מאה שנה להולדת האמן רוברט בזה ועשור למותו

בימים אלה מלאו עשר שנים לפטירתו של האמן הישראלי החשוב, רוברט בזה (המבוטא ומאוית גם כבזר), שנולד לפני מאה שנה ב-1908 באתונה בירת יוון ונפטר בשיבה טובה ב-1998 בהיותו בן תשעים, בגבעתיים בה גר שנים רבות.

סיפור חייו של פסל וצייר זה משקף במידה רבה את תולדות הציור והפיסול הארץ-ישראלי לאורך פרק זמן של כשישים וחמש שנים, מציור פשטני ועד לאוואנגרד מתוחכם. רוברט בזה נמנה עשרות רבות של שנים עם האמנים הבכירים והמשפיעים ביותר בתחום האמנות המודרנית, והם אלה שקבעו את ממדי המהות האמיתית של התסיסה היצירתית האדירה שאפיינה את המאה העשרים. תסיסה שהתחילה למעשה בשלהי המאה התשע-עשרה עם התעצמותו של הזרם האימפרסיוניסטי על שלוחותיו האחרות והגיעה לשיאה בתחילת המאה העשרים עם הפריצה המהממת של ה פוביסטים שהיכו בהלם ובאלם את חסידי הציור והפיסול המסורתיים; אלה המתפתחים בנחת לאורך דורות כאילו דבר לא קורה והחיים מתנהלים על מי מנוחות. הפוביזם נקבע בצדק כצומת מהחשובים ביותר בתולדות האמנות.מבחינת האדם המודרני. ימצאו טוענים כי זהו הצומת בהא-הידיעה.

רוברט בזה, ציור: עמוס אריכא

גם ה פוסט-אימפרסיוניזם שהמשיך להתעצם והטביע חותמו המסקרן והעז במופשט לדקויותיו, הוכיח כי ככל שחולף זמן אכן מדובר במהפכה כבירה בנוסחי התבטאות, בכוונות ובהשקפות עולם שהאמנים הצליחו להרחיבם למעורבות וממדים שמעולם לא ידענו בעבר, להוציא תופעות בודדות ובעלות עוצמה נדירה כמו ציוריו ותחריטיו של פרנצ´סקו דה גויה (1746 - 1828) שתמיד שימשו כמאיצים רבי-השראה לאורך הדורות. הציור והפיסול חדלו מלהיות בעיקר תמצית ביטוי לט עמים אסתטיים של פרק זמן מסוים במדינה מסוימת. הציור והפיסול הפכו לשפת האמת של היוצר שלא היסס לבטא עמדות והתייחסויות לכל תחום מתחומי החיים. בדרך הגילויים המרגשים האלה, שעדיין אנחנו לוגמים מהם בהנאת שיכורים מתבשמים, נולד העולם מחדש בכל יום ויום. כל שעה וגילוייה כל דקה והפתעותיה. מבחינה זו ניכר גם חלקה של נחלת האמנות הלוקאלית שלנו, הארץ-ישראלית, שיותר שחולף זמן יותר ניתן לעמוד על תחנות משמעותיות שאירעו כאן בדרך להזדהות מלאה עם המהפכה הכלל עולמית.

אפשר לציין מספר שלבים בהליך היסטורי זה, אבל תחנה אחת נעשתה ברורה כשיא המהות היצירתית החדשה מכל בחינה שהיא. הכוונה לשלב ההתבגרות מציור מסורתי לחדשני, השואף למחוזות שהאמנות לא העזה לגעת בהם עד אז. זהו השלב שבקרב אמני ארץ-ישראל התגבשה יותר ויותר קבוצה רצינית של יוצרים שברגע מסוים התנתקו מהשגור והמגביל והקימו סופסוף קבוצה המזהה עצמה כנציגה אוטנטית של ההווה, אבל גם של המחר ואולי אף של המחרתיים.

הכוונה היא ל" אופקים חדשים ". מרגע שאלה נמתחו אצלנו מאופק לאופק ניכר חותמם מיד בכל תחומי היוצר, ממוסיקה ועד לספרות ובעיקר מדובר בשירה החדשה והמגרה בפתרונות המקוריים שהציגה.

