכל צילומי הנאומים עם המיקרופון לפני הפה, אין טיפת משמעות. במקום לצלם תוך כדי תנועה ולשחרר פריימים, החזקתי אצלי את כל הפריימים עד שייבחר לראש ממשלה, אם וכאשר".

.

     צילום: זיו קורן

" הפלסטינים נלחמים את מלחמת העצמאות שלהם. את רוב האוכלוסייה הישראלית זה לא מעניין , זה אפילו מפריע להם בשגרת יומם . הבעיה הבסיסית ביותר בראיית הציבור הישראלי את מצוקת הפלסטינים , היא העובדה שהם חושבים שנעשית טובה כשנותנים ללפלסטינים לחיות בשטחים . מעטים חושבים שאולי זה בכלל לא שלנו. הציבור אינו מוכן לשלום, לא מוכן לוותר, אין מוכנות לצעדי משא ומתן . החברה שינתה צורה, הפכה מחברה שבטית לקפיטליסטית וזה בעצם מביא את השינוי . פשיטת הרגל של החברה הקיבוצית, בה המוטו "אחד למען כולם, כולם למען אחד´ קרס . אנחנו חברה שבעה, שפחות מעניין אותה מה קורה אצל השכן. באופן הדרגתי ישראלים נהפכו אניני טעם יותר ,   בררנים יותר, מפונקים יותר, יוצאים לחופשות בחו"ל . פעם לא היה מבחר, אמרו תודה על מה שיש ועמדו בתור עם תלוש לקבל שלוש ביצים, היום יש בסופר מאות סוגי גבינות ".

"מהצד השני, הדבר הגרוע ביותר שקרה לפלסטינים, זה שיאסר ערפאת שנהג בפחדנות כשבהסכם פאריס פשוט עמד על הבמה ולא חתם. הציעו לו את חלוקת ירושלים, 98% אחוז מהשטח, קיבוץ כל ההתנחלויות לגוש אחד וקבלת אדמות בחלוצה בתמורה - והוא אמר לא.

הוא היה מושחת, תוך כדי תפקידו כקדוש מעונה, ישב על חשבונות של מיליארדים והחזיק את אשתו בתקציב של 100,000 יורו במלון ´פלאזה ´ בפאריס . שאלו פעם את רבין, אם הראשות הפלסטינית כל כך מושחתת מדוע אינו עושה דבר. רבין ענה שזה לא בעיה שלו. אפשר להבין אותו , אחרי הכל אם הם שם ואנחנו כאן, הם צריכים לנהל את הכספים של עצמם. מה שקורה שם זה לא בדיוק מהלכים דמוקרטיים ".

"המצוקה האמיתית, היומיומית, איתה צריכים הילדים משני הצדדים להתמודד - היא הרסנית. בקריית שמונה, כתוצאה מתקופת המלחמה של לבנון השנייה, ההפצצות הרס בתים והמוות, ילדים נפגעו נפשית וזה רק מחמישה שבועות של לחימה, משהו מוגדר עם התחלה אמצע וסוף. תוסיף על זה מצוקה כלכלית, הורים בחרדה - זה משפיע על הנהיגה, העצבים, הרוח. קשה לדבר עם אנשים שיחה רגועה בזמן שיש להם ילד בן 8 שעוד מרטיב במיטה.

בצד הפלסטיני המצב פי עשר או פי חמישים יותר גרוע. ילדים שגדלים עם שנאה כל כך מושרשת, אי אפשר יהיה כבר להוציא את זה מתוכם, כך זה עובר הלאה מדור לדור. בשטחים ובעזה, בקייטנות של החאמאס, מלמדים ילדים בני 7-8 להחזיק קלאצ´ניקוב ולזחול מתחת לגדרות. איך זה קרה ? התקציבים של החמאס נותנים לילדים העניים מסגרת וארוחת צהריים וכך הם בנו תשתית של חינוך חינם ".

