"השער הזה סגור יהיה" – על עולמו של האמן פנחס גולן

לעתים קרובות ניתן למצוא דמיון ממשי בין המתרחש בביצת האמנות העכורה והאמנים המבולבלים לבין הפוליטיקה המושחתת ועסקניה. דומה ודוגמא טובה לחדלונו של מצב עגום זה בא לביטוי משמים לא מכבר, כשהלך לעולמו בחור טוב בן שבעים שנחשב בין ציירים בישראל לגורו גדול כמעט מסוגו של בודהה.

מה היה בו שעשה אותו לגדול? שהיה מומחה ל" דלות החומר " ובנוסף, כך לדעת מוקיריו הרבים, אפילו כל נגיעה סתמית שלו בצבע הפכה לדבר גאוני. מהומת-הבל קמה בארץ מאבל על פטירתו עד שהתייחסו אליו כאל הראבה מלובביץ שלא מת ועתיד לחזור והוא מלך המשיח. התייחסו לאותו אמן כאילו עדיין הוא חי ובלבד שניתן באמצעות "דלותו" להמשיך ולייצג את מדינת ישראל, שכן בלעדיו של המת הזה אין מי שראוי. האמת היא שאותו גורו היה צייר נבון שמשך בפקחות חוט משי גאוני נדיר מצייר שקדם לו ביותר מימי דור, מרחוב אגריפס, ועם החוט הזה התעטף יום יום ככורך על עצמו רצועות תפילין – וזה כל סיפור הישגיו באמנות. אבל גורו הוא היה. גורו מבריק. הוכחה לכך: כמעט ולא תמצאו אדם בקריית אמנים שלא ידע את שמו ולא השמיע אנחה כבדה מעומק-לב אחרי לכתו ואמר אמן כשטרחו אחדים מהשוטים להחזיקו כחי.

לעומת אותו גורו (וחבריו-דומיו הגוריים שנותרו יתומים אחריו וכל אחד מהם מושל בחצרו כאדמו"ר מפואר), למרבה הפלא עדיין פה ושם נמצאים בארץ אמנים בעלי שיעור קומה שהישגיהם באמת מוכחים ומופלגים, אך כמעט איש אינו מכירם או מכיר בהם, להוציא את אלה שזה כך "יצא להם", לפ עמים ממש במקרה להיתקל בהם וביצירותיהם ולהתפעם. אחד מהם, למשל, הוא הצייר והמשורר שלמה ויתקין (אני מודה: חבר וותיק שלי), שלפני שנים מועטות הציג תערוכה נפלאה וחשובה מבחינה מתודית במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן.  

כתבתי צייר? לא סתם. אמן יוצר מלוטש ממש, מהטובים שהיו וישנם לנו. משורר? לא סתם. משורר לירי מתפייט במידה שקולה, בתבונה, ממש כמפליא להפוך במלים כמו למשוך במכחולי הצבע שלו. מכבר ראוי היה לפרס ישראל שלא זכה בו, וגם חצר של גורו לא היתה לו. מפני שיוצר מטבעו נזקק למעטפת בדידות עבה, שיוכל לצלול באמת לתהומיו להעלות משם דגה.

שלמה ויתקין לצערי אינו נציג בודד בקטגוריה זו של אמנים ששיעורם ידוע ואיש אינו כופר בו, ובכל זאת קופחו לפחות מבחינת חדירתם לתודעת הציבור. דומני שאפילו במכירות פומביות כמעט ולא תמצאו עבודות שלו, סימן היכר משותף לו ולדומיו. הפעם אני מתכוון לנסות ליידע עוד מספר אנשים על אמן נוסף מתחום "החשוב והלא נודע", אחד שדומה וכבר לא נותר כמעט מי שינהה אחריו לבוא ולשתות אצלו מעט טיפות מתורתו, מגישתו הפילוסופית למהות המפגש שבין חיים ליצירה, ויבוא להתחמם אצלו לאור החיבור המסקרן שבין אדם חושב לאמן בעל סף רגישות נדירה. אני מתכוון לפנחס גולן מהרצליה אמן הניכר בהישגיו המצוינים שצריך להשפיל מבט בכדי לראותו, שכן קומתו נמוכה מתחת לממוצע. ייחודו הנוסף, שיש בו דמיון חיצוני כלשהו לפיקסו. היום זאת לא גדולה שכן כל אדם נמוך, קרח, מבוגר וצנום ייחשב לכזה. אך בישיבה גובהו של גולן נעשה מיד כגובהם של אחרים ובמהלך שיחה וצפייה בעבודותיו הוא הולך ומוסיף לעצמו קומה על קומה.