כוונת רשימה זו איננה לעסוק בניתוח תהליך מרתק ומאלף זה שרבים וטובים כבר הקדישו לו ממיטבם לפענחו ולהבינו מבחינת יסודותיו ומרכיביו, מהם בהצלחה כזו ומהם בהצלחה יותר גדולה, תוך כדי הבנת הנקרא וסיבותיו קרי, הצבע, הכתם, הקומפוזיציה וההעזה. כוונת רשימה זו היא להתמקד ביוצר רוברט בזה ולציין את מקומו וערכו בתולדות האמנות הישראלית, מפני שהוא אחד האמנים שההיסטוריה האישית הארוכה שלו משקפת במידה רבה את שהתרחש במקרו. ככותב רשימה זו חשוב שאדגיש כי איני יכול להשתחרר מנימת התייחסות אישית לאמן. הייתי ממוקיריו של רוברט בזה מנערותי כתלמיד לציור והפכתי לידידו המשתייך לחוגו הקרוב ביותר. רבות למדתי ממנו בשיחות שנקשרו בינינו במרוצת השנים ולא פחות השכלתי מהתבוננות ביצירותיו בפיסול וציור. סיפור חייו מבחינות רבות הוא גם הסיפור של " אופקים חדשים ".

ניתן למדוד את הפרק המיוחד הזה " אופקים חדשים " דרך עיני ההיסטוריה האישית של החברים המייסדים. כל אחד מהם עם זוויתו וייחודו. אך בעוד שמרבית חברי הקבוצה מיוסף זריצקי (1891 - 1985), יחזקאל שטרייכמן (1906 - 1993), אביגדור סטימצקי (1908 - 1989) ועד ל פנחס אברמוביץ (1909 - 6198) ודב פייגין (1907 - 2000) הגיעו ממזרח אירופה, רוברט בזה עצמו עצמו בא אלינו מיוון בה נולד וביחד אתו הביא לא רק כישרון מובהק של אמן שכבר זכה בהכרה שלמה בארץ הולדתו אלא מי שתוך שנים לא רבות תרומתו ליצירה המקומית של העם המתחדש במולדתו העתיקה תהייה ניכרת. הוא גם הפך מיד לאמן חיזוק משמעותי לאמנים ילידי הארץ כציונה תג´ר (1900 -1988), משה קסטל (1909 - 1991), אבשלום עוקשי (1916 - 1980) ואחרים, כשבידו המפתח הנכון להבין את פשרו וקסמו של האור העז והחריף באזור הים התיכון. הפלטה הצבעונית העשירה שלו היתה תמצית האור הזוהר, כמעט מסנוור, של הגיזרה היבשתית החובקת כמו בקו מתפתל בגמישות את הים התיכון.

כבר בנערותו התברר לבני משפחתו שגורלו ייעד אותו לעסוק בציור. בגיל צעיר הבשיל כישרונו המיוחד שהעיד על גישה פיוטית ומצעדיו הראשונים באקדמיה לאמנויות יפות באתונה זכה בהערכה כבעל הבחנה המאפיינת אמן מבוגר שכבר רכש לעצמו סולם ברור של ערכים ציוריים מובהקים. לא סתם טופח על-ידי מוריו שעקבו אחריו בתשומת-עין מיוחדת. אמנים אלה זיהו בו עמית שישתלב תוך פרק זמן קצר במרקם חיי היצירה ביוון ויטביע בהם את חותמו הברור והמקורי.

מסתבר כי מוריו לא טעו בהערכתם הרבה אותו ודרכו היתה רצופה בפרסים כבר מגיל צעיר. בשנת 1929 והוא בן עשרים ואחת בלבד, הוענק לו הפרס הלאומי של יוון לציור, והיה לאמן הצעיר ביותר מבין האמנים שזכו בהכרה ובפרס החשוב הזה. המומחים היוונים עמדו על סגולותיו המיוחדות, וזיהו את יכולתו להפוך לחומר מרתק את האור הבהיר הים-תיכוני; כאילו עלה בידו ליצור פרטיטורות המורכבות מסולמות של צבעים המקבילים לצלילים. לאחר שהתפרסם כחתן הפרס היווני הלאומי לציור וזכה בהכרה רחבה החל רוברט לתכנן, כאמנים רבים, את שלב הגעתו למכה של האמנות, פריז המעטירה ולהתבשם מבשורות העידן המודרני. אלא שבדרכו לשם, בשל סקרנות שנבעה ממקורות יהדותו, רצה לבקר תחילה בארץ ישראל והגיע אליה בשנת 1934, בהיותו בן עשרים ושש.

