הוכרזו הזוכים בפרס עידוד היצירה מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2008

נלי אגסי שרון בלבן יונתן גולד אמנון בן עמי גליה גור זאב מרב היימן רותי הלביץ כהן רקפת וינר-עומר אליסף קובנר רונית שני

הפרס מהווה ציון לשבח ונועד לעודד את האמן היוצר. לפני הוועדה הוצגו 158 תיקים.

חבר השופטים לפרס היו: רותי דירקטור, בועז טל, מיכל שמיר ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד המדע, התרבות והספורט. גובה הפרס עומד על 20,000 ₪ (סה"כ יחולקו 200,000 ₪) והוא נועד לאמנים מצטיינים מגיל 35 ומעלה.

תערוכה משותפת לכלל הזוכים בפרסי משרד התרבות בתחום האמנות הפלסטית והעיצוב לשנת 2008 תוצג במשכן לאמנות עין חרוד ביוני 2009.

עבודתה הייחודית של נלי אגסי מתפרסת על פני מספר תחומים: מיצג, מיצב, רישום, וידאו. בכל אחד מהתחומים האלה, ולכל אחת מעבודותיה, היא מזרימה איכויות מנוגדות, סותרות לכאורה, של שבריריות ועוצמה. האמנות שלה יונקת את שורשיה מאמנות הגוף של שנות השבעים ומשמרת זיקה ליצירה המונעת מתוך מודעות פמיניסטית. במיצגים ובעבודות הוידאו, בהם היא מופיעה כגיבורה הראשית והבלעדית, מורגשת מודעות לקיומה של האישה כמושא למבט, ולזיהויה עם יצירת האמנות עצמה. אגסי מפרקת את המקום הזה דרך פעולה רבת רבדים באזורי היופי והגוף תוך הקצנה של מצבי מצוקה ולחץ. גופה הופך לאתר התרחשות שקט ורב עוצמה, לזירה של הכאבה עצמית המשליכה עצמה על הצופה. מיצגיה הם מופת של נוכחות נשית דרמטית במינימום של תנועה והתרחשות. בעבודות הרקמה

העדינות, ובסדרת השמלות ההופכות למקומות או לנופים, נשמר תמיד קשר בין הגוף לאובייקט, היופי הוא לעולם מחוז חפץ וכאב.

שרון בלבן

שרון בלבן היא אמנית וידאו ייחודית ומקורית הנאמנה למקורות של הוידאו ארט, בראשית דרכו, כשהאמנים הפלסטיים ראו בו כלי משחק של תמונות זזות. בצילומים קצרים ומשעשעים החוזרים על עצמם בלופ יוצרת שרון בלבן עולם דימויים גרוטסקי ומפתיע. היא משתמשת ביומיומי ובבנאלי, בעיקר בתקריבי גוף ובאובייקטים חסרי משמעות לכאורה, ומצרפת אותם למצבים מגוחכים ובלתי אפשריים היוצרים סיטואציה לא צפויה. התוצאה פועלת באופן חתרני על תודעתו של הצופה.

"יצורי הכלאיים" החדשים שנוצרו הם, מצד אחד, חייתיים ונוטפי מיניות, ומצד שני פועלים כמוליכי ביקורת על פטישיזם וטבואים חברתיים.

ההו מור הפרוע ולעיתים בוטה שלה עשוי להטעות: בלבן היא אמנית רצינית בעלת חשיבה ביקורתית ומעניינת.

אמנון בן עמי

עבודותיו הנזיריות, החידתיות והפיוטיות של אמנון בן עמי הן סמן נדיר לאמינות ונאמנות לעצמו בעולם שבו האמנות עומדת יותר ויותר בפני סכנת הפיכתה לסחורה. יצירתו מתחככת בצורות שונות עם קיומה על סף ההעדר – אם מבחינת החומרים איתם הוא עובד, ואם מבחינת הנוכחות הארעית של העבודות. נוכחותם על בלימה של חלק מהאובייקטים, מחריפה את תכונת הפגיעות של האמנות ואת חתירתה אל סף האיון של עצמה.

