מירית כהן כספי - עבודות 2002-2006

 

 

כבר מתחילת שנות השמונים עוסקת האמנית  מירית  כהן - כספי בדמוי האנושי הניצב בין מרחב מוחשי למופשט.  עבודותיה הן מעין תעוד של  מסע פנימי וחקרני, הדולה מתוכו מערכת של סמלים ותובנות מרחיקי לכת.

בתערוכה זו מתמקדת האמנית בדמות האנושית העוברת טרנספורמציות מיתיות, גוף ובגד, פנים וחוץ מפרקים את הדמוי הראשוני, ויוצרים ישויות עשויות בד, בהן מובלעים: הדפס צילום, שיער, חוטים. שלא כבעבודות קדומות משנות השמונים המאוחרות ותחילת שנות התשעים,  בהן בלטו ביצירתה  יצוגים שכלתניים- עצוביים,   מתמסרת האמנית בעבודות הנוכחיות  בחומר האורגאני, הן במרכביו (שיער, צלומי עור, ) והן במבנה הצורני – צורות עגולות, מלאות, שופעות, המאזכרות או מייצגות איברי גוף.

מירית כהן-כספי  בוראת יצוגים היברידיים לדמות האנושית, - צילום שיער קרקפת מוטמע בתוך האלמנט הפסולי, ההופך למעין ראש- גורגונה רבת זרועות. מכנסי בד רחבים ושיער (ערווה) הצומחים על גבי הבד, שמלה עם פטמות, כל אלה מגלמים  את הרצון למזג ולאחד את הכסות עם הגוף עצמו.

 

 

 

 

 

 

באופן דומה פועלים גם הדפסת מחשב של מרקם דמוי עור המושתל בחלקו הפנימי של מעיל-עור, (עבודה שהוצגה בתערוכת היחיד של האמנית במוזיאון עין-חרוד 2003  ), או חיבור חלקי איברים כמו כפות ידיים או רגליים אל חלקי לבוש. ה´שיבוט´ של יצוגים דיגיטליים בגוף המיוצג על ידי הבגד, מחדד בפני הצופה את המתח הנוצר בין היפה והדוחה, בין השלם וביתורו, ובורא כדי כך את העולם המיתי - אמנותי של מירית כהן-כספי.העבודה באמצעות חומר רך, בשכבות של בד, באיחוי ותפירה מאזכרים ´עמלנות נשית´, אך מלאכה בסגנון זה, נשללת באחת בגין המופע המורבידי המיוסר והמאיים של האלמנטים. כך גם פועל החירור המכוון של הבד, המזכיר באופן אחד רשתות של תחרה, או אריגה, ומאידך מעביר פעולה אלימה של פציעה, חיתוך, סיפורי הבדים, הבגד כבגידה בשלמות הגוף, כל זה מיוצג כבלאי של תלאות החיים.

 

 

 

 

חלקים אלה בעבודתה של מירית,  מחברים אותה באופן מחמיא ביותר אל האמנית הידועה ילידת ברלין, אווה הסה (1936-1959), שכמוה קלעה, שזרה, ותלתה בתוך אלמנטים פסוליים את מטעני חוויותיה הקשות.הארכות מכוונות של חלקי בד קליל,  או הפיסול הבהיר השקוף כדונג של דמויות מארכות אף הן,  מביאים אל החלל תחושה של ´רוחות רפאים´ העולות מתוך תת המודע שבו נשזרים רכיבים נשיים וגבריים זה בזה. לצד אלה, חריפותם של דמויים חושניים כמו דובדבן אדום בין שפתיים מלאות של פני גבר מעוטרי זיפים, מדייקים במגמה זו של האמנית, המיטיבה לערבב כמו בקדירת אלכימאי יסודות של חיים, ומעלה מתוכה צורות ארכיטיפיות מעולם קמאי אגדתי, בו  נפש חייתית ונפש אנושית נוכחות ללא חציצה, כידוע ממיטב הנרטיב המיתולגי אוניברסלי.

 

אם מיתוס על פי משנתו של קארל יונג הוא הבטוי התת הכרתי, הקולקטיבי המעלה ארכיטיפים קדומים, או על פי רודולף בולטמן- "המיתוס הוא מסירה של אירוע או התרחשות שבהם פועלים כוחות או אישים על טבעיים", גם במעשה האמנותי של מירית פועלים כחות אלה על הכרתה וכחות יצירתה, ומזעזעים במידת מה את שאננותנו השגורה.

