מתגעגעים לפנחס אברמוביץ

המתים צריכים לחיות בתוכנו כחיים. אין דרך אחרת לתקשר אתם, עם כל אלה שנחשבים בעינינו גם לאחר לכתם. אני מתגעגע לאחדים מהם. אלה הם געגועים עזים. אולי משום כך קל לי לתקשר אתם כשהם קיימים בתוכי. בעיקר אלה מביניהם שבחייהם גלגלנו ביחד אין-ספור שיחות. לא שיחות קטנות אלא כאלה שמרחיבות דעת. המעניינים שבהם היו אלה שלמדתי משיחותי אתם עולם ומלואו. אחד מהם מהמיוחדים האלה היה הצייר פנחס אברמוביץ (1909 – 1986). וכשאני מדבר עליו אי-אפשר שלא לחשוב על שרת החוץ המופלאה שלו, אמה היפה, אם שתי בנותיו נילי ועילית, שהפכה את ביתם ברחוב קרני ברמת אביב בית ועד לאמנים ומוקיריהם.

פנחס ואמה התגוררו בשכנות לבית הורי בשיכון האמנים ברמת אביב. היה זה בסוף שנות החמישים. אם לדייק חמישים שנה וחודשים אחדים. נכנסנו לגור שם בשלהי קיץ חמישים ושמונה. באותן שנים כבר נודע פנחס אברמוביץ כבעל היסטוריה אישית התנדבותית מעניינת אך צנועה מפני שמעולם הוא לא השתייך למתופפים ולמחצרצים המבשרים בשער על כל מעשה בחייהם. על הישגיו בתחומי הציור אפשר היה לחשוב באותן שנים במושגים של אמן צנוע גם מבחינת שיעור קומתו. אבל דווקא רעייתו אמה ידעה את האמת. היא האמינה בכל לבה שמדובר באמן בעל שיעור קומה ובכדי שיאמינו לה היתה מוכנה להפוך עולם ומלואו. בינתיים עד שזה יקרה היתה דלת ביתם פתוחה לפני כל אמן, אספן וסתם אוהב-אדם שחיפש את קרבת בני הזוג וכאלה היו רבים. לבסוף גם נוכחנו לדעת כי אמונתה של אמה בפנחס שלה לא התרופפה והיא צדקה. פנחס אברמוביץ הוא כיום אחד האמנים שאינו חדל מלהגביה קומתו לאחר מותו וחשיבותו כיוצר הולכת ומתקבעת בתודעתנו כראוי לה.

פנחס אברמוביץ (שנות השבעים)

אחדים מגדולי אמנינו היו גם מחנכים מוכרים בתחומי היוצר והיצירה. על אלה נמנה פנחס אברמוביץ. משעבר לשיכון האמנים ברמת-אביב די היה לו לחצות את כביש חיפה ולהימצא בתחומו המרווח של סמינר הקיבוצים היכן שלימד אמנות במרוצת שנים רבות וממנו פרש לגימלאות. בסמינר הקיבוצים לימד רישום, ציור באקריליק, ציור בשמן, באקווארל, ציור על נייר, על זכוכית, על לוח ועל בד. הוא לימד גם את הבנת תורת הקומפוזיציה, ומעבר לה העביר קורסים בקרמיקה לסוגיה השונים ואמנות ההדפס ובעיקר את המוכר בהם בשנות החמישים, הדפס משי. קרוב לודאי שהחמצתי עוד כמה נושאים שבכל אחד מהם שלט כאילו התמחה בו בלבד. מעבר לעבודה המפרנסת כמורה ומחנך שקד אברמוביץ בכל רגע פנוי על יצירתו. מי שהתחיל כריאליסט שעוד פה ושם מתחכך בהנאה במידת מסוימת של אימפרסיוניזם, התחיל להטמיע בציוריו הפיגורטיביים מיכולת ההתבוננות שלו המורכב מעין חדה ומאוזן קשובה. הוא היה פתוח למזרח ולצליליו השונים מכל מקום אחר וגישתו זו ניכרת בעבודות רבות שנוצרו בעשרים שנותיו הראשונות בארץ.

עבודת קרמיקה 1967.

יצירה שנעשתה כהוקרה לרומן ההיסטורי "סופר המלך" של חברו יוסף אריכא ובה משפט מתוך הספר:

"אל הסופר: אם למלכו – הריהו עבד, אם לעצמו – מלך".