את עבודתו מאפיינים גישה אינטואיטיבית לרדי מייד, יד רישומית ודחייה של מראה בעל גי מור וליטוש. הוא בונה אובייקטים דרך פעולות פשוטות של הדבקה, חיבור והרכבה, ומשתמש בחומרים יומיומיים ונידחים. באורח פלא נטענות העבודות, שרובן בעלות מראה לא אמנותי בעליל, בפיוטיות, לא פעם דרך כותרות העבודות המניעות קריאה מפתיעה, ומעמיקות את המימד המושגי שלהן. בציוריו הקוויים, בהם מופיעים דימויים אנטומיים, הוא משמר את מלוא התנופה והפאתוס של הציור.

העקביות שבה פועל בן עמי מאז שנות השמונים, תוך שמירה על אסתטיקה והתכוונות שמקורן באמנות מושגית ומינימליסטית, מקנה לעבודתו מעמד מיוחד במינו, מנותק משינויי אופנות.

יונתן גולד

במסגרת העשייה הציורית הגוברת של שהנים האחרונות, מתבלט יונתן גולד כצייר ואמן ייחודי, הן מבחינת שפת הציור שהוא מנסח והן מבחינת הנושאים בהם הוא בוחר לעסוק.

ציוריו טעונים בהתרחשויות שוליות, חסרות משמעות לכאורה: גמל קשור, קבוצת גברים נשענת על מכונית, כלבים שוטים משוטטים, סוס גווע. אירועים אלו מתרחשים בשוליים גיאוגרפיים ותרבותיים – ספר, מדבר, קצה של עיר, שפת הכביש או חורשה מוזנחת.

הציורים מוצפים באור אוקר צורב ונראים כאילו דהו בשמש. מריחות המכחול משובשות, מפוזרות ועכורות. התחושה היא כי גולד מצליח בו זמנית לצייר וגם למחוק, להעלות באוב - ולטשטש. הנושאים העולים בעבודותיו מייצרים קשר פרום עם תולדות האמנות הישראלית, ציוריו נדמים כמו פרגמנטים של ציורים מוכרים לכאורה מתוך הקאנון של ציירי תחילת המאה בארץ ישראל – הח מור, הבדואי, הגז, המדבר, החורשה. אבל בכולם מתקיימים שיבוש או הסתה היוצרים עניין מחודש בדיאלוג עם העבר ועם העשייה הציורית.

גליה גור זאב עוסקת בעבודותיה במספר נושאים, החוט המקשר ביניהם הוא המשפחה, במובן הרחב של המילה. עבודותיה בנויות הן מצילומים המתעדים חללים והן מצילומי דיוקנאות של בני משפחתה. הצילומים מוצגים בדרך כלל כמיצבים, המתייחסים לחלל התצוגה, דבר הנותן מימד נוסף לפעילותה הייחודית.

פעילותה החברתית של גליה גור זאב, כאחת ממקימות ומפעילות גלריה לימבוס, מצביעה על אפשרות לבחון את התייחסותה למבנה ולתפקוד המשפחתיים בהקשר הרחב של החברה בה אנו חיים. היא אינה מהססת לפרק את גרעין המשפחה בהציבה את הפרטים על רקע שחור אטום, ולבחון פרטים במבט ביקורתי ונוקב, תוך שימת דגש על מנהגים ופולחנים.

נקודת המוצא היא צילום, אבל בהצבות שהיא מציגה נוכחים גם אובייקטים ועבודות וידאו. פעילותה רבת השנים מתנהלת בהתמדה ובעקביות, ומתפתחת בקצב משלה, ומהווה תוספת חשובה לתמונה המסועפת וה מורכבת של הצילום הישראלי.