צילום: זיו קורן

..." בנושא הישראלי - פלסטיני ",   אומר זיו באופן חד משמעי, "המלחמה היא על דעת הקהל הבינלאומית . זו מלחמה שמתנהלת באמצעות התקשורת והכוחות אינם שקולים, מכמה סיבות . הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות ליריב שלך, הוא להביא אותו למצב שאין לו מה להפסיד , שם הוא מאבד את ההגיון . מי שאין לו מה להפסיד, לא יהסס להתפוצץ לך בפרצוף ".

תוסיף לזה את המשפט ´אל תיתן לעבודות לקלקל לך סיפור טוב´ - והכל פתוח לכל מיני מניפולציות . לכן זה   no-win situation in the Israeli Palestinian-conflict.. ישראל היא Over powered. החשיבה האסטרטגית ומרוץ החימוש מול האיום האיראני - שם היא יודעת התמודד . אבל זה לא כך מול לוחמי גרילה וזורקי אבנים. בכל סיטואציה בה רואים צילום של ילד זורק אבן על טנק , לעולם לא תהיה לך אמפתיה לטנק, כי ככה אנחנו בנויים לחשוב, לא משנה בכלל מה היה רגע לפני או אחרי . זה הרגע שהונצח ותמיד תהיה לך אמפתיה לצד הילד. במלחמת דוד וגלית, לא נצליח לשכנע איש בצדקת דרכנו ".

.

"תמונת פיגוע קטלני בתל-אביב מול טיל טועה שהורג משפחה פלסטינית, יקבל משקל אחר כשבצד הישראלי לא נותנים לצלם לפני שמכסים את הגופות והתקשורת תכנס לזירה סטרילית. בצד הפלסטיני לא יזיזו את הגופות עד שהתקשורת הזרה תגיע. הם מציגים לראווה חלקי גופות ותינוקות מרוטשים. וזה הבדל מאוד משמעותי, שעובד לרעת ישראל, כי היא מוסרית. מאוד. אני אמנם אומר את זה בזהירות  אבל אני יושב בתדריכים של הצבא, ביליתי עם חיילים בשטח, אני יוצא למבצעים, אני רואה פעולות ונמצא שם פעמים רבות. אני לא אומר את זה מעדות שמיעה שלישית, אני אומר את זה מחוויתי שלי, כשאני שומע את התדרוכים  שניתנים לחיילים לפני שהם יוצאים לפעולה. צה"ל הוא צבא מוסרי, למרות שלצערי זה לא נתפס ככה, מספיק אינסידנט חריג אחד וכמעט בלתי אפשרי לשקם את התדמית".

" לעומת זאת, השימוש שעשה החיזבאללה בתקשורת היה חשוב ואף גלש להתערבות יתר . קרה שבצילומים שהפיץ, הופיעה אותה אישה בצילומים של שני כפרים שונים בהפרש של שבועיים , כשכל פעם היא בוכה שהרסו לה את הבית, או איזה גבר שמופיע פעם אחת כשהוא מחלץ מההריסות ובפריים אחר הוא מעמיד פני מת והוא הגופה המחולצת. אותו צלם , שאני מעריך אותו מאוד וזכה בפרס ה - World Press עשה הרבה דברים טובים ורציניים , הואשם בחריגה מהאתיקה. לא ברור אם הטעו אותו ב´משחק מול מצלמה ´, או שהיה נסיון מצידו לשיתוף פעולה קטן, כי באמת יצא פריים מצוין, אבל זה היה פשוט עבודה בעיניים ".

"ישראל ניהלה מלחמה מול אוייב שלא ניתן היה לראות מהי דמותו, אפילו לוחם אחד לא הופיע בתמונות לכל אורך המלחמה. החיזבאללה לעומת זאת, ניצל את התקשורת עד תום. שם זה לא דמוקרטיה. לקחו עיתונאים לרובע אה-דאחייה, עם מדריך שהוביל ושמר עליהם ולקח אותם רק למקומות מסויימים. כל הצלמים באו עם אותו פריים של השכונה ההרוסה מאותה זווית, פשוט שליטה מוחלטת בתקשורת.

עתונאים האמריקאים שהצטרפו לכוחות הפורצים לעיראק, נדרשו לחתום על מסמך האוסר עליהם לשחרר תמונות של פצועים והרוגים אמריקאים. הייתה החלטה מאד לא דמוקרטית, כדי לא לגרום לדמורליזציה בדעת הקהל האמריקאית. כל התכנים נשלטו על ידי צנזור אמריקאי מאד שמרן. צלמים שהיו בעיראק ולא צורפו (   embedded ) לכוחות הצבא והסתובבו חופשי בעירק והעבירו תמונות של חיילים אמריקאים פצועים או הרוגים, אך התקשורת האמריקאית לא הסכימה לפרסם. יש פה בעצם איזה תהליך בו פטריוטיות רבתית מוכתבת, אשר נשברה רק לאחר שנים מחוסר ברירה. רק אז החלו להראות את מטוסי התובלה המגיעים עם שורות של ארונות עטופים בדגלים, זה היה תהליך, שהמעיט מכבודם של יותר מ- 2,000 חיילים אמריקאים הרוגים ".

הפוטוז´ורנליזם המודרני, כפי שאנחנו מכירים היום הוא מקצוע צעיר. אם יריית הפתיחה הייתה מלחמת העולם השנייה, כלאמר, אם אני מתייחס אל איך שהצילום נתפס ככלי המשרת את התיעוד ואמיתות הדיווח. בסוף שנות השלושים התחילו לצאת מצלמות הלייקה 35 מ"מ, שהן כבר לא היו קופסא שאתה מניח על חצובה וצריך חשיפות ארוכות כדי לקבל צילום - אלא תוך שימוש בסרטי הצילום שלא השתנו עד היום, למעט שיפורים בריכוזי האמולסיה וכדומה.

"זאת אומרת שגדולי הדור, הטייקונים של הצילום התיעודי, החלוצים, חלקם עדיין בחיים וזה דבר מדהים. מבחינתי לפגוש את רוברט פראנק, או את ג´ים נאקטווי, זה כמו עבור צייר לפגוש לארוחת ערב את מיכאלנג´לו, רפאל או ליאונרדו דה וינצ´י. זאת מבחינתי השוואה מדויקת. אלה אנשים שהמציאו את הז´אנר. הספר של רוברט פראנק " The Americans " שנלמד בכל בית ספר לצילום, צולם בשנת 1955, כשהוא הסתובב באמריקה ופשוט תיעד את הרחוב, לא את הגנרלים והמלחמות וכל הדברים ההרואיים והחשובים, אלא את הפשטות, תיעוד בסיסי ומינימליסטי של אנשים ללא זהות ציבורית, אנשים פשוטים וקשי יום בארצות הברית של אז. בספר זה הוא המציא ז´אנר מסוים. וויג´י למשל, מתאר בספרו את עבודת צלמי החדשות שרצים אחרי אירועים חדשותיים, כמו נרצחים ונפגעי תאונות דרכים ויתר הדברים הכי קיצוניים של ניו-יורק בשנות הארבעים".

"עוד ענקים הם רוברט קאפה, בז´אנר של תיעוד המלחמות ואנרי קרטיה ברסון בז´אנר צילומי הרחוב שהביא אותם למימד של קומפוזיציה וחשיבה צילומית מאוד מדויקות והעיתוי ה"   The Decisive moment " המפורסם, שם הוא עובד לוחץ ברמה של אלפית השנייה. כל השנים אספתי חומרים וכתבות על צלמים אלה, מה שנראה היום קצת חסר צידוק, כי הכל קיים כבר באינטרנט. יש לי בסטודיו קלסרים עם כל כתבה שיכולתי לשים עליה את היד, על צלמים, לא משנה אם במילייה שלי או בתחום אחר, גזור ושמור. ככה למדתי ".

*כותב המאמר יגאל שתיים  הינו צייר ואוצר תערוכות צילום.