בציוריו מהשנים ההן היה יותר צייר מתאר עולם חיצוני שהכה בו שורש. בכך לא נבדל מרבים מחבריו האמנים שכבר קשר אתם קשרי רעות. הם כולם הציצו בסקרנות מעבר לשריוניהם במבטים בוהים לעבר המזרח שעדיין נדמה היה בחלקיו כאילו נמצא מאות שנים לאחור ועדיין המדבר הוא מדבר שממה. בהדרגה כל אלה הסתגלו לניואנסים הגראפיים המקומיים שבאו לביטוי בבתים השונים, בקימורים, בסלסול הברזלים, ובנוסח סולם צבעוני שונה מהמוכר להם בארצות מוצאם, בעיקר באירופה המזרחית. אבל ארץ-ישראל של שנות העשרים והשלושים היתה מוטבעת בחותם ברור של מזרחיות ים תיכונית בהירת צבעים. תוסיפו לכל זה את עוצמת האור העז והצבעוניות הצלולה והברורה כל-כך ומיד מתקבלת חוויה אמנותית עוד בטרם נשלפה המברשת והצבע מלוע השפופרת. לא כולם מסוגלים להתגבר על הלם פגישה שכזאת עם העולם הזה, ביניהם ציירים מצוינים כמו חיים גליקסברג שכמעט כל שנותיו, גם כשצייר בארץ יכול היה להיחשב למי שבעצם צייר בחוצלארץ. ציוריו נותרו קודרים מושפעים מחנק-אור.

ציור על זכוכית (שנות ה-60).

ציירים אחרים חגגו את חגיגת הצבעים המקומית, מהם כאלה שנולדו בעצם בארץ כציונה תג´ר ומשה קסטל, ואליהם הצטרף ואף בלט מהם צייר שאמנם לא נולד כאן אך הגיע בקטנותו והיה לצבר ומכמה בחינות צבר הצברים, וזהו נחום גוטמן. האחרים צריכים היו לדמם בכדי להבין את הקסם שבאור החריף. פנחס אברמוביץ נמנה אתם, אך מבלי להשמיע גניחות של סובל. הוא הבין כי עליו לסגל לעצמו מפתחות חדשים להבנת העולם הקסום אליו חתר להצטרף ובהיותו מבורך בסבלנות התגבר גם על המכשלה הזאת. כבר מציוריו בשנים הראשונות בהן זהותו כצייר רק התחילה להתברר לו, אפשר לראות כי האור והצבע חברו אצלו לשפה מובנת. הוא העצים אותה מבחינת מה שמקובל היה באותם זמנים, תוך הסתגלות לשימוש מאוזן של אורנמנטיקה מקומית, זו הקרויה ים-תיכונית.

שלב זה נמצא ונחקר ונידון פעמים הרבה כאחד משלבי התפתחותם של אמנים ישראלים רבים, ואני מתכוון לאלה שלא נולדו מעשה קוסמים עם קונץ מפתיע בידם. אני מתכוון לאלה שידעו כי אמן מבשיל מתוך עצמו כמקלף קליפה אחר קליפה להבשיל עוד יותר ושוב חוזר ומתקלף. שכבה על שכבה צומחת. אפשר לקחת כל אמן שהתחיל לצמוח ככזה בארץ-ישראל משנות העשרים ולפחות עד שנות החמישים-שישים וניתן לסמן את כל רבדיו כמעגלי גילו של עץ עתיק. אמנים אלה צמחו בהדרגה והכשירו עצמם אפילו בהיסח דעת להיות יותר קשובים לשפת הציור ההופכת בהתמדה יותר ויותר מלוקאלית לבינלאומית. הם לא צללו בקפיצת ראש לבריכה מרוקנת ממים. הם עשו את הדרך בסבלנות תוך עיכול נכון ויסודי של הרוחות החדשות המנשבות ממוקדי האמנות העולמית.

במהומה של עשייה כזאת קשה להתייחס לכל אמן בנפרד, אף כי כי כל אמן הוא יקום שלם לעצמו. היצירה הישראלית התוססת מתחילתה גם הצליחה להצביע על תהליך השתנות כיוונים המתחיל משנות השלושים המאוחרות תוך הזדהות הולכת וגוברת עם האוונגרד העולמי שבירתו פריז. זו רוחה של מהפכת הציור המודרני שהיתה עד אז הגדולה ביותר בתולדות האמנות המוכרת. הדיה התגלגלו לארץ וכבר ניכרו סימנים ראשונים שלה בציור ובפיסול. אין ספק כי הדמות הבולטת ביותר בתהליך זה של צמיחת הארץ מיצירה פיגורטיבית תמימה לבגרות אמנותית מתוחכמת היה הצייר יוסף זריצקי. הוא היה הבולדוזר שכבש את הנתיב הרחב ביותר לפני כל אלה שהרגישו כי ההדים המשיגים אותם נופחים בהם רוח חדשה. בהדרגה נוצר חוג רחב למדי של אמנים שמצאו בזריצקי את האדמו"ר שלהם וביניהם היה פנחס אברמוביץ.