לא קשה כמובן להתחבר בהקשר זה, להבלטה של המימד ה´נשי´ בתפישתה של האמנית, ולמושג שטבעה הסופרת-הפסיכולוגית היונגיאנית קלאריסה פניקולה אסטס: ´האשה הפראית´ (ארכיטיפ האשה הפראית, מיתוסים וסיפורים הוצאת מודן).

 

 

 

 

´הטבע הפראי של הזאבה´ הוא מה שאסטס מגלה ביכולת הנשית להתחבר אל כחות ההשרדות מתוך מעמקי נפשה.  ´לה לובה´ - הזאבה הזקנה מעוררת לחיים באמצעות שירה המסתורי עצמות מתות הקמות והופכות להיות זאבה רצה, ההופכת בגלגול נוסף  לאשה... נוכח צפרנים זקורות מרחפות בחלל, צורות ´תלויות´, צמה שהיא גם חבל תלייה,  טורף ונטרף, כיפה אדומה – או כיפה איומה, כל אלה רוחשים בתשתית היצירה ומקורותיה בהכרתנו, ויוצרים חוויה מאגית ודרמטית.

 

 

 

אוצרת התערוכה , ורדה גנוסר

 

 

 

 

 

 מאת רות נצר

כהקדמה – נקודת המוצא היא שהתכנים שמבוטאים ביצירה הם תכנים כלל אנושיים ולא כחומרים אישיים של היוצר.

נקודת המבט תהיה – לא החומרים האוטוביוגרפיים של האמן, אלא איזה תוכן ומוטיב מבקש להתבטא דרכו. כוונתנו לא להבין את האמן דרך היצירה אלא להבין את היצירה כמבטאת אותנו.

אני אתייחס לארכיטיפים – להיבטים הכלל אנושיים. ברוח המבט של אריך נוימן שחקר את נושא היצירה, ממבט יונגיאני, האמן מבטא את רוח התקופה, ובמקרה שלנו מדובר ברוח התקופה בהקשר לארכיטיפ הנשי.

התערוכה כולה היא בהיבט נשי. עולם האשה – אברי גופה, שערותיה, הבדים (הוילאות והמעיל), רכות הבדים הנשפכים.

חומרים של עולם הבית – הוילאות, וחומרים של טווית הארג – החבל, והשערות הקלועות כמו מקלעות אריגה וסלים מחומרי גלם טבעיים. אתנה היא אלת אורגת. הטריטוריה כאן היא של האלה הגדולה האם אורגת החיים, כמו שלושת האלות הטווה, האורגת והחותכת את חוט החיים. כמו הזקנה שבעלית הגג שטווה בפלך ובכישור. כמו אשת חיל מי ימצא ש "ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכה פלך".

האריגה-קליעה היא בריאת חיים חדשים.

טוויה, אריגה, קליעה – עבודות רוטיניות של סבלנות נשית. של השקעה יומיומית.

היא היכולת לשזור דבר בדבר, לקשר בין דברים. זה הבט הנשי הדיאלוגי. האשה כאֶרוס כיחסים בין אישיים.

העולם הנשי רוצה לבטא עצמו בכל מאודו. כמו קסנדרה.

קסנדרה סרבה להנשא לאפולו ובזעמו העניש אותה בעונש כפול – הוא נתן לה את כושר הנבואה והעניש אותה שלא יקשיבו לנבואותיה. וכך היה. קסנדרה חיתה בטרויה, ואנשי טרויה סרבו לשמוע לדבריה על מה שצפוי לקרות ושילמו מחיר על כך. היא הזהירה ללא הרף מפני מה שעתיד להיות. כך הזהירה מפני הכנסת הסוס הטרויאני ואנשי טרויה לא שמעו לקולה וטרויה חרבה על ידי החילים שחדרו לעיר בתוך סוס העץ. בסופו של דבר קסנדרה הוצאה להורג על ידי קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון, שהביא את קסנדרה כשבויה- כפילגש שלו. קסנדרה כנביאה ידעה את מותה הצפוי ולא יכלה לעשות דבר.

אני מתייחסת לקסנדרה ולא לדמויות מיתולוגיות אחרת שפתוחות ללא-מודע, כמו האלה היוונית הקטה1

 - כי מה שמיוחד בקסנדרה זה היותה שבויה על ידי הכוח השוללני של הגבריות הפטריארכלית ששולטת בחברה ולא מוכנה להכיר בנבואה שלה, בכוח הרוחני היצירתי שלה. למעשה בכל הדורות, במשך אלפי שנים, הדירו את האשה מחשיבותה, ואז שיער באשה ערווה – בניגוד לחשיבות השיער בתערוכה של מירית – קסנדרה היא הכוח הנשי המסורב. או שסרבו לשמוע לה או שפחדו מכוחה והוציאו אותה להורג כמו בציד המכשפות.

הבעיה היא שבכל הדורות נשים הזדהו עם החשיבה הגברית כלפיהן ואיבדו את האמונה בכוחן. מלבד בודדות, כמו הילדגרד מביניגן, ז´אן דארק, שהשמיעה את קולה והלכה אחריו.

קסנדרה עצמה האמינה באמת שלה ולא חדלה לומר אותה. הבעיה היא כשאשה מזדהה לא עם עצמה, עם הנבואה-הנביעה הפנימית שלה, אלא עם אפולו, הצד הגברי הרציונלי בנפש שמונע הקשבה לקולן. במצב כזה ארכיטיפ קסנדרה  - שמסמל הן את הדחף לבטא קול אישי והן את אי האמון השוללני של אותו קול - חי בלב נשים והן שבויות באי-הקשבה לקולן שלהן. הן מאמינות לאפולו. גם לאפולו כמייצג הגברים שמבטלים את ערך העולם הנשי, וגם לאפולו כמסמל הצד הגברי בנפשן שלהן, הצד הרציונלי, השכלתני, המעשי, המציאותי, ששולל את האמת הנפשית הרוחנית היצירתית והלא-מודעת.

אשה ששבויה בקומפלקס קסנדרה (כלומר, אשה ששבויה על ידי ארכיטיפ קסנדרה) לא מרשה לעצמה לבטא ולחיות בכל מאודה את רוח החיים האנרגטית והיצירתית שלה.

איך זה בא לביטוי כאן – הבדים כלואים בחומר פלסטי שמקשיח אותו. במקום ארג טבעי נשי הפלסטיק הוא חומר מת. הפלסטיק חונט את הנשי.

השערות ארוגות קלועות היטב וממושטרות היטב. עם שביל ישר. אין להן רשות לפרוץ כפי שהיו רוצות, כמו בעבודה שבה מהמרכז יוצאות שערות קלועות לכל הצדדים, קצת כמו הצמות של בילבי, היא רוצה להיות בשיער פרוע כמו מדוזה, אבל פוחדת מהכוח הפראי מדי של מדוזה. לכן השערות קלועות, קשורות, וממושטרות. (מזכיר לי את הצפלעך שלי כשהייתי קטנה ואיך שנאתי לעמוד בשקט כשקולעים אותן ומושכים לי בשיער כדי שיהיה קלוע היטב. בקצור, ילדה עם צמות קלועות ומהודקות היא ילדה טובה.)

המשטר העצמי הוא גם במבנה הסימטרי-מאורגן של רוב העבודות.

ההבט הגופני של האשה בתערוכה ממושטר מאד. הנה מעֵין שדיים שהפכו שקים, על הראש יש כיסוי ראש. הגוף מכוסה בבגד. הכל קשור, סגור, תפוס. חנוק.

גם הצבע הבהיר-לבן –  כל מה שלא נגיד עליו – מתייחס למיעוט אנרגיה – הלבן כטהור, כתכריכים, כהעדר לכלוך והעדר יצרים - כהעדר צבע – העדר צבעוניות, רגשות וויטאליות – בקיצור העדר חיים.

בעבודה אחת צפרני הידיים צבועות אדום, ואז הן נראות כטפרי חיה, והן תלויות למטה. שוב – כשיש צבע זה יותר מדי ומאיים, ולא מקבל רשות לחיות.

כי החיים ממושטרים מדי. והעבודות כל הזמן צועקים את זה במחאה סמויה, אבל גם משתפות פעולה עם זה.