זמן קצר לאחר בואו מצא לעצמו קיום מעבודות מזדמנות בעיקר בתחום הצביעה ובאותה עת כבר החלו להתגבש אצלו מבחינת השקפת עולמו, דעות ברורות המציבות אותו כסוציאליסט והומניסט מובהק. גישתו האוהדת למאבקו של האיש הקטן תלך ותתחזק עוד יותר במרוצת השנים הבאות, עד למרירות והטחת ביקורת מעמדית נוקבת שבין היתר באה לביטוי באחדות מעבודותיו, בעיקר בפיסול.

בינתיים הפך הביקור למגורי-קבע כאשר בזה התקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים. בתקופה הראשונה בארץ עדיין ניתן היה להגדירו כצייר פיגורטיבי בעל גוון ברור של אימפרסיוניסט לירי, אבל כבר אז נעשה קשוב להדי הציור המודרני, והתחיל לאמץ את הנטייה להפשיט דברים, להתרחק במתינות מהמובן מאליו ולהניח למרחב דמיונו היצירתי להסתייע בשטחי צבע שבקטעי חפיפתם נוצרו כמו בהיסח מכחול צורות מרתקות, שניתן לזהותן עם כאלו הקיימות בטבע. במקביל הוא התפתח לדרגת אמן אקוורל שבודדים כמותו כאן ובמקומות אחרים. ממדרגה זו והלאה התגבש לאמן הכובש לעצמו מחוז משלו ומעמד משל עצמו. כעבור שנים הקדיש לו המשורר אלעזר בניועץ שיר הוקרה ושמו "מכתם לבזה", ובשורת הסיום התייחס לגישתו הציורית של בזה: "כשמגיע אמן לשיאו, הוא מכסה בכתמיו ונבלע במכוסה ממנו". לימים יבואו גם אחרים לשיר תהילתו. אחד מהם הוא הסופר והאמן עמוס קינן שהגדירו לאחר מותו כ"אקוורליסט בחסד".

עוד לפני שבזה קנה לעצמו שליטה סבירה בעברית, כבר היה ברור כי הוא אחד הציירים היותר ארצישראלים, למרות שנמצא אז בארץ רק שנים ספורות. מתחילת בואו הוכיח כי שליטתו באור הים-תיכוני הייתה טבעית מבחינתו. האור היה עבורו שפת הנעימה הדקה המתנגנת בתוכו, מזדככת עוד יותר טרם צאתה להפוך נחלת הכלל.

פרופ´ גילה בלס, חוקרת תולדות האמנות הבכירה והמוערכת שלמדה ביסודיות להכיר את עבודותיו של רוברט הן כפסל והן כצייר, (היא שוקדת זה שנים אחדות על כתיבת והפקת אלבום גדול על האמן ויצירותיו), עמדה טוב מאחרים על תכונותיו המבדילות בינו לבין רבים מאמני הארץ שהתלבטו עד התייסרות בנושא התייחסותם לאור הבהיר הפורץ מכל עבר, המשמש מרכיב יסודי בהבנת מערכי הציור הים-תיכוני. אכן, יש מושג כזה, ציור ים תיכוני שחשיבותו אינה נופלת מציורים המושפעים מאקלים גיאוגרפי אחר.

וכך כתבה גילה בלס בספרון צנוע שהוציאה מחלקת התרבות של ההסתדרות במסגרת " 1 X 1 ספריה קטנה לאמנות " (1987) על יצירות האקוורל של רוברט בזה:

" אם הטיל מישהו ספק בקיומו של ציור ים-תיכוני, יצירתו של רוברט בזה ובמיוחד ציוריו בצבעי מים, מסירים כל ספק. מאתונה עיר הולדתו, שבה עברו עליו נעוריו ובחרותו, הגיע בזה הצעיר לארץ ישראל - אל חופו האחר של הים התיכון. וכך, בעוד חבריו הציירים ילידי מרכז אירופה וצפונה המומים מאורה המסנוור של שמש המזרח, מתהלך כאן בזה כמו על אדמתו, והשמש שמשו ".

