גויה, אבי האמנות המודרנית - אקטואלי מתמיד

נח שמיר

משמחת חיים לאפלת המוות

העפיפון - שטיח קיר 269 x 285 cm, 1778

אני אישית מעדיף אמנות מודרנית על זו הקלאסית. אין זאת אומרת שאינני עומד נפעם מול יצירות נפלאות של רמברנדט ומתפעל מיכולתו לשחק באור, אבל בדרך כלל אם תתנו לי את הבחירה בין שני מוזיאונים באותה רמה - קלאסי ומודרני אבחר באחרון. לכן, כשהלכתי לבקר במוזיאון הפראדו במדריד בפעם הראשונה, לפני 20 שנה, ידעתי שצפויה לי הנאה רבה ממוזיאון מהדרגה הראשונה, אבל לא חשבתי שאראה שם משהו שישתווה בחוויה הרגשית לגרניקה של פיקאסו, אותה ראיתי לפני הביקור. הציפיה היתה בעיקר לראות ציורים רבים ומצויינים של שלושה ציירים – אל גרקו, ולסקז וגויה. כמו אצל רבים, גם אצלי האסוציאציה המידית של השם גויה היתה לתמונתו המפורסמת ביותר – "המאיה העירומה". כמו רוב חובבי האמנות היכרתי גם את תמונתו המזעזעת "ה-3 במאי 1808" המתארת חיילים צרפתיים היורים מטווח אפס באזרח פשוט ידיים. בעוונותיי, לא הכנתי שיעורי בית כיאות (את המודרניסטים הכרתי טוב בהרבה) ולא הייתי מוכן להפתעה והחוויה הרגשית שבפגישה עם תמונותיו המאוחרות של גויה. בביקורי הנוסף בפראדו, לפני שלוש שנים הלכתי כבר מתוך ציפייה בעיקר לראות את גויה שנית.

כדי להבין את השלבים בהתפתחותו האמנותית של גויה והשוני העצום בציוריו בין התקופות השונות, צריך להתבונן בציורים בידיעה באיזה תקופה בתולדות חייו הם צוירו, ולכן אקח אתכם דרך הביוגרפיה שלו בצמוד להצגת היצירות.

המטריה – שמן על קנווס 104 x 152 cm, 1777

פרנציסקו גויה נולד בשנת 1746 בכפר בצפון ספרד. המשפחה עברה אחר כך לעיר סרגוסה. נטייתו של פרנציסקו הצעיר לאמנות הביאה אותו כבר בגיל 14 לתפקיד של שוליית צייר. ניסיונותיו כצייר עצמאי לא צלחו בתחילה וכשניגש לתחרות ציור ב-1766, לא זכה אפילו בקול אחד. בתחרות זו ניצח, אגב, פרנציסקו באיו, שהפך אחר כך למורו ולגיסו. בשנת 1771 החל גויה את דרכו המקצועית בציור פרסקו על כנסיה בסרגוסה ואחר כך עבר למדריד. התקופה החשובה ביותר בהתפתחות האמנותית שלו היתה בין בשנים 1775 עד 1792 שבהן צייר גויה עבור בית החרושת המלכותי לשטיחים. בתכנון השטיחים שלו הוא בחר נושאים בחיי היום יום (בעיקר בכפר) וניכר מעבר הסגנון שלו מהרוקוקו, ששלט אז בכיפה, לסגנון הניאו-קלאסי. במוזיאון הפראדו מתבטאת תקופה זו בכמה אולמות של שטיחי ענק וגם ציורים על בד באותו סגנון. גאוניותו של גויה עוד לא באה לידי ביטוי, אבל הבדים הענקיים, המצוירים בצבעים חזקים, בנושאים קלילים ועליזים ומלאים שמחת חיים מהנים מאד ומשרים שמחה ואופטימיות על המתבונן. כמה מהם מוצגים כאן.

הדוכסית מאלבה – שמן על קנווס 194 x 130 cm, 1795

במקביל לציור השטיחים החל גויה להתבסס כלכלית כשהפך צייר פורטרטים של האצולה הספרדית. שניים מהם, של הדוכסית מאלבה – הפורטרט הלבן והפורטרט השחור, מוצגים כאן. הוא נבחר לאקדמיה המלכותית ב-1780, מונה לצייר למלך ב-1786 וצייר החצר ב-1789. ב-1792 חלה גויה במחלה קשה שהותירה אותו חרש. ניתוקו זה מאנשים אחרים לא ניכר בציוריו מאותה תקופה, אבל ללא ספק השפיע על המשך דרכו. ב-1797 מונה גויה לצייר המלכותי הראשי. במסגרת זו צייר פורטרטים רבים של המשפחה המלכותית, אחד מהם מוצג כאן. אישית, אני לא מת על הז´אנר הזה של הציור (וגם לא ברור שגויה אהב אותו, אבל הפרנסה היתה טובה), וחלפתי על התמונות האלה די מהר. כדאי בכל זאת לציין שהטכניקה של גויה היתה מצויינת, הדמויות נראות חיות וצריך לציין גם את יושרו האינטלקטואלי. המלך נראה שמן ומכוער בכל התמונות וגם המלכה אינה יפה בהרבה... כנראה שגויה לא רצה ליפות את המשפחה המלכותית ונראה שהמלך לא לחץ.

משפחתו של קרלוס הרביעי – שמן על קנווס 280 x 336 cm, 1800-1

אבל בלי לצייר לנשמה כנראה אי אפשר, ובשנים אלה צייר גויה את ציורו, שהפך אח"כ למפורסם בציורו – "המאיה העירומה". ציור עירום לא היה מקובל בתקופה ההיא בספרד ומאוחר יותר גרם להסתבכות שלו עם האינקוויזיציה הספרדית. אינקוויזיציה או לא, התמונה התלויה בפראדו, ליד חברתה הלבושה (אפשר לראות מיד שהוא פשוט "הלביש" את הציור העירום) היא פשוט תאווה לעיניים.

המאיה העירומה – שמן על קנווס 97 x 190 cm, 1800

בתקופת הכיבוש הצרפתי הנפוליאוני ומלחמת השחרור הספרדית שימש גויה צייר הארמון אצל המלך הצרפתי, אבל בחשאי צייר סדרה מזעזעת של 82 הדפסים שקרא לה "זוועות המלחמה". הדפסים אלו התפרסמו רק ב-1863, זמן רב לאחר מותו של גויה, ושניים מהם מובאים כאן. לאחר שחרור ספרד צייר גויה עוד כמה תמונות על זוועות המלחמה. הגדולה (בערך 2.5X3.5 מ´) והמרשימה שבהן תלויה בפראדו. היא נקראת ה-2 במאי 1808 ומתארת הוצאה להורג, מטווח אפס, של אזרחים ספרדים (מורדים?) על ידי כיתת יורים צרפתית. אני חושב שאפשר לחוש את העוצמה והזוועה שבתמונה גם בפורמט הקטן המובא כאן, אבל החוויה שבעמידה מול תמונת הענק, שבה הדמויות הן בערך בגודל טבעי, לא תשכח במהרה.

שני תחריטים מהסדרה "זוועות המלחמה

גויה נחון על ששרת את הצרפתים, אבל ציוריו לא היו חביבים על המלך החדש. בתקופה זו הוא גם נקרא לעמוד לפני האינקוויזיציה ולהסביר את ציורו "המיה הערומה"...

ההוצאה להורג ב-3 למאי 1808 – שמן על קנווס 266 x 365 cm, 1814

משסר חינו מפני המלך, הלך גויה ושקע בבדידות שחירשותו רק חיזקה אותה. בין השנים 1819 ל-1824, זקן וחרש, חי גויה בבית מבודד מחוץ למדריד, שכונה "ביתו של האיש החרש". מנותק ממגבלות החצר ומהעולם החיצון הלך גויה ויצר סגנון עצמאי וייחודי. "הציורים השחורים" הענקיים שצוירו על קירות הבית (ואח"כ הועתקו לבדים) מבטאים את חזיונותיו הקודרים ביותר של גויה, ויש אומרים גם שיגעון שהתפתח באותה תקופה, שיגעון שהעלה את ציוריו עליית מדרגה.