מגרעתו הבולטת ביותר שאין בו שמץ ממידת הצורך ביחצ"נות. לא מפני שאינו מבין את חשיבות ההתפרסמות, אלא מפני שעל פי מבנה נפשו, תרבותו והשכלתו, יש בהיאחזות כזאת ניגוד מוחלט לקיומו של מי שתמציתו קוראת להתייחס אליו על-פי הישגיו ומעשיו. ואכן אלה ראויים לבוא, להתייצב ולהוכיח כי פנחס גולן הוא אמן מהשורה הראשונה, ומבחינה זו אולי יופתע מישהו מבין אוהבי אמנות לגלות, כי בעצם הוא גם מייצג אמנים נוספים כמותו הנמצאים בתוכנו ולא ידענו מידתם ותרומתם. אולי ידענו משהו אך איננו יודעים מספיק.

יתכן וסויסה התכוון גם לומר שגילו של אמן טוב אינו מכשילו. פנחס גולן בן ה-84 נולד בשנת 1924 ליד עיר קטנה בהונגריה, בשם דאברשה. כעבור שנים אחדות נולדו שני אחיו הצעירים ממנו וכעבור עוד שנים אחדות מצאו הוריו ואחיו את קיצם בידי הנאצים. למרות היותו חלק בלתי-נפרד מהטרגדיה האנושית נותרה אצל גולן פינה מימים שלווים אחרים בטרם נחסמו שערים ואין בא ואין יוצא. הכוונה לאותם ימים רחוקים בהם כילד כבר נחשף לרצון להתבטא ביצירה, יהיה זה ציור, או חיבור חלקים שונים לקניית צורות חדשות. לאחר המלחמה הוא מגלה מבעד למסכי העשן המיתמר שעולמו אבד לתמיד. מאז נולדה בו תופעה המוכרת בפסיכולוגיה כ" תופעת החלום החוזר על עצמו ".  לילה אחד מתעורר אדם מחלום שחלם וקיצו לא ברור.

שער החסום

בעיצומה של מלחמת השחרור ב-1948 הגיע גולן לישראל ומיד גוייס לצה"ל היכן שמצא בו בית אמיתי והפך להיות אחד מקציני הקבע הראשונים ורק ב-1972 הוא משתחרר, מלווה בתקווה דקה להתחיל ולהיות מה שתמיד היה צריך לעשות, ללמוד את תורת האמנות ולעסוק בה. והוא ורעייתו שפרה עוברים כעבור זמן להתגורר במרכז הארץ, ברמת-גן. שם הם מתגוררים ושם הוא ממשיך בלימודים כלליים באוניברסיטת בר-אילן היכן שהוא עושה תואר ראשון ויותר מאוחר תואר שני, ותחומו העיקרי היא הפילוסופיה. יותר ויותר הוא מוצא עצמו מתמקד בתורת המוסר של קנט. התמקדות המושפעת כנראה ממבנה נפש מאוזנת ורציונאלית. את התואר הראשון שלו בפילוסופיה ולימודים קלאסיים הוא משלים ב-1981. את תוארו השני בפילוסופיה כללית כעבור ארבע שנים נוספות. אך שנים לפני כן, מ-1972 ועד 1976 למד במכללה לציור ופיסול ברמת-גן, שנוהלה ביד פרדי פביאן, קונצפטואליסט לתפישתו. ביניהם מתקיימת עד היום ידידות עמוקה, כזו שמפרה יצירתית את שניהם.

דומה שראוי קודם לכשנתמקד בשערים הנעולים של גולן, שהם רק פרק מפרקי יצירתו המקיפה, להקדיש שורות אחדות לכלל יצירתו. בעולם האמנות הוא ראש וראשונה צייר ורשם.  עבודותיו המרוסנות מצבע ועד פחם ועיפרון מעידות על-כך. נושאיו רבים ומגוונים, קשת המאפשרת לעמוד על יכולתו הטכנית המפליגה, על ריסונו בצבע ועדינותו במעברים בין כהה לבהיר. גם הקו זוכה אצלו בהתייחסות ראויה של אמן רב-ניסיון היודע שכל המוסיף גורע. מצאתי לנכון להיאחז בשני ציורים משלו. האחד, רישום אגרטל עם פרחים, לכאורה נושא שגור עד לעייפה. אך הוא מצליח לטעת בתוך המסגרת ההיסטורית השחוקה משהו משלו המשקף הרבה מאישיותו. הקו צלול וענייני. אין בו בזבזנות אין בו אף לא שמץ של רצון להפתיע או להתחנחן. ציור של צייר כן. גם סגירת הצורה ובכל זאת שמירה מוקפדת על פתיחותה להסתייע מצבעוניות מרומזת של הרקע, מעידה על תכונותיו, מאיזון, משיקול-דעת, ממיזוג מדויק של מידת הרגש עם רציונאליות. מויתור על הטפל והתמקדות בעיקר.

תכונות אלה מאפיינות גם את ציורו השני המובא בזה, " ללא כותרת ". זהו ציור המצביע כבר גם על רמת התייחסות הגותית מלוטשת וכמעט ישירה לנושאים   המרכזיים האחרים ביצירתו. הסדק אינו סתם סדק וניתן להכביר מלים מדימויים שונים שלו מרובה קטלני ועד לנר זיכרון שלהבתו חורכת. ואילו מבחינה אחרת כמו ביקש האמן ליצור תחילתה של שריפה מכלה גם זיכרונות מעיקים, או כמי שמתכוון לזיק מעולם מואר הממשיך בשלו כאילו השטן לא רקד בתוכנו את ריקוד הזוועות שלו.

ללא כותרת

הנושא התיאולוגי ומופרעותו שהיה עשוי לשעשע אילולא גרר טרגדיות על-גבי טרגדיות, לא עלה ולא נזכר באף לא אחת מהשיחות שגלגלנו במשך שנים, בהפרשי זמן ניכרים זה מזה. אינני יודע אם יש בגולן אמונה באותו אלוה שיצר האדם מדמיונו הפרוע להרחיק מעליו את אימת הבלתי-נודע. אני חושש שלא רציתי לשמוע שהוא מאמין מפני שמשפט כזה היה סותר את הרגשתי שאיננו כזה. הוא מתעסק בעובדות כפילוסוף שאין לו פתרון. מכל בני משפחתו הענפה שרדו לאחר המלחמה בעמק הבכא רק חמישים ותשעה מבין מאתיים שמונים ושמונה. והוא נכבש למחשבה ברורה ולא מתחכמת:

" מן השואה מתבקשת גם המסקנה כי את אשר בני האדם מעוללים לבני אדם אחרים הוא באחריותם הבלעדית של בני האדם! (ללא התערבות של השגחה עליונה). מעבר לכך, אין בהסברים השונים אודות אי-התערבות בכדי לשנות דבר. אפשר להניח כי המשיכה של חמיסטיקה הדתית והפונדמנטליזם (היהודי) יש להם קשר עם הרצון להימלט מפני הרהורי הבדידות הקיומית, שהחמירו כתוצאה ישירה בעקבות השואה " (הדגשה בהטיה, שלי – ע.א.).

משורות אלה אולי ניתן להבין כי אין הבדל בהשקפותינו לגבי אותו אלוהים, וכל אחד יסמנו ויפרשו כרצונו. ברור שאילו היה אחד כזה יושב לו במרומים או בתחתיות שאול, כי אז אי התערבותו היתה משמשת עדות מכאיבה לשטניותו, או במלה אחרת – לעצם קיומו. את האמת צריך לחפש בבני אדם. צעד נוסף מעבר לזה, במשעול היחיד, ניתן לבקשם בהרגשותיו של פלוני, בהרהוריו, ובעיקר דווקא לאתרה בתוך יצירתו זו המשקפת

את מהומת קיומו פרי הסטטוס האינטלקטואלי שלו ותמציתו הם השערים הנעולים שנחסמו לתמיד. ההבדל בין נעילה לחסימה ברור. נעילה בדרך כלל מתקיימת לזמן מסוים ואילו חסימה לזמן בלתי-ידוע. לעתים לנצח. הכול תלוי בתנאים, כאלה שהטבע מושל בהם, אך ביכולת האדם לבחון באמצעותם את טיבו. פנחס גולן מחדד את התמודדותו עם הבעיה הזאת כאמן חושב בעל דעת שיריעתה רחבה היודע מראש כי אין בפיו תשובה למה שאירע והוא יכול לכל היותר לתמצת אותה בדרכו כסמל אישי של אדם שאינו מסוגל לעכל את הנורא מכל, ואולי אף אינו רוצה.

מבקרים מסוימים נתפשו להערכתי לטעות כשניסו לייחס לו אובססיביות ביצירת השערים, כל שער עולם נבדל לעצמו. אין בו אובססיביות. לכל היותר נמצא בו מטעמו המר של הניסיון הנואש למצוא תשובה לאותו שער חסום ששדד את חיי אהוביו אבל גם את שלו. שורת השערים המובאים בזה לצורך המחשה מאשרים את את הגישה המבלטית והריקועית של עבודתו בנושא זה בעיקר. היצירה נחלצה מהתחום של ציור בממד אחד וגולשת לתחום הגילוף ואפילו לפיסול, גם אם לכאורה משטחיו דקים כמו רקועים זה על-גבי זה. לא דקותם לא עוביים הוא הקובע את עוצמתם. ירדו שערים לעולמו של פנחס גולן לחסום את שהיה. מי שזוכר זוכר מי ששוכח שוכח. אבל גם זה וגם זה מחפשים תשובות שאינן. תשובות משמען להבין את הטירוף. אדם סביר, ויהיה הרציונל שלו חד ומושחז כשיהיה יתקשה לתת תשובה חדה, בהירה ומסכמת. אולי רק לומר בסתמיות: זה מה שהיה.

בין השערים האלה נודד פנחס גולן, ממשיך לחצוב מתוכו מחסום אחד ועוד אחד, בלתי עבירים. אפילו סיזיפוס בנו של איולוס אינו מסוגל למצוא דרך לפרוץ אחד מהם. אפילו יתעקש. אפילו כמצוות הקללה שקולל יהלום בגופו בשער חסום אין ספור פ עמים – לא יעלה בכוחו לפורצו. שם ביחד עם הזיכרונות שנותרו מאחור נמצא גם סוד הקללה שהמין האנושי קולל בו. לכאורה השערים דומים, אך כל אחד מהם שונה. כאילו מקים פנחס גולן חומה סינית כבירה משל עצמו ואבניה לנצח שערים חסומים הם. הקללה מונחת על כתפיו של האיש קטן הקומה להמשיך וליצור שערים. אולי ישחק לו מזלו. אולי באחד מהם ימצא סדק ובכוח נפילים היו בארץ יעלה בידיו לפורצו – ואז תמצא לו תשובה ותנוח דעתו.

בקהל היוצרים ששמם הולך לפניהם אצלנו כמי שמקדישים גם במלה חלק נכבד מיצירתם לאותה תקופה בה המוות מתהפך בתוכנו שהפכה אצל גולן למרכז תהייתו הפילוסופית על מוסר האדם ומצבו, נמצא המשורר והמספר יעקב ברזילי , אף הוא עצמו יליד הונגריה אוד מוצל מאש. באחד משיריו הנוקבים כתב המשורר את השורות הבאות כמו ראה מול עיניו את האמן הכלוא בסטודיו של יוצר השערים החסומים:

            " כשפנסי הרחוב נרדמים

            אני נדלק

            וכל המתים רואים אותי

            עובר מדלת לדלת

שער חסום

בשנת 2004 נפתחה בברלין תערוכת-יחיד של השערים החסומים של פנחס גולן בהזמנת קרן ההנצחה לקרבנות יהודי אירופה. התערוכה העבירה גל של זעזוע בקרב הצופים, ביניהם כאלה שלא התכוונו להגיע ולראותה, כעדותו הקשה של מבקר האמנות ההונגרי בלה קלמן שפתח את רשימתו על התערוכה החשובה הזאת בפסוק ב´ מספר יחזקאל פרק מ"ד: " ויאמר אלי ה´ השער הזה סגור יהיה. לא יפתח ואיש לא יבוא בו ."

מסתבר כי מבקר האמנות קלמן נקלע לברלין מסיבת השתתפותו ביום השנה לשחרור מחנה המוות אושוויץ, ושם שמע כי באותה עת ממש נפתחה תערוכתו של גולן בבניין הסמוך לשער ברנדנבורג, היכן שהתקיים אירוע ממלכתי לציון אותו יום. וכך כתב בלה קלמן על הדרך בה נקלע לתערוכתו של גולן: " היה צורך להגיע לכאן על-מנת לפגוש את יצירותיו ההולמות במבקר שבא מבודפשט. אין זו בעצם תדהמה כי אם זעזוע ובסיום התמודדות עם היצירות המבקר עדיין איננו מודע, כפי שזה קורה פ עמים רבות בתערוכות, לנוכחותו של האמן, המתבררת אחר-כך לפתע. והנה האמן, האיש המבוגר ונמוך הקומה – שנכנס לשנתו השמונים – משיב לשאלות בהונגרית. תוך רגע דרמטי אחד נהיה לשלנו ."

כאן המקום הנכון להביא שורות מדבריו של בוריס גרויס, פילוסוף אסתטיקאי גרמני, שנכתבו במיוחד לקטלוג של התערוכה שהתקיימה בברלין: " אין מדובר בשער נעול זה או אחר אלא באין-ספור שערים... האמן מצליח ליצור מטאפורה המצביעה אפילו אל מעבר לאירוע השואה – מטאפורה של מחסומים שבדרך זאת או אחרת מפרידים באופן סופי ונחרץ בין האדם לעברו...באחד ממאמריה על המודרניזם אפיינה רוזאלינד קראוס את הסטרוקטורה הבסיסית של הציור המודרני כ"גריד" (רשת), והיא מציינת סטרוקטורה זו כחוזרת על עצמה עד לעייפה. אבל הגריד המודרניסטי נהיה שוב מעניין כשאתה שואל את עצמך מה עשוי להימצא מאחוריו. וכך, כשהוא מפרש את הציור המודרני השטוח, גולן מעניק לו התמקדות בלתי-צפויה, על-ידי כך שהוא מאפשר לנו להאמין שהפשע הנורא ביותר של העידן המודרני מוסתר מאחורי משטח היצירה ."

 פנחס גולן