איתמר סיאני – צייר בעל שיעור-קומה. מילים אחדות על ציור אחד

דמו לעצמכם שאתם יושבים על כיסא, מתבוננים במסך ענק שלפניכם ורואים את כל חייכם חולפים מנגד, עם צלליהם, מהם קודרים ומאיימים ועם אורותיהם. מהם בהירים נוסכי אמונה, וכולם במלוא עסיסיותם הצבעונית, יוצרים מירקם חיים משל עצמם שיש בו גלוי ויש בו נסתר.

אך בתהליך העשייה המורכבת והמתמשכת לאורך השנים אתם נזהרים מלהעלים פרטים הדרושים להבנת הנקרא, נשמרים מלשנות את המציאויות שחוויתם. עולמכם, הפנימי והחיצוני, כמו נדחס למסגרת מחוזו של ציור אחד; יצירה סוחפת וכובשת שיוצרה צריך להיות בעל דמיון מפליג המאפשר לו לרחף בעולמות גנוזים ולחפון מתוכם את נושאיו וחומריו, ולהתחיל לעצב מהם את יצירת-חייו כשהוא נחוש ועקשן שלא לסטות מיעדו, ולהשיגו שלם חרף מצוקות הזמנים והשנים שלא תמיד נוטות חסד לאמן גם כאדם.

כעת אתם יכולים לראות את הצילום של היצירה המרהיבה הזו הנספח לשורות אלו, ומנגדה יושב יוצרה שמכבר יתרת שיערו נפוצה לכל עבר והזמן צבעה בשיבת-כסף, רגליו פשוטות לפנים ברפיון שלאחר עשייה מתישה, והוא קובע מבט בבד הענק הזה, כאילו בכל פעם הוא רואה אותו כמתוודע אליו בראשונה, והוא עצמו נדרש לפליאה איך מצא בתוכו כוחות נפש שכאלה לציירו כפי שחלם.

זהו הציור הפיוטי ועז הביטוי שהולידו מכחוליו של איתמר סיאני .

את חייו מנגד רואה האמן, מהיוולדו בתימן ועד ליצירתו בסטודיו שלו הנמצא בצל גבעת טרשים בכניסה לכפר הנוער מאיר שפיה ליד זיכרון יעקב, מקום בו למד בילדותו ובנעוריו. יותר מאוחר הקים בו את בית היוצר שלו לבקשת אישי ציבור שעמדו בזמנו בראש המפעל הלאומי של עליית הנוער, שהוא עצמו נהיה לאחד מחניכיה המופרסמים ביותר.

כאן במקום הפסטורלי היפהפה הזה התכוונו אישים כשר המנוח משה קול, מהחותמים על מגילת העצמאות, שעמד בראש המפעל לאחר מותה של המייסדת הנרייטה סולד, והסופר הידוע ואספן האמנות הנלהב אריה ליפשיץ, לסייע להתפתחותו של אמן שנראה כבר בימים הרחוקים ההם כבעל כישרון צעיר ונדיר שחובה לטפחו באהבה גדולה.

 

הוא ניגש להכנות לציור הגדול על-פי כל קנה מידה, ובשלב הראשון איתר לעצמו מקום נבדל מכל מקום אחר בו צייר, וזה נמצא לו בצלע גבעה המתנשאת מעל לסטודיו. כאן, בעזרת סלעים מקומיים הקים קיר מגן והוא כחלק בלתי-נפרד משיפול הגבעה עצמה, מאפשר להגן על הציור העתיד להיוולד מנזקי מזג אויר בעזרת מתיחת גג, שאף הוא תוכנן להתמזג כחלק בלתי-נפרד מהנוף העתיק. את הכל עשה והכין במו ידיו, לעתים מסתייע בחברים, מאוהביו ומוקיריו; את המסגרת הגדולה והחזקה, את מתיחת הבד המשובח שהביא אותו בגליל מיוחד מאנגליה (היכן שיצר בה במשך שנים, הודות למילגה מיוחדת שקיבל מסיר אייזיק וולפסון ורעייתו), את מיקום הצבעים, המכחולים, השמן והטרפנטין ורק אז השלים את הצבת המעמד החזק   עליו הניח את הבד המתוח לעבודת הציור. לבסוף כשהושלמו ההכנות המדוקדקות לאחר טרחה רבה וימים רבים, עמד איתמר ממול הבד הלבן המתוח היטב, וראה בו את חייו במלואם, אותם אמורים היו לראות אחרים בבוא יום.

היה זה בד באורך של עשרה מ´ וגובהו 3 מ´. אז נחשב לאחד מהבדים הגדולים ביותר בארץ וכיום ניתן לומר עליו ללא צל של היסוס שהוא מנציח את אחד המבצעים המפוארים ביותר של העלייה מתימן לישראל שנמשכה משולי מלחמת העצמאות אל תוך שנותיה הראשונות של המדינה. לאותו מבצע נתנו אז כמה שמות כ"על כנפי נשרים" ו"ימות המשיח". אך היותר נודע הוא "מרבד הקסמים" בעזרתו חולצו רוב יהודי תימן (כחמישים אלף במספר), שבמהלך מלחמת העצמאות התרכזו במחנה "גאולה" בעדן בו המתינו ליום עלייתם. משהוחמר מצבם הבטחוני בגלל התנכלות האוכלוסייה המקומית, התקיים מבצע הטסתם למדינת ישראל הצעירה. לא מעטים מבין ילדי תימן נעזרו בבואם על-ידי אנשי עליית הנוער. למוכשרים שבהם כבר אז התייחסו כאל נכס לאומי רב-חשיבות; באמצעותם היתה תקווה לקצר ייסורי הכאת שורש מחדש באדמת הבית, ולמתוח גשר תרבותי מוצק בין אלה שמקרוב באו לבין הוותיקים.

"על כנפי נשרים"  - ציור בצבעי שמן , איתמר סיאני

כל פרקי חייו של איתמר התמזגו לסך הכל של הציור הענק.

כל שצייר עד אז, היה מבחינתו כהכנות מתמשכות ויסודיות לקראת ההתמודדות הקשה והמפרכת הזאת שחייב היה למלא אחריה, כמצוות-לב. כל אותו זמן בו צייר במכחוליו הרגישים והצבעוניים זכר כי לא בא לספר ציור, אלא לצייר ציור; ציור שבשיאו יתפענח לעיני הצופים בו כמגילה עתיקה-חדשה ומרגשת, מפני שכולנו משולבים באותו ציור – בנוסח של שבו בנים לגבולם. עד כמה משפט פשוט זה נשמע כיום ציני ומיושן. ובכל זאת אי-אפשר לנסח את האמת הזאת של תהתכנסות מארצות רבות בימים הלא רחוקים האלה, האתמולים והשלשומים, במלים אחרות.

הבד הגדול, "פרשת חיי", יכול באותה נשימה להיקרא "פרשת חיינו". יש בו מהכאת שורשים, אך נמצא בו גם צליל עז של משק כנפי הרוח הגדולה של ההיסטוריה היהודית. אם תרצו יש בבד הזה מבשורת התקבצות אחים לגורל מכל כנפות, מטעם התקווה הגדולה המשותפת לחרות. אם תגלו נדיבות כלפי עצמכם תמצאו בציור הזה גם מכוח המעשה והתנופה הגדולה שאפיינו את הימים הגדולים ההם.

דומה ולא רק הקומפוזיציה מורכבת כפרטיטורה של מלחין גאוני, אלא גם הדרך בה פיזר והצפין האמן רמזים שונים בציור כמחדש שפה עתיקה שאם תתמקדו בה לא תחמוק מכם. את הגירוי האינטלקטואלי הזה הוא מעורר ברימזי-רישום חטופים בצבע, בהנחת כתמים בעוצמות שונות שהם סימני-דרך ואף אבני דרך, כאלה שמשמעותם לעתים עלומה לעתים ברורה. כך יצר איתמר את אספרנטו שלו. קצת מאמץ והשפה נעשית משותפת ומובנת ושואבת את הצופה אל תוכה, כמוזמן להיכנס לעולם פלאי. בהדרגה הערפל מתפזר והציור ככל שמתגלה יותר - נעשה גדול יותר. כאילו מדובר בתבל לעצמה.

כל יכולותיו של איתמר מהיותו אימפרסיוניסט פייטן של צבע מלידה אך היודע גם את חסד העוצמה שבציור האקספרסיוניסטי, ולא פחות מזה מודע לחשיבות וסגולות המופשט,  התמזגו ויצרו איכות ציורית שעוד ידובר בה רבות. אם תרצו כי אז לכאורה פרוש לפנינו ציור שנדמה כמקיף את מעגלי חיינו מיציאת מצרים ועד לבואנו לנחלת-אבות, אז ועכשיו. כפי שהדגשתי נעשה המעשה לא על דרך המספר, אלא בנוסח קרוב ברוח לתנופת שאגאל; אנחנו פה. אבל גם שם. מרחפים מעל עצמנו; מלווים את עצמנו ברגעים נדירים מונחי אהבה גדולה שבלה המשוררת, רעייתו של שאגאל, כתבה עליה שירים רבים ברוח שבאה לביטוי בציורים המרגשים "חתן-כלה" אצל שאגאל. ואם זו לא ברית-עולם כי אז אינני יודע מהי. פועלו של איתמר יעיד על כל זה, איך בעזרת יצירתו עמד וחידש ברית בינינו לבין עברנו.

איתמר ידע ויודע. שנה אחרי שנה מצא לעצמו עתים לחזור ליצירה הנדירה הזאת ולעבוד עליה.

פה משיכת מכחול, פה משיחת מכחול. פה הכחול המזוכך עד להיותו תכלת שכה מוכרת לנו, ושם פרץ הנהרה של הצהובים השמשיים המכים אותנו בסנוורים כאילו סימאו אותנו בהיותנו במחיצת כוח-טבע, כמו חשופים לבורא תבל. כאן תווים מזוהים של ישראל-סבא, מנגד ילדים תוהים על-סף חרדה מהטלטלה שאחזה בכל הסובבים אותם. ארץ הזדעזעה. הרעידות של המטוס המתרחק מהארץ הזרה הן עבורם כמשק כנפי ההיסטוריה שמרחפים מתוך הציור עצמו אלינו שעומדים מנגד. המסתוריות המוקרנת מהציור גורמת לעתים לתחושה שניתן לתרגם את הצבעים לצלילים של סימפוניה הראויה לתזמורת מהשורה הראשונה.

מי שלמד אצל מורים רחבי-דעת ויכולת כמו ינקו, מוקדי, זריצקי ואחרים, העניק לא פחות מהם לקהל תלמידיו וה עמיד אותם לפני אותו משהו מסתורי ופלאי, הנובע מיכולתו של האדם ליצור מתוך עצמו ובכך להשאיר טביעת מעשה המתקיימת גם לאחר לכתו.

איתמר סיאני,  ציור שמן                                                                                                איתמר סיאני,   "ילד" - תחריט

* עמוס אריכא, צייר וסופר יליד תל-אביב. פרסם עשרות ספרים בארץ וברחבי-עולם. הציג תערוכות יחיד בארץ ובארה"ב. תערוכתו האחרונה התקיימה בשנת 2000 בבית ביאליק בת"א, במסגרת חגיגות התשעים של העיר. הרומן האחרון שלו שהתפרסם לא מכבר בהוצאת ספריית-מעריב, הוא המותחן "אש זרה".