בניגוד לשיער הממושטר הקלוע אנחנו נזכרים בשיער השופע הארוך של שמשון שהוא מקור כוחו וכאשר יגזרו אותו יאבד את כוחו. שיער נחשב ליסוד חיים ואנרגיה שבצמיחה מתמדת – מבטא חיוניות וחיים גופניים נפשיים כאחת. הוא גם מבטא את היופי ואת הביטוי האינדבידואלי של היחיד שמסרק את שערותיו לפי התאמתו שלו. לכן מגלחים את השיער לחיילים כדי שיוותרו על יחודם למען הקולקטיב הצבאי. נשים דתיות חייבות בכסוי ראש מפני החשש מהכוח המיני היצרי שמרומז בשיער.

אבל אני רוצה לדבר על ההבט הנשי של השיער ולכן אתייחס כאן למדוזה במיתולוגיה היוונית בעלת השיער הפרוע.

הדמות הנשית הארכאית, ששערותיה פרועות לכל עבר והיא גם מסמלת כוחות לא-מודעים.

היא מתוארת במיתולוגיה היוונית בהבט המאיים ההרסני שלה. כאלה הן גם המנאדות –נשים שמלוות את דיוניסוס – אל היין באקסטזה אורגיאסטית ושיכורות לגמרי, קורעות לגזרים את מי שהן פוגשות בדרך. שוב האשה שפתוחה ללא מודע מתוארת כאן כהרסנית ומאיימת. אפילו הקטה, האלה של המעמקים, החזיונות, הפארפסיכולוגיה, מתוארת כבעלת כלבים מאיימים. צריך לזכור שאנחנו פוגשים במיתולוגיה היוונית דמויות שמתוארות ומעוצבות על ידי תרבות שהיא בעצמה פטריארכלית-גברית, ומתארת את הנשים מתוך המבט הגברי. מתוך העולם הגברי שמפחד מהנשי וחווה אותו מאיים.

בהקשר זה אזכיר תערוכת מיצב פסול ווידאו שמתקיימת בימים אלה בתל-אביב, של האמנית אשרת-הלן בנתור, שקרויה מחולות דיוניסיים. ברוח הזמן וכהשלמה לתערוכה של מירית, מובא הפן הדיוניסאי של האשה, כאשר המיצג הוא רקוד מעגלי בלתי פוסק של הנשים המנאדות, הבכחנליות. בניגוד לאיפוק האפולוני שמעניש את קסנדרה, המנאדות חוגגות במעגל  אינסופי.

מה שמאפיין את מדוזה לעומת הקטה והמנאדות, זה שמדוזה  מצטיינת גם בשיער פרוע. והפראות של מדוזה מאימת מדי. שערותיה הן כנחשים או נחשים של ממש. של דמות מאיימת נוראית. היא ההבט השלילי ההרסני הממית של האם הגדולה. אסור להביט בה ישירות כי אז מתאבנים. לכן הדמות הנשית בתערוכה של מירית שניזונה בקרקעיתה מההבט הפראי של מדוזה, ושערותיה מופיעות שוב ושוב, מכסה עצמה. היא מכסה את העוצמה שלה. ראו את הנשים המכסות עצמן כאן (ורק חלקי גוף מציצים- פעורים).

להיות בין קסנדרה למדוזה פרושו – שהפחד מהכוח הנשי שנחווה כהרסני ומאיים כמו מדוזה גורם לכך שמפחדים מהכוח הלא-מודע של הנשיות ואוסרים להקשיב לקולה הייחודי האוטנטי היודע, היצירתי, הנובע, הנבואי. וכך הופכים אותה שבויה בדמות המיתית של קסנדרה.

יש בתערוכה כאן כל הזמן שאיפה לחיים נשיים מלאים, עירומים. הגוף רוצה לחיות מתוך מפתחים שלפעמים נרמזים כפתחי ערווה או פה, או גולגולת. הגוף רוצה להיות עירום אבל הוא רק מציץ דרך החורים, או מכסה עצמו במעטה ארג מחורר כדי שהפְנים יכול לפרוץ החוצה.

שורת עבודות של פה פתוח, רוצה להפתח, אבל חסום. כאילו סותמים לה את הפה. זה המצב הקיומי של קסנדרה. רוצה להפתח וסותמים לה את הפה.

זו גם חויית סרוס או אפילו סרוס עצמי, מתוך הזדהות עם קסנדרה. היא מתמסרת לצליבה הזאת.

קסנדרה כאן היא גם ישו נשית תלויה, כמו זאן דארק, צלובה, מחוררת-פצועה כפצעי ישו, מתמסרת לצליבה העצמית הזו. כזו שלא מאפשרים לה לחיות במלואה, הרי רק חלקי גוף יש כאן בכל עבודה. אין גוף שלם. חלקי הגוף – כפות רגליים, כפות ידיים – תלויות חסרות אונים כלפי מטה. משהו אכזרי תולה אותן, חסרות אונים, מאפשר להן להיות אשה שמזוהה עם הוילון של הבית, אבל לא אשה לעצמה, להיות מעיל בלי אשה בתוכו, להיות שדיים בלי להיות אשה-אדם בעלת השדיים. להיות פָנים בלי גוף. פה בלי ראש.

הנה מעיל עם העור הפנימי הפצוע, כי הכיסוי אינו מכסה – בניגוד לעבודות בהן הוא מכסה מדי ורק חלקי גוף מציצים ממנו.

 במובן הזה האשה היא אוביקט חלקי. היא מופיעה כחלק גוף ולא כגוף שלם. לא כאדם שלם - אישיות לעצמו. אולי היא שכחה את רשותה להיות אדם שלם.

אשה שהיא אוביקט חלקי, חלק, חלק גוף, צלובה על ידי כוח תוקפני נגד עצמה - במצב פסיבי, חסרת אונים, - היא אשה פגועה, פצועה. מחוררת. אשה פצועה על ידי העדר רשות להיות היא עצמה.

אנחנו יודעים שלפעמים אנשים פוצעים את עצמם. מבטאים ככה את הפציעה שלהם. צועקים אותה באופן ריטואלי. מחוררים את עצמם.

כל פעולה שחוזרת על עצמה [בסדר היום הקבוע שלנו] שוב ושוב, היא ריטואל, כלומר, תבנית שחוזרת על עצמה כדי ליצור סדר פנימי שמרגיע חרדות. המוטיב החוזר בעבודה – שער קלוע שוב ושוב, בד קשור שוב ושוב, דגם חוזר – הוא ריטואל.

השיער הקשור וקלוע שוב ושוב, החרירה החוזרת על עצמה – הם ריטואלים שממקדים את התוקפנות באקט נשלט, לגיטמי, אמנותי, סובלימטיבי, שכך בסופו של דבר הוא נסיון להיות אקט מרָפֵא.

כמו שפרויד אמר על הסימפטום – שהוא מבטא את הבעיה וגם מהווה לה פתרון. אדם  שמדליק ומכבה את האור כמה פעמים בכל פעם – מבטא את הפחד שלו מהחושך אבל גם את נסיון השליטה בו.

הכוונה היא לא שאמנות היא סימפטום. אלא שהנפש תמיד מבטאת את עצמה בדיאלקטיקה - עם הניגודים הפנימיים שלה, הדרמה, והקונפליקט בין כוחות שונים. הנפש מבטאת את המצב הדיאלקטי - של הקושי  ביחד עם הפתרון, עם הפצע ביחד עם התחבושת, עם החסר ביחד עם המלאות שלה – וכאן במיוחד בא לביטוי העולם הנשי, שכולנו מתמודדות איתו, בעידן שבו יש רשות פמיניסטית לחיים במלואם, אבל עדיין נשים רבות כלואות בתסביך קסנדרה ולא מאמינות לאינטואיציה שלהן, ולא מקשיבות לקולן, ולא מאמינות לנבואה - לנביעה שניתנה להן, ולא מרשות לעצמן לפרוע את השיער, לרוץ כמו האשה-זאבה שורדה הזכירה ברשימה שלה, וקולעות את שערן היטב במשמעת עצמית חזקה, ושוכחות שהן אדם שלם.

החרירות – זו תחושה של פתחים רבים ביני לעולם וביני לעולם הפנימי. הרגשה שהגבולות התחושתיים רגשיים אינטואיטיביים מחוררים. זו פתיחות גדולה. פתיחות לעולם היצירתי. לרוחני, לאזוטרי, ללא מודע שחודר מבעד לחרירים שהם כמו אשנבי הצצה, פתחי אויר, זימי נשימה שאי אפשר לנשום בלעדיהם.

זו פתיחות עם הבט חיובי שמאפשר ללא מודע היצירתי-רוחני לחדור. אבל כשיש יותר מדי חריריות אזי יש יותר מדי חדירה-פלישה והצפה,  או שיש נזילה החוצה, ואין יכולת לשמור דברים, להכיל אותם.

החרירות היא גם פתיחות גדולה לעולם האנושי-מציאותי בחוץ, כי הבגד המחורר בעבודות האלה לא מספיק מכסה ומגן. יש כאן מצב פוטנציאלי של פגיעות.

ובכלל הקיום הנשי של ערווה נשית כפתח - כמצב גופני מחורר - הוא קיום פגיע ומחורר.

פתיחות מחוררת היא גם פגיעות, הן מהעולם החיצוני והן מהעולם הפנימי. אי אפשר להיות אדם יוצר בלי החרירות הזאת. בלי הפצע של הפתיחות לעולם הפנימי כשמרגישים דברים בעוצמתם. באמנות מודרנית יש ביטויים מוחשיים קונקרטיים מאד לחרירות , בשימוש הקונקרטי בחומרים - יוצרים חורים-פצעים בנייר ובבד, וגם יש ביטוי לנזילות הצבע.

זה לא פשוט להיות אמן. קל וחומר שלא פשוט להיות אשה אמנית.

הדיאלקטיקה של העבודות כאן היא בין לסגור ולכסות ולקשור – לבין קיום פתוח שהוא מחורר פגיע.

עגנון מדבר מפי גבורו חמדת בספור ´גבעת החול´:  "אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו"3.

הדנאידות – במיתולוגיה היוונית הן 49 בנות של דנאוס שאולצו להינשא לבני הדוד שלהן. אביהן צייד אותן בפגיון ובליל הכלולות הרגו את חתניהן. כעונש נאלצו להיות לעד בעולם התחתון ולמלא כדים נקובים במים, שלעולם ידלפו מחוריהן, כדים נקובים ככברה. אלה כדים מחוררים של קיום נשי שמובא כאן כעונש על המאוויים של הנשים להקשיב לרצונן. זו תפיסה בעיתית מאד של הקיום המחורר הנשי כעונש של העולם הגברי על שסרבו לחיות לפי הכללים הגבריים. במקום לראות את התנודה המתמדת של הקיום הנשי הטבעי בין יכולת הכלה לפתיחות מחוררת, כמו הדיאלקטיקה בין הירח הריק והמלא.

התרמיל הקרוע והכדים הנקובים הם הנפש שחסרה תמיד ואינה מתמלאת, ומכאן הדחף המתמיד להתמלא מעצם תהליך היצירה. וכך היצירה הופכת להיות החסר והמלאות כאחת. על היצירה כביטוי של עוני ועושר כאחת כתב כבר אפלטון.

אתנה – היא אלה אורגת. היא זו שנותנת לפרסאוס את המגן נגד מדוזה. הייתי אומרת שזו היכולת להשתמש נכון בארג הנשי; לא לקלוע יותר מדי, ולתת קצת חופש לשיער  בלי לפחד שחופש פרושו חופש טוטלי – בלי לפחד שחופש פרושו להיות מדוזה מאבנת או מנאדה שיכורה טורפת. זה מה שמאפשר לאתנה להיות  בעלת כוחות ולהתמודד עם מדוזה בלי להפגע ממנה. באותו הקשר נזכיר שיש למדוזה אפשרות לעבור טרנספורמציה: כשפרסאוס עורף את ראשה  פורץ מדמה פגסוס, הסוס המכונף,  שעף אל הר הליקון, וכשרגלו נודעת בהר הליקון פרץ ממנו מעין המשוררים. כך הכוח המאבן של הלא-מודע הנשי יכול לעבור התמרה ולהיות מקור יצירה והשראה.

אבל אפשר גם להזכיר שבמיתולוגיה היוונית יש אלות רבות. לכל אלה יש הבט מסוים. אחת שייכת ליופי- אחת לפריון, אחת לבית, אחת לחכמה,  וכו´. אלו אלות, כלומר, מייצגות ארכיטיפ. דמות מיתולוגית. אידאה לעצמה. הן לא נשים בשר ודם. אבל כנשים בשר ודם אנחנו יכולות להיות שילוב של הבטים שונים4 גם מזה וגם מזה.

1 נצר רות. 2004. מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. פרק האלכימיה והנשי. מודן. עמ´ 460-463.

2 שם.

3 עגנון שמואל יוסף. 1960. גבעת החול. על כפות המנעול. שוקן. עמ´ שעא.

4 שינודה בולן, ג´ין. 2002. אלות בכל אשה. תרגום מיכל רון. מודן.