כבר בשלב זה של התבדלות מרוב ציירי ופסלי הארץ הוכיח פנחס שהוא גם נבדל מרבים מחבריו הנוהים אחרי זריצקי בעובדה שיש ביכולתו להציג כתפיים רחבות לשאת בכל עול שיקדם אותו ואת החברים. מבחינה מסוימת הוא תרם מזמנו הדחוק שעות רבות משעותיו בכדי לקדם את האג´נדה של חבריו האמנים. זו תקופה שרק בודדים מקרב היוצרים בארץ-ישראלי הרוויחו משהו מיצירתם. הדלות היתה מנת חלקם של רובם. מכאן שבעסקנות הזאת ראה אברמוביץ שליחות של ממש, וכך ראו אותו חבריו מתוך הערכה עמוקה – בעיקר שליח ציבור.

מה היה בו כל-כך שונה מאחרים באיש הנמוך הזה, אדום השיער בצעירותו, ההולך כמהדס ומזכיר ימאי שהגיע לחוף לאחר היעדרות ממושכת? היה בו מה שמוכר כביטוי האידי "מענטש" – בן-אדם. אבל מה זה בן אדם! רוחב לבו היה כמעט כרוחבו וגובהו. מעבר לחיוך הנצחי החתום בפניו נמצא איש עירני וקשוב למצוקתו של כל אדם, ובאותה מידה התקיימה בו נכונות שלמה לעזור, לסייע, להושיט יד לתמיכה איתנה לכל חבר אמן. וכל זה מבלי להרבות במלים. כל זה מתוך אהבת אדם. איש שתקן היה. את הדיבור השאיר בדרך כלל לאמה רעייתו, להבת אש תוססת שהיתה שותפה נאמנה לעולמו עד הזדהות מוחלטת.

פנחס אברמוביץ מיעט לדבר על עבודותיו. תמיד היה מוכן להראותם אבל לא להתמקד בפרשנותן. אמה היתה עושה זאת ועושה פרשנות משלה בדרך משכנעת ביותר והוא יושב לעתים במרחק מטר או שניים ממנה, מחייך כנבוך לעבר האורחים, מחפש לעצמו עיסוק במקטרת החביבה עליו כמתנתק מהנעשה סביבו, ולעתים פולט בשקט, "נו, אמה, אבל הם כבר יודעים." אך אלמלא אמה שכזאת ספק אם היה נמכר ציור של אברמוביץ. היא ידעה איך להפיץ את יצירותיו וטוב עשתה. הוא לעומתה היה מושך בכתפיו מתוך תהיה על ציור שנמצא לו קונה. אמה היתה ממונה על הנושא הקשור בניהול הלכות הבית ועשתה עבודתה נאמנה מפני שקלטה שמדובר בציורים של אמן חשוב. גם בשנות השפל שלהם היא ידעה זאת. תמיד ידעה שיום אחד יגלו את פנחס שלה. וכשהיתה מגלה משהו חדש לעצמה נחפזה מיד לשתף את הידידים כולם במה שגילתה בציורו החדש של פנחס. לא פעם מצאתי עצמי קשוב לה מתוך סקרנות ואני משתומם על החושים החדים שלה והבנתה המפליאה בדקותה, ובימים אלה חוזר ומהרהר בה ולעצמי אומר, עד כמה צדקה אמה.

אחד התחומים המשפיעים ביותר על מעמדו של אמן, קיומו או מחיקתו מהתודעה המשותפת, הן בחייו ובודאי שלאחר פרישתו מעולמנו, הוא תחום הזיכרון הקולקטיבי. מחוז זה שאת ממדיו וסגולותיו במלואן קשה להגדיר מוצא לעצמו ביטוי במחקרים שונים מזה דורות לא מעטים. מחשבות מרתקות הועלו על-ידי חוקרי הזיכרון המשותף במגמה להבין את תהליכי הסלקציה שלו ורעיונות חדשים באים עם הזרם השוטף. אין בכוונתי להתמקד כעת בשפע התחומים המושפעים בחיינו על-ידי הזיכרון המשותף, אלא להצטמצם לתחום המשקף גורלו של אמן במבחן הדרמטי הזה הגוזר לעתים בין תהילה לבין שכחה. האמן המייצג להפליא את הבעייתיות שבתזה הזאת הוא הצייר שאינו מפסיק מלגדול גם שנים לא מעטות לאחר מותו, פנחס אברמוביץ. מדובר בצייר בעל התפתחות אמנותית מרגשת שאינה פוסקת מבחינת החיים הנמשכים אחריו, שיצירותיו הן בגדר תופעה יוצאת דופן, כמעט ייחודית. במידה מסוימת זה קרה הודות לעובדה שהוא זכה להיות מעוגן וקשור באחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריית היצירה בארץ-ישראל במאה העשרים, התארגנותה ופעילותה של קבוצת "אופקים חדשים" בשנת 1947.

ניתן להעריך מצב זה בו אמן לאחר מותו קיים או איננו כזה (במצב של תרדמת, למשל) כמושפע במישרין מהיקף יכולת הזיכרון המשותף של ציבור מסוים, מצב המשמש כמבחן מובהק לכוח שרידותו. השימוש במושג מבחן נעשה משום שלמושג הזה יש יכולת לשקף משפיעים שונים, שכל אחד מהם ראוי להתייחסות נפרדת רחבה מבחינת התייחסות למעמדו של אמן מסוים בחייו, ועל אחת כמה וכמה לאחר מותו, כשעבודותיו ממשיכות להתקיים. השאלה היכן הן מתקיימות. על הקירות או בבונקרים אטומים וממוזגים להצילם מרקב. לעתים גם כאלה לא נמצאים.

שטח הזיכרון הקולקטיבי מוגבל מאד מתחילתו. מה זה אומר מבחינת מעשית? שהוא דוחק ופולט מחוץ למעגל הזיכרון המשותף לנו אמן שלעתים מתברר כי דווקא הוא הצייר בעל הערך הרב שנדחק לפינת השכחה הקולקטיבית.

קיימות מספר דרכים אחדות להתגונן כנגד התמודדות שכזאת שהיא איננה הוגנת אבל עובדתית משפיעה על גורל התקיימותם ומעמדם של יוצרים רבים. המספרים מבעיתים. אם נניח נמצאים בארץ אלפי יוצרים, הרי רק קומץ מהם מגיע לדרגה בה שמו בלבד מקפיץ מול עינינו את מהות ציוריו, או פסליו. פירוש הדבר שרוב האמנים יועדו מתחילתם למגרסת הזיכרון המשותף. אחת הדרכים להתמודד עם מצב כזה הוא מושג שנקרא לו לצורך העניין "שיוך"; מי שמצליח לשייך עצמו לרגע מסוים הנחשב כעבור זמן לרגע מכונן בתולדות האמנות, עשה בכך צעד ליציאה ממחוז האלמוניות. למשל, כל מי שהשתתף בתערוכות אמני ארץ-ישראל שהתקיימו במגדל דוד המשופץ בירושלים בין השנים 1923 ל-1928, קבע את עובדת קיומו כאמן בהיסטוריה הרשומה, ולא חשוב מה היה ערכו האמיתי.

את התערוכות האלה, שהן אבן פינה בהיסטוריה של האמנות בארץ-ישראל, יזמו שני אמנים, הפסל אברהם מלניקוב והצייר יוסף זריצקי. קבוצת האמנים שהשתתפו בהן הטביעו חותם על כיוון הציור והפיסול בארץ-ישראל למשך שנים רבות. הקבוצה נקראה לימים "קבוצת אמני ארץ-ישראל" שבשלב מסוים וטבעי היה לה המשך בדמות אגודת הציירים והפסלים. שיתוף הפעולה החשוב הזה בין מלניקוב וזריצקי נקטע כאשר מלניקוב התחיל לתכנן נסיעה ללונדון מתוך אמונה שיעלה בידו למצוא עצמו במוקד היצירה העולמית. דבר שנכזב מבחינתו. ואילו מבחינת מקומו אצלנו הרי מדובר בפסל שאלמלא הוא כי אז לא היה מתקיים פסל חשוב כיצחק דנציגר. זריצקי ירד לשפלה ומשנת עשרים ושמונה הפך לאמן החשוב ביותר במוקד התרבות הארץ-ישראלי, תל-אביב.

גדולתו של זריצקי היתה בהיותו בעל פתיחות בלתי רגילה לרוחות החדשות המנשבות מזה כבר בתל-אביב של אירופה, פריז. זריצקי הוכר מיד כצייר הארצישראלי המשמעותי ביותר בתחום הפתיחות לאוונגרד של המאה העשרים. זריצקי היה לנביא המופשט הלירי, תרומה שהיא בעלת חשיבות מכרעת לא רק בקרבנו אלא גם בזירה הבינלאומית בה נמצא לו מקום בכותל המזרח.

על עוצמתו של זריצקי ואישיותו הברורה כמנהיג ומוביל נכתב רבות ועוד יכתבו בעתיד דברים רבים ופרשנויות שונות. אבל גם לזריציקי שיחק מזל שהוא פעל בתוך מיליה המורכב מאמנים צעירים ממנו בשנים, לעתים אפילו בשנים רבות, שלמרביתם היתה אוזן כרויה ועינם פקוחה להבחין בבואה של מהפכה בתפישת הציור העולמי באותן שנים קרי, התעצמותו של המופשט על כל דרכי ביטויו כזרם המשמעותי ביותר מאז האימפרסיוניזם. בבואו לתל-אביב יצר זריצקי בעצם נוכחותו גלים גבוהים ביום בהיר. עד מהרה התחיל לפתח דיאלוג על בסיס אמנותי וחברתי עם שורת אמנים מקומיים שכל אחד מהם היה בעל אישיות וכישרון מבטיח משל עצמו. בין אלה נמנים האמנים כאביגדור לואיזדה, אברהם נתון (נתנזון), רוברט בזה, משה קסטל, דב פייגין, קוסו אלול, יצחק דנציגר חיים קיווה, אהרון כהנא, יחזקאל שטרייכמן, יחיאל שמי, פנחס אברמוביץ, אביגדור סטימצקי ואחרים חשובים לא פחות. בעצם, סוגר הרשימה היה האדריכל והצייר הבינלאומי מרסל ינקו, מאבות קבוצת דאדא שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1941 ומיד הטביע חותמו בזירה האמנותית המקומית. יתרונו הגדול של זריצקי שלא כפה עצמו עליהם. שימש חלון ענק לעולם הגדול והניח לכל אחד מהמצטרפים לחוויה החדשה הזאת להתפתח על-פי דרכו ומידת כשרונו. מבחינה זו זכה בסיוע רב-משמעות מאמן בעל שם בינלאומי כמרסל ינקו שחבר אליו ולצורך פרנסתו התקבל לעבודה כאדריכל במחלקת ההנדסה של עירית תל-אביב שבראשה עמד אז האינג´ הנודע יעקב שיפמן בן-סירה, אספן אמנות מוכר, שלימים נודע כ"אבי העיר הלבנה".

הקשת המרתקת הזאת של האמנים שהצטופפו כקבוצה אוונגארדית בין שני האישים הבולטים שבה, מצד אחד יוסף זריצקי ומצד שני מרסל ינקו, הפכה במהלך שנות הארבעים לאבן פינה מהפכנית ביצירה הפלסטית בישראל והשפעתה נמשכת מאז ועד עתה. ההיפרדות של חברי הקבוצה מאגודת הציירים והפסלים הרדומה ומתעלמת ממהפכת האמנות שמתקיימת מכבר בעולם, היא שאפשרה את הקמתה של קבוצת "אופקים חדשים", האירוע המכונן והחשוב ביותר בתולדות האמנות הארצישראלית מתחילתה ועד היום. כמויות החומר שנכתב על רקע המהפכה הסוערת שהביאה אתה קבוצה זאת מתערוכתה המשותפת הראשונה בארבעים ושמונה הן רבות, אך עדיין גם שנים רבות לאחר הופעת המחקר החשוב והיסודי של פרופ´ גילה בלס (1979) "אופקים חדשים" – תולדות הקבוצה מהיווסדה ב-1948 ועד ל-1963, אף לא קבוצה אחרת, והיו כאלה, לא הגיעה לרמת חשיבותה וחידושיה, גם לא מבחינת המשקל האמנותי הצרוף ולא מבחינת הערך ההיסטורי.

כבר במהלך שנת ארבעים ושבע היה ברור כי אגודת הציירים והפסלים עומדת להתפצל בין אלה הטוענים להמשיך במסורת הנעימה והחמימה של ציור מתאר לבין אלה שחשו קרבה לאוונגרד העולמי שביטל את חשיבות הנושא והתמקד בביטוי האמנותי הצרוף.

מי שהיטיב להתבטא בנושא זה במספר מלים היה ד"ר חיים גמזו המבקר האמנותי של עיתון "הארץ" שכתב ביום 4.7.47:

"... הציירים למדו לצייר את הנוף בעיניים של אנשים שחיו בו ולא בעיניים של תיירים ."

תמצית זאת שמובאת בספרה של גילה בלס "אופקים חדשים" מעידה גם על חדות מבטו של ד"ר גמזו. משפרשו חברי הקבוצה של זריצקי מהאגודה, נוצר המפץ הגדול בתולדות האמנות הארץ-ישראלית.

"עכו" - שמן ופסטל

"מזכרת מאילת" – טכניקה מעורבת 1984 – אוסף גילה ושמעון בלס

קבוצת " אופקים חדשים " מאששת את הצלחת הניסיון להגדיר משמעות החברות של היחיד בקבוצה "נכונה", או באירוע מכונן בעל משקל דומה. דווקא מתוך הצצה בעד משקפת פרספקטיבת הזמן ניתן אולי אפילו לומר בצדק כי הקמתה של הקבוצה הזאת עדיין בולטת מכל אירוע אמנותי אחר שהתקיים בארץ. כל מי שחבר אליה זכה באותו רווח חשוב של הכרה בעצם קיומו גם כאמן אינדיבידואליסט. מכאן נמצא חיזוק למסקנה כי היכולת להיקלט בזיכרון הקולקטיבי נעשתה משמעותית וערכית כשמדובר בקישור שיוצר האמן אפילו לא במודעות לחשיבותו האמיתית של אירוע מכונן מסוג זה שנגענו בו לצורך המחשה. כל אחד מחברי הקבוצה תרם משהו מעצמו. אך איש לא תרם כאותה תרומה של פנחס אברמוביץ שקלט מיד את ערך משקלה של הקבוצה והתמסר להצלחתה כמזכיר שידו בכל ויד כל בו. אין ספק שהוא ראוי למקום שווה כמקומותיהם של יוסף זריצקי ומרסל ינקו.

