חיפוש מותאם אישית של

משה גמבורד, יהודי וקלאסיקון של אמנות מולדבית

חוה ראוכר

1903 – 1954.

משה גמבורד, יהודי ממשפחה דתית, נולד בקישינב ב1903 שנת הפוגרום של קישינב.

כעבור 100 שנה ב-2003 ציינו בקישינב שני ארועים מרכזיים מההסטוריה הבסרבית:

מאה שנה לפוגרום קישינב ומאה שנה להולדתו של משה גמבורד, הקלאסיקון של האמנות המולדבית, וזאת באמצעות תערוכה רטרוספקטיבה גדולה במוזיאון הלאומי לאמנות של מולדובה.

עבודותיו נמצאות בתצוגת קבע באותו מוזיאון. ארבע עבודות נמצאות במוזאון הממלכתי של מוסקבה - גלריה טריסיאקוב. שתי עבודות במוזיאון הלאומי לאמנות ברומניה (בוקרשט), וחלק מעבודותיו נמצאות אצל בתו מרים גמבורד בתל אביב.

הבת, מרים, היא עצמה פסלת רשמת, כוהנת של רישום וכותבת סיפורים ליריים-סרקאסטיים ומסות על אמנות ותלמוד ברוסית ובעברית, מרצה במדרשה לאמנות ובבצלאל בירושלים.

גורלו של משה גמבורד היה גורל של יהודי שנולד בתחילת המאה העשרים במזרח אירופה.

בן למשפחה אמידה, שבבעלותה כרמים ויקבים בבסרביה, (אז רומניה), אשר שולחת אותו ללמוד הנדסה בבריסל, בלגיה. משה מורד ומשתמש בכספים כדי ללמוד ציור באקדמיה לאמנות של בריסל.

בשנת 1925 הוא מסיים את לימודיו ומקבל פרס על עבודת הדיפלומה שלו. באותה שנה הוא עולה לארץ ישראל.

היה בקיבוץ, אך הבין מהר מאד שלא יוכל ליצור בקיבוץ אמנות והחליט לחזור לבסרביה.

לארץ חזר בתחילת שנות ה-30 ושוב עזב. יכול להיות שחזר בגלל אהובתו ייבגניה גולדנברג, אמא של מרים, שהיתה בבסרביה.

"הציונות הכי לוהטת שבי, לא נותנת לי סיבה להצטער על כך כי אני נולדתי מהנישואים האלו" הם התגוררו בבוקרשסט והוא זכה להצלחה והיה מוצג בגלריות הטובות בעיר.

ב-1940 בסרביה סופחה ע"י ברית המועצות. כשהם נמלטים מהמלחמה המשתוללת באירופה, הוא ואשתו חוזרים לקישינב. הוא משרת בצבא האדום. ב1943 הוא ואשתו מוזמנים למוסקווה ע"י ממשלת מולדובה הגולה במוסקווה. בגלל היותו אמן מולדבי חשוב.

קישינב כבושה ע"י הנאצים. הוריו מסרבים לעזוב את הכרמים והיקב במולדובה וניספים ע"י הנאצים.

משה ואשתו גרים במלון הגדול מוסקווה, ושם הוא מצייר את העבודה החשובה "קללה" עבודת מחאה אנטי מלחמתית אשר הפכה לנכסי צאן ברזל של האמנות המולדבית.

העבודה נמצאת בתצוגת קבע במוזיאון של קישינב. המוזיאון העסיק מאסטר העתקה אשר צייר עותקים מוקטנים של העבודה ואלו נמסרו כמתנות ע"י הממשלה לאורחים חשובים.

אשתו ייבגניה, מציירת באותה תקופה תמונות נוף של מוסקווה ממעוף הציפור. מוסקבה ריקה מאנשים בתקופת המלחמה.

העבודות האלו הוצגו לאחרונה במוזיאון של קישינב.

"הקללה" שמן על בד 200X300 ס"מ

סקיצת הכנה לציור הנ"ל

ב-1944 עם שחרור קישינב מהנאצים הם חוזרים לביתם.

התקופה האחרונה בחייו היא גם הדרמטית ביותר: מצד אחד, הצלחה והכרה והזמנות רבות, כל מה שצייר יכול לחלום עליו. ומצד שני, הגבלת חופש הביטוי, הכתבה של כל משיכת מכחול, דרישה לצייר לפי כל כללי הריאליזם סוציאליסטי. זאת תחת איומים, נפנוף בעברו "הקפיטליסטי" בבלגיה, וחוסר הנחישות האידיאולוגית שלו.

"בית הדפוס המחתרתי של העתון איסקרה בקישינב" שמן על בד 153 X180 ס"מ

סקיצת הכנה לציור הנ"ל

ב-1954 הוא שם קץ לחייו. כעבור שנתיים נפטרה אשתו מיגון עצב ושברון לב.

מאז נחשב משה גמבורד לקלאסיקון של אמנות מולדבית. משרד התרבות תלה לוח זיכרון על חזית הבית בו התגורר בקישינב. ב-1998 הוציאה מרים יחד עם המוזיאון הלאומי לאמנות של מולדובה ספר אמן שלו.

השקת הספר היתה במוזיאון ע"ש נחום גוטמן [יליד בסרביה] בתל אביב, שבאותה תקופה היה בהנהלת יואב דגון ז"ל.

ב-2007 מוציאה מרים יחד עם המוזיאון של מולדובה ספר אמן על אמה ייבגניה. הספרים נמצאים בספריות האמנות הגדולות בעולם.

למרות פניותיה הרבות של מרים למוזיאון תל אביב ולמוזיאון ישראל, להציג את עבודותיו ובעיקר את החלק היהודי של יצירתו, היא נתקלה באדישות מוחלטת לעיזבון שלו.

"יש לו הרבה מאד ציורי דמויות של יהודים. אבל, ללא סימני הכר של שטריימל ופאות"