מרב היימן היא אמנית החוקרת בצילומיה את החברה, את קהל הצופים, נשים וגברים באשר הם, ואת הסיפורים שהם מייצרים. בחלק מעבודותיה היא מתפקדת כפרפורמרית של מחקר, ומזכירה בכך את אמני המיצג של שנות השישים והשבעים שהשתמשו בגופם כדי לשאול שאלות מורכבות ועקרוניות לגבי האמנות וגבולותיה. "זמן לאהבה" ו"בבית הבליעה" הן דוגמאות טובות לאופן שבו היא מייצרת מצבים ביזאריים הקשורים בהוויה של מגזרי אוכלוסיה שונים – ארוחות משפחתיות לפי צבעים, ומפגשים עם אנשים שאותם איתרה באינטרנט. המשפחות אינן עונות על הגדרה תקנית והן מסתברות כדומות למדי לבודדים האקראיים שאותם הזמינה היימן לסעוד איתה. אלה ואלה הופכים לחלק מעבודתה האמנותית המעמידה מראה רגישה ומגחכת בעת ובעונה אחת מול פני הצופה והחברה. הצילומים בהם היא מצולמת בבגד גוף צבעוני על רקע נופי הארץ הצחיחים מצטרפים להיבט המגדרי של עבודתה – היחס הטעון בין אישה לטבע, בין עירום נשי לנוף.

בהו מור ובשנינות מציגה מרב את הפתטיות של קיומינו ואת הצורך הבלתי נלאה שלנו במבט, ובאהבה.

רקפת וינר-עומר

נוכחותה של רקפת וינר-עומר בעולם האמנות היא נוכחות מתריסה, מתגרה ומאתגרת. פעילותה הן כאמנית והן כאוצרת מערערת תדיר על מוסכמות של טעם ועל ההתניות שלנו לגבי מעמדה ותפקידה של אמנות. בעבודותיה – בין אם אלה טקסטים בנוסח מודעות הכרויות הכתובים ברישול על קרטונים, או ציורים על דלתות בהשראת שרבוטים בשירותים ציבוריים, או הצבות עמוסות הגולשות ועולות על גדותיהן – משתקף תמיד הרצון לאתגר את המבט, לטלטל את חווית הצפייה ולטרוף את הקלפים בזירה בה נעים אמן, יצירה וצופה. מכל אחד מערוצי הפעילות שלה – ציור, מיצב, מיצג, וידאו - עולה מודעות רבה הן לעולם האמנות, כלליו וחוקיו, והן להיבט המיגדרי של פעילותה כאישה. בחוסר נימוס דווקאי היא עושה שימוש בפורנוגרפיה ובטעם רע תוך ניסיון לפרוע את משטרת ההתנהלות האמנותית

ולהגדיר לעצמה מקום משלה בתוך עולם האמנות. התערוכות שהיא אוצרת מצטיינות במקוריות רבה והן מצטיירות כהמשך של פעילותה האמנותית, חלק בלתי נפרד ממהלך אמנותי מודע לעצמו, בודק ומגשש, מבקש לסמן לעצמו מקום מחוץ למקום, להגדיר את השוליים ובה בעת לפרוץ אותם.

העבודות של רותי הלביץ כהן, אשר התפתחו מציור לתלת ממד, מתאפיינות בנוכחות כפולה: מצד אחד הן רוויות ורוד-אדום ומשדרות מתיקות ופתיינות, מצד שני הן מבוססות על ציור פרוע ופרוץ, נוזלי ונשפך, ומעבירות תחושות אימה ומצוקה. היכולת של הלביץ כהן לנוע בין המושך למאיים, בין המפתה לדוחה, היא הכוח המזין ומפעיל את יצירתה.

הציור שלה מתקיים על הטווח שבין פיגורטיבי למופשט, המזג שלו אקספרסיבי. כשהם מצוירים על נייר פרגמנט, לא פעם מקומט, מספחים הציורים תכונות של חולי והתכלות. עולם הדימויים שלהם - ראשים אדומים מחוקים, דימויי לידה וילדות ענקיות, ארובות עשנות, ולאחרונה דימויים צמחיים, אורגניים ואנטומיים - מצטבר לגוף עבודה שמחצין בעקביות את הדבר הפגיע, המועד לפורענות. נוכחותן הפיזית של העבודות – אובייקטים משתלשלים מהתקרה או נמרחים על הרצפה, תחושה של שלוליות צבע והפרשות גוף - מעצימה את האיכות הלא עשויה ולא מלוטשת של האמנות.

אליסף קובנר הוא יוצר רב תחומי, אשר מתמקד בחוויה ארעית שהיא תוצאה של פעולת שוטטות. בעבודות הוידאו שלו בולט מתח בין אנונימיות לאינטימיות, מה שמגביר הן את תחושת הזרות והן את תחושת הקרבה. "דברים רבים מסביבנו נעים במקצבים ובמעגלים. חשוב לי להיכנס לתדר. זה יכול לקרות בעיר, מול עץ או בחוף הים. האמנות שלי היא תירוץ נהדר להכיל את המפגשים וההתרחשויות" הוא אומר.

השוטטות של קובנר אינה מתמקדת רק במרחב האורבני, כמו אצל הפלאנר של המאה התשע-עשרה, אלא ממשיכה הלאה, לכל מקום בו ניתן למצוא חיבור בין אדם למקום – פסטיבל טבע, חורשה בכרמל, החרמון המושלג. הסיטואציות עליהן הוא מתעכב נטולות עלילה במובן המקובל של המילה, ואינן מתפתחות בהכרח לשיא כלשהו - בחורה צעירה מחכה לפגישה במרכז פומפידו בפריז, שיחה בין שתי נשים, משפחה ישראלית מנהלת

שיחה מתוך הבית עם האמן ברחוב, האמן עצמו קורא מיומנו. זוהי ההצטברות של כל קטעי הסרטים האלה, נטולי הקליימקס, אשר מצטברים לדיוקן של מקום ותקופה, זוהי האסופה של הרגעים הלא-בהכרח מכריעים האלה אשר מייצרים משמעות ונקודת אחיזה רגשית. מלבד

עבודות הוידאו קובנר עוסק גם בצילום ובפעילות קהילתית – מבעד לפעילותו המגוונת מצטיירת האמנות כדרך חיים, כדרך לחשוב על העולם ולהגיב לעולם.

רונית שני

רונית שני מתעדת במצלמתה מציאות פנימית ורגשית. היא מזמינה את הצופה להתבונן במצבים אישיים מורכבים, לעיתים חידתיים, לא בהכרח נהירים. היא מצלמת בסביבתה הקרובה חפצים, התרחשויות ומקומות, מילון המונחים שלה מכיל דימויים יומיומיים, בנאליים כביכול. לעיתים היא מצלמת אותם בחוסר חדות, לעיתים שותלת בהם מילים, המשחילות לצילומים תת טקסט, קומות תוכן נוספות. בשני העשורים האחרונים הפכו יחסיה עם הצילום לאינטימיים יותר, היא נותנת בעבודתה ביטוי להלכי-רוח אישיים, תוך התמקדות בנופים עירוניים, בחפצים ובמצבים הלקוחים מעולמה הקרוב. יחד עם זאת, הקשרים חברתיים-פוליטיים עולים מתוך המבט הביקורתי שהיא מפנה אל החברה מסביב.

בעולם צילום משתנה ודינמי, אשר ניצב בפני פיתויים של גודל, טכניקה וראווה, הצילום של רונית שני מזכיר את האפשרות של הצילום להיות אישי ואינטימי, בעל איכות של יומן, צילום שהספר הוא חלל התצוגה האידיאלי עבורו, והדפדוף בו תובע מהצופה התבוננות סבלנית שכמעט ואינה עוד בנמצא. הצופה נחשף לסיפור פרטי, בדרך המאפשרת לו פרשנות וקריאה מבעד לראיית עולמו שלו. לא גדול, לא מניפולטיבי, לא כוחני ולא שתלטני – הצילום של רונית שני נמנע מצווי האופנה ומשמר בדרכו הצנועה, העקבית והרגישה את האיכות הבסיסית של המדיום, מה ששני עצמה מכנה בשם "כפתור הקסמים".