התייש הגדול (או מכשפות השבת) שמן על טיח (הועבר לקנווס) 140 x 438 cm , 1821-3

סטורן טורף אחד מילדיו - שמן על טיח (הועבר לקנווס) 146 x 83 cm, 1821-3

שום דבר לא הכין אותי להלם של הכניסה לאולם המכיל את "הציורים השחורים". זהו אולם גדול (או אולי שניים, אני לא בטוח) שעל כל קירותיו תלויים ציורי ענק קודרים ועזי הבעה. אתה פשוט לא יודע על מה להסתכל קודם. לאחר שנרגעים מעט ומתחילים לעבור בין התמונות, קשה להאמין שאלה צוירו בתחילת המאה ה-19. לא בכדי רואים גם האקספרסיוניסטים וגם הסוריאליסטים בתמונות אלה את שורשיהם. משיכות מכחול עזות, לפעמים פרועות, מאד לא אופייניות לתקופה ההיא. הנושאים מחיי יום יום, בעיקר אנשים זקנים, או סוריאליסטיים (התייש הגדול). יש הרואים בתמונת האיש הזקן עם המקל והאיש השני הצועק באוזנו אוטופורטרט, אבל גויה מעולם לא קרא לתמונות אלה בשם, וגם לא ברור אם רצה להציג את התמונות ברבים, שכן הן צוירו על קירות ביתו והועתקו לבדים רק לאחר מותו. חלק מן התמונות מהווה מסע אל תוך נפשו המיוסרת של האמן שספק אם אנחנו יכולים לעקוב אחריו. התמונה של סטורן האוכל את אחד מילדיו היא אחת התמונות המזוויעות שצוירו מעולם. התמונות השחורות זיכו את גויה בעיני מבקרי אמנות רבים בתואר "אבי האמנות המודרנית".

בשנת 1824, משכשל נסיון להחזיר משטר ליברלי לספרד, יצא גויה לגלות מרצון בצרפת. הוא התיישב בבורדו והמשיך לצייר. ציוריו חזרו יותר לשפיות וצבעוניות. הם מצויינים לכשעצמם אבל ללא ספק לא מרגשים או מרשימים כמו "הציורים השחורים", שלטעמי, אולי יחד עם התמונה "ה-3 במאי 1808", מהוים את פסגת יצירתו של הגאון הזה. גויה מת בורדו בשנת 1828. מרבית ציוריו וודאי הטובים שבהם מוצגים במוזיאון הפראדו במדריד.

העלייה לרגל למעיין של סן-איזידורו - שמן על טיח (הועבר לקנווס) 144 x 438 cm, 1821-3

איש זקן חרש (פרט עליון) - שמן על טיח (הועבר לקנווס) 144 x 66 cm, 1821-3

ברטרוספקטיבה, לאחר זמן, אני מנסה לחשוב למה התמונות האלו השאירו עלי רושם כה עז, מעבר לאספקט האמנותי הטהור והתשובה היא ברורה. בתערוכות של אמנות מודרנית, לפעמים, ובעיקר אמנות פוסט-מודרניסטית, אני מצפה לאמירות חברתיות ולמחאה. לא כן באמנות הקלאסית. הציירים שהתייחסו למלחמה, והיו רבים כאלה, פיארו אותה בדרך כלל ותיארו מסה גדולה של לוחמים בפעולה, ניצחונות מפוארים וגיבורי חייל. את זוועות המלחמה, כפי שקרא גויה לסדרת הדפסיו מיעטו לתאר. סדרה מזעזעת זו בהחלט נושאת מסר פציפיסטי, שלא היה מקובל בימים ההם.

גם הדמויות העממיות של גויה, המופיעות בציורים השחורים אינן של כפריים עליזים או בעלי מלאכה, כמקובל אצל רוב ציירי התקופה. הוא מציג זקנים בנוולותם ועניים קשי יום. אין ניסיון להציג את הזקנה בהדרת כבודה אלא להפך. בימים אלה, אצלנו, כשמקצצים בקצבאות ומקשים על הזקנים את חייהם, ציוריו של גויה רלוונטיים בהחלט למצבנו בישראל וודאי שהם אקטואליים ואוניברסליים מעבר לזמן והמקום בו צוירו.

יצאתי ממוזיאון הפראדו כשציוריו של גויה מתערבלים בראשי ומאפילים על כל מה שראיתי שם, כולל ציירים נפלאים כמו ולסקז ואל גרקו. 17 שנה חלפו עד שהזדמן לי שנית לבקר במוזיאון הזה. הפעם ידעתי מה אני הולך לראות וקצת חששתי שמא השנים שחלפו האדירו את הזיכרון ומצפה לי אכזבה יחסית, אבל לא כך היה. שוב עמדתי נפעם מול היצירות הנפלאות האלה, בנות בלי זמן וכל כך מקדימות את זמנן. אני מצפה שוב לביקור הבא, שאיני יודע מתי יהיה, אבל אני יודע שהוא יגרום לי הנאה (אולי התרגשות היא מילה מתאימה יותר) מרובה. אני ממליץ לכל אחד מכם, המזדמן למדריד לא להחמיץ את החוויה הזו. התמונות הקטנות המובאות כאן יכולות אולי לעורר את התיאבון (שוב אולי לא הביטוי המתאים, בעיקר בהקשר של התמונה של סטורן...) אבל הן רחוקות מלהעביר את התחושה של העמידה מול המסה של התמונות הענקיות.

שתי נשים אוכלות מקערה - שמן על טיח (הועבר לקנווס) 54 x 85 cm, 1821-3