היתה לי זכות להכיר אישית, ברמות שונות, חלק ניכר מחברי הקבוצה. אחדים מהם שימשו לי כמורים (שטרייכמן, סטמצקי, ינקו) ואחרים גם כמחנכים ומנחי-דרך אך גם כחברים שבעזרת הפן האישי הזה הפכו לעתים תקופות ביצירתי לחוויה בלתי נפסקת, ולקשרי נפש שלא פסקו גם לאחר פרישתם מהעולם. אחד הבולטים שבהם הוא פנחס אברמוביץ שסיפור חייו אינו שונה בהרבה מסיפורם של מרביתם חבריו. הוא נולד בשנת 1909 בליטא ובהיותו בן עשרים עלה לארץ ובשנים הראשונות לבואו עבד כפועל וחי כחבר בקיבוץ. כעבור חמש שנים, ב-1934 התקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים. כשפרצה מלחמת העולם התנדב לצבא הבריטי ושירת שנים אחדות במקומות שונים ועשה זמן רב בבצרה אותה הרבה לצייר. ב-48 פרש מהאגודה ביחד עם חבריו שהצטרפו למהפכה שיזם יוסף זריצקי. אך לאחר שקבוצת "אופקים חדשים" הפסיקה את פעילותה ככזו בשנת 1963, חזר לפעילות באגודה תחילה כמזכירה ויותר מאוחר נבחר לנשיא כבוד שלה לכל חייו.

שורות מועטות אלה אינן מכילות אפילו מקצת מהשבחים להם ראוי פנחס אברמוביץ שהתחיל דרכו כצייר צנוע והוא כמהלך על בהונותיו וכיום זוכה בהכרה כאחד החשובים לא רק במסגרת "אופקים חדשים", אלא גם מעבר לה, בכל משמעות הנדרשת להקיף את עלילת היצירה המקורית בארץ ולגעת ביוצריה החשובים ביותר. שם קבוע מקומו של אברמוביץ. בשלבי הציור שלו הוא משקף היטב את השלבים והרבדים של אמנות הארצישראלית. הצייר שבשנותיו הראשונות כצייר לא היה שונה ממרבית הציירים בני דורו נמדד כיום בצורה שונה לגמרי ומכאן גם היחס המעריך כלפי עבודותיו המוקדמות.

עד לשינוי שהחל בהזנקתה של האמנות הישראלית לרוח המאה העשרים, אפשר למצוא בין עבודות הניר הרבות של אברמוביץ את ארץ ישראל כפי שהיתה ונופיה הם עדיין חלק בלתי נפרד מהזיכרונות האישיים של הדורות שנולדו כאן עד לשנותיה הראשונות של המדינה. ציורו בתחילתו אינו מעיד על אחריתו. אבל דווקא כיום מזווית של הכרת עולמו העשיר של אברמוביץ אפשר לזהות בעבודותיו המוקדמות שתי תכונות שליוו אותו לאורך דרכו. האחת, להיות גלוי עין – משמע גלוי-ציור. אין התחכמויות. את שהוא רואה הוא מצייר בכנות, מתוך נאמנות להתרשמות האישית שלו. התכונה האחרת היא ההתפתחות עקב בצד אגודל המאפשרת לו להבין את שיוכו מבחינת האוונגרד של זמנו. מעולם לא ניסה להדהים ב"קונצים". רוח הטריקים היתה זרה לו ולפיכך לעתים לא אובחנה התפתחותו העקבית ולא זכתה בתשומת-לב ראויה. מה גם שאברמוביץ נחשב באותן שנים רחוקות למי שעושה שליחותם של חבריו בעבודתו כעסקן המסייע ביצירת מסגרות הולמות את ציפיות האמנים. אם זה באגודת הציירים והפסלים ואם זה ב"אופקים חדשים", ולעצמו אף לא דחק כתפיו להרחיב לעצמו כניסה ראויה. אבל זה לא נמנע ממנו.

במרוצת שנותיו נהג לצאת לטבע לעתים קרובות ולעבוד בעיקר על ניר, אם זה בצבעי מים או פסטל ועיפרון, לעתים בטכניקה מעורבת מחומרים נוספים. לא פעם בהיותו באותו חיק אהוב עליו חזר משם עם מופשטים נפלאים. הטבע, האווירה האהובה עליו של העולם הפתוח, שימש לו מאיץ מרתק להפשטה. זקוק היה למגע עם השורשים של עולמו כמי שרואה בהם אוויר לנשימתו. לא פעם בעת שעבד בסטודיו שלו ברמת-אביב הסתייע בניירות שרשם וצייר בטבע כבסיס לעבודות השמן המופשטות והגדולות שצייר עד יומו האחרון. עבודות שלדעתי הן כיום מהחשובות ביותר שצוירו בארץ וזוהו כמופשט לירי במיטבו. בבסיסן מדובר במארג צבעוני שהוא כסוד בלתי מפוענח. מארג הנעשה בשכבה על-גבי שכבה, כמעט כמו הכפלה בלתי פוסקת של ציורי הצייר האמריקני ג´קסון פולק שעבד בשיטת שפיכת והתזת צבעים על בדים פרושים על הקרקע. אבל אצל אברמוביץ הבדים עמדו על-גבי המעמד הרחב והמוצק שלו והוא התמודד עם נושאיו חזיתית בעזרת מכחוליו. אין צל של ספק שניתן להגדיר כיום ציורים אלה כשפתו הברורה ביותר של אברמוביץ. מתוכו באו והם כולם שלו.

רישום עצים - בסביבות 1980

לזכותי נזקפות שעות רבות של שיחות שגלגלתי עם אברמוביץ, שעות בהן עקבתי אחר דרך עבודתו בתחומיו המגוונים ועד לבדי השמן הגדולים. הייתי עד לכל השלבים באמצעותם יצר את הרקמות הציוריות והן כחיות, לעתים מסוגרות במלבנים חופשיים לעתים מתפרצים לכל עבר, אך לא בפראות שאינה מרוסנת אלא מתוך מחשבה דקה של יוצר. דומני שלא אטעה אם אומר שהבדים של אברמוביץ לא סתם נושמים כחיים. כל ציור זכה בגרעין המקיים את רוחו יותר ויותר ככל שהזמן עובר.

חלק נכבד מעיקר ההוויה בתקשורת שבין האמנים מחוג האוונגרד התקיים בביתם של האברמוביצים. המקום האינטימי ביותר היה במטבח שחלונו פונה לרחוב קרני הקטן. שם אפשר היה לשבת במרווח שניים-שלושה אנשים. לעתים ארבעה. השיחות מעולם לא התנהלו בקולות רמים, גם כשאנשים ביטאו עמדות מנוגדות. ההקפדה על שיח מתון אפיינה גם את הסלון המרווח בו ניתן היה לשבת בקבוצה גדולה תמיד מול אחד מבדיו של פנחס עליהם עבד באותו זמן. מעולם לא עסקו אלה בשיחות שבטלות. התמקדו אך ורק בנושאים שהם ברומו של עולמם. המארח יושב תמיד בצד, כאורח, מקטרתו בקצה פיו, לעתים בידו כשהוא משמיע משהו בקולו השקט. כשהיה מדבר הקשיבו לו. מעולם לא פלט מלים רק לשם יציאת חובה. אלא רק כשהיה לו מה להשמיע. אמה היתה מנהלת את התקרובת והאירוח החם ודבר לא חסר שם, גם לא בעונות שחונות.

המקום השלישי בבית הקטן כמקום התוועדות שימשה החצר הקטנה. בסמוך לדלת היציאה הרחבה מהסלון לגן על-גבי משטח אבן אפשר היה להושיב כחמשה-עשר אורחים. מרביתם אמנים ששמם הלך לפניהם. ולא פעם היו מגיעים גם זריצקי ורעייתו, מי שנחשב האריה שבחבורה שהיתה בו חיבה והערכה מיוחדת לאברמוביץ שהיה היפוכו הגמור. כשהיה זריצקי מדבר היתה משתררת הקשבה מוחלטת. היו אלה רגעים של רב נערץ המחלק מתבונתו לחסידיו. לעתים היו זריצקי מתעכב ליד ציור חדש של אברמוביץ, מתבונן בו, מהנהן בראשו בהסכמה, וחוזר ומתבונן בו לעתים תוך החלפת מלה או שתיים עם אברמוביץ. דרך ציורם היתה שונה. בדי השמן של זריצקי נעשו במשטחי צבע דליל כמו בחטף. אצל אברמוביץ הטקסטורה היתה פרטיטורה שלמה שצריך לפענחה עד ליסודותיה. לידת עבודותיו לא נעשתה בהזנק. הוא ילד כל ציור מתוך עמל ושקידה כשהוא מלווה את שלבי היצירה מתוך מחשבה רבה ורגישות.

בשנות התעצמותו כאמן בשל שכבר לא עמס על כתפיו תפקידי שליח ציבור עדיין המשיך ביתו להיות בית ועד לאמנים ושוחרי אמנות – ומעל לכל מקום מפגש לבני חוג שוחרי יצירתו. בכל עת, בוקר, צהרים או ערב, נמצא מישהו מבין אלה אצל פנחס ואמה. לראות ציור חדש. לדבר על מהות היצירה. להחליף דעה. לשמוע מה אומר האיש השותק בנוסף למכחוליו הרוויים. אינני מכיר מישהו אחר שאמר בשתיקה כל-כך הרבה דברים מרתקים כפי שזה היה אצל פנחס אברמוביץ. לעתים דיבר במצמוץ-עין. לעתים בהטיית ראש לאות הסכמה או שלילה. לעתים בתלימת קמטים עמוקים במצחו הגבוה. בכל תנועה אמר משפט מורכב. הביעה דעה ברורה. לעומת זאת כשהסתייע במלים היה דווקא רך במסקנותיו, נזהר מלפסוק פסוקו כחושש שמא יפגע במישהו, ואולי יטעה. ההתחשבות בכבודו של האחר נמצאה תמיד ביסוד התקשורת שיצר אברמוביץ עם סביבתו. מה גם שתמיד נמצאה אמה בקרבתו להשלים את שלא אמר. היא היתה הפרשנית היותר נאמנה שלו.

מהמחצית השנייה של שנות החמישים, לאחר שובו של אברמוביץ משהות נוספת בפריז הוא מזנק עם ציורו כמדלג בבת-אחת על כמה מדרגות. מאז הלך והתפתח כאחד האמנים היותר בשלים שהיו בארץ. ציוריו התעשרו בממד של עומק נדיר כאילו המשטח עליו עבד ממשיך להתפתח גם כשהוא מתרחק ממנו. צמיחה מרתקת היתה זו שלא חדלה גם לאחר מותו בשנת 1986. להפך, דומה והשנים החולפות רק מעצימות את ערך יצירותיו.

במלאות עשרים שנה למותו, ב-2006 , התקיימה תערוכת מקיפה מעבודותיו על ניר בבית האמנים ע"ש זריצקי ברחוב אלחריזי בתל-אביב. לרגל תערוכה מקיפה זאת הופיע קטלוג ובו רשימת הערכה שכתבה גילה בלס שבמרוצת השנים התמחתה בעבודותיו של אברמוביץ. בין דבריה המתייחסים לעבודותיו בניר נתקלתי בשורות שהן יפות גם להבין את גישתו לציור בכלל, כולל כמובן גם את עבודות השמן שלו.

וכך כתבה גילה בלס:

"הבחירה בדרך האמנות המודרנית הובילה אותו, כמו גם את חבריו לקבוצה, מייצוג מסוגנן של הטבע להפשטתו; מעבודה עם משטחים של צבעים לוקאליים חיים, שצורתם מוגדרת על-ידי קווים, לציור רגיש בצבע מרוח בשכבות ובשקיפויות; וכן מתיאור נרטיבי, אם כי מסוגנן, לייצוג סוגסטיבי, שבו הנוף מרומז באמצעות מיחברי צבע מופשטים... לאחר שהייה נוספת בפריז (1956-1955) , בה התוודע לעבודות של ציירי המופשט הלא צורני, חלה בציורו תפנית נוספת לעבר ההפשטה..."

מופשט - טכניקה מעורבת

תפנית זאת המודגשת היטב על-ידי גילה בלס היא בעצם נקודת המפנה החשובה ביותר בכלל יצירתו של פנחס אברמוביץ. כל נסיונו הרב, כל תחנות התבגרותו בדרכו לזהות את עצמו, התנקזו מעתה לשנות הפסגה הברורה של יצירתו ההופכת יותר ויותר לנכס צאן ברזל של האמנות שנוצרה בארץ ומזכה אותו בהכרה כאחד היוצרים החשובים ביותר של קבוצת "אופקים חדשים". ממרחק השנים לכשנוצרה פרספקטיבה מסוימת נכונה מתברר מעמדו של פנחס אברמוביץ כאחד המוצקים ביותר בקרב אמנינו. יצירותיו כמו ממשיכות להתפתח לאחר לכתו, תופעה המאפיינת ציירים בעלי שיעור קומה, אבל הגעגועים אליו ואל רעייתו, לבית היוצר שלו, ממשיכים להתעצם גם הם גם בגלל ערכו כאדם נדיר. דומני שלא אגזים אם אומר כי חלק נכבד מרגעיו היפים ביותר היו כאשר הזדמן לו לסייע לאמן אחר בעצה או במעשה של ממש כמתיחת בד, הכנתו, או לעתים תיקונו. אמן שמתבטא בדרך כזאת הוא גם אדם המשפיע על שיעורו כאמן. פנחס אברמוביץ ניזון משני עולמות של אדם ושל אמן וחיבר אותם לעולם שלם.