בזה זכה בהכרה מיוחדת במעמדו גם בקרב אלה שנודעו אף הם כבעלי יכולת מופלגת בתחום האקוורל, כמו שמשון הולצמן ונחום גוטמן. אך בעוד שהולצמן התקשה לצמצם נטייתו לקשר הדוק עם עצמים ודמויות, וההומור הדק של גוטמן הוא על גבול סיפורי אגדות, כמעט עלילתיות, הרי ציורו של בזה, גם כאשר ניתן לזהות בו עצמים ודמויות הוא בעיקרו של דבר ציור נטו; המכחול, הצבע, הנייר, ואין צורך ביותר מזה אלא לדעת איך להניח את כתמי הצבע השקופים כצעיפים דקים חושפים משהו בצנעה אך מרמזים על עולם סעור-אירועים, וכל זה במשיחות אחדות בטוחות ועסיסיות שלרוב אינן חוזרות על עצמן בכדי לשמר את הזיכוך הקסום. דומה ואיש לא היטיב ממנו לבטא למשל את שיחו המשתנה לבקרים של הים ותהפוכות מזג האוויר הנספח אליו.

ידו של בזה הייתה קלה כראוי לווירטואוז אמיתי המפליא להעביר קשתו על מיתריו המדויקים, מיטיב להפיק צלילים ובני-צלילים. שירת הטבע והאור הייתה שירתו והקשר ההדוק הזה השתקף היטב בריקודי המכחולים שלו על הניירות, יהיו אלה קטנים או גדולים. מכחוליו החליקו על גליונות הניר כמרחפים במופע עוצר נשימה של אלופי החלקה על קרח. באקוורל, להבדיל משמן, אקריליק וטכניקות אחרות, אי-אפשר לכסות על שגיאות משמעותיות. אמן בינוני יכול למצוא מיקומו בטכניקות האחרות ולא יבולע לו. אולם באקוורל יש מקום רק לטובים ביותר. לאשפי ציור. בין אלה נמצאים בודדים שהגיעו לפסגה לתמיד. רוברט בזה נמצא שם בזכות מלאה.

בשנים יותר מאוחרות כשהתמסר לפיסול, לאותה שפה חזקה וברורה של אמירות מחודדות, גילה שיעור קומה מרשים לא פחות מהיותו צייר. עדיין היה חסר תנאים פיזיים הנדרשים לפסל מודרני הרוצה לפרוש כנפיים. בהדרגה הוא השיג את התנאים האלה וכשזכה בחלל משל עצמו הפך אותו לכוכב הפיסולי שלו, היכן שהיה בעל המלה ובעל השאלות הבלתי פוסקות, לעתים בלתי פתורות אך מרתקות ומשכנעות ביכולתו המופלגת. בחלל זה, בהיותו עם עצמו, פעל והופעל באמצעות השקפותיו הפוליטיות ותהייתו הפילוסופית כדרכו לגבי טיבו של האדם ועולמו, והוא עצמו, היוצר המתלבט, כאותו נסיך קטן פלאי יצירו של אנטואן דה סנט-אכזופרי .

מכאן והלאה טבעית היתה התרועעותו של בזה עם אמנים קשובים כמותו מתוך ריכוז פנימי עצום לצלילי המודרנה, לפריצה הכבירה לכל מחוז אפשרי. המגמה הרעיונית היתה להגיע לכיבושים המפתיעים והחדשניים שלא הכרנו כמותם ולשפות הלא-נודעות עד אז. נכון עשה בזה שגילה את האפשרות לדיאלוג פורה עם אמנים אלה שאימצו לעצמם את המפתחות להבנת אותן שפות חדשות, ואיש על-פי יכולתו גם הוסיף להן לעתים אות אחת, לעתים כמה אותיות משלו, ובכך חשיבותם.

בשנים אלה, אחרונות לפני מלחמת העולם השניה, כבר נמצאו גם כאלה, בעלי אומץ, שהוסיפו לעתים משל עצמם אפילו משפט שלם ומשמעותי. בזה נמנה בדיוק עם ברוכי-גורל אלה.

בשנת בואו של בזה לארץ ישראל, ב-1934, התחילה תסיסה גדולה בין אמניה בעלי האידיאולוגיות המנוגחות זו לזו. בתוך כך התנהלה מלחמה נשכנית עד חורמה במחוזות השירה. קבוצת " המודרנה " בהנהגתם של המשורר המבריק בחידושיו אברהם שלונסקי (1900 - 1973) והסופר אליעזר שטיינמן (1892 - 1970) ניסתה בכל-דרך אפשרית להצר צעדיהם של המשוררים "הקונבנציונאליים", אלה שהנהיג לאחר מותו של ח"נ ביאליק המשורר החשוב יצחק למדן (1899 - 1954). בין שתי קבוצות אלה התקיימה התגוששות יצרית הדומה גם לזו שהתפתחה בתחומי האומנויות הפלסטיות. ייתכן שלשני המאבקים האלה, בשירה ובפרוזה מחד ומאידך בציור ופיסול היה יותר ממכנה משותף מקרי של זמנים סמוכים זה לזה – ובעצם היה להם שורש תרבותי-מהפכני משותף שנמצא באירופה, יבשת שבה התגלגלה כבר שנים רבות מהפכה של ממש באמנות. מיד לאחר המלחמה שבו והתפרצו הדיה המבשרים על מאורעות כבירים שבדרך. הדים וצלילים חדשים ירדו לעולם שעוד טרם ספר וביכה את מתיו הרבים.

יותר ויותר ציירים ופסלים מקומיים מוערכים, חברי אגודת הציירים שהיו מעמודי התווך שלה כמו יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי, משה קסטל ויחזקאל שטרייכמן נעשו קשובים להשפעתם המתעצמת של פאבלו פיקאסו (1881 - 1973) וז´ורז´ בראק (1882 - 1963), חוד החנית של המהפכנים העולמיים, והבינו את רוח המסר המנחה והחד-משמעי: לשבור את הכלים. אין יותר חוקים. אין יותר צורך בכללים. האין הוא האין ( IN ).

פריצת הגבולות היא יעד מקדם אמנות לשיאים חדשים. לגילויים מרגשים ומתסיסים. כמו אלה המושגים כיום במעבדת הפרייה מודרנית ואולי גם כמו שצפויים להדהים במעבדות הנדסה גנטית. מעת לעת, בתערוכות רטרוספקטיביות של אמנינו מאותם ימים, ניתן לראות את התגבשות התהליך הזה בארץ על רובדיו המאלפים. ממש ניתן לדמות שולי שכבה עוטפת שכבה, מעבה ומפרשת את הדרך בה עברו אמנינו מתום בתולים לבגרות מתוחכמת ומעשירה.

ציירים ופסלים אלה, בעלי נקודת מוצא של השקפה מודרנית ברורה ומשותפת להם, גרסו כי לאמנות משמעות שונה לגמרי ותפקידה אחר מהתפישה הקלאסית הרדומה; ראשית לכל התפישה החדשה נועדה לבטא את האדם העושה אותה ולפיכך עליה להתמקד בנושאים שהם מעניינו כאדם פרטי. מנקודת-תפנית זו תבוא השלכתם של הבודדים, חיל החלוץ, על הרבים. ואמנם גישה חלוצית וחדשנית זו היא שפתחה לרווחה את הדלת לקלוט את בשורת היצירה המודרנית, שחזרה והתפרצה בעוצמה בשוך הדי הר עמים של מלחמת העולם השנייה. מבין החורבות החלו להתגלות הגוונים הירוקים הראשונים של חיי נפש חדשים. התרבות פתחה בפרק חדש ומרנין במצעד היצירתי.

רוברט בזה, אז כבן ארבעים, נמנה עם האמנים האלה שפרשו בעת מלחמת השחרור מאגודת הציירים והפסלים בהנהגתו של יוסף זריצקי, זקן האמנים ועד אז יו"ר האגודה, שגילם בעבודותיו את הנטייה הברורה לאמנות מופשטת. השפעת אישיותו הדומיננטית על האמנים הצעירים ממנו בשנים היתה כזו של אדמו"ר נערץ בחצרו שאיש אינו מעז לפקפק בו. הוא היה צייר מעולה, פיקח וערמומי שידע לנתב את דרכו כראש לראשונים וככזה נחשב בעיניהם עד יומו האחרון. אמנים אלה שכונו אז "הפורשים", מצאו במהלך ליל פרישתם את השם שמאותו רגע ייחשב בהיסטוריית תולדות האמנות בישראל, למהפכה האמנותית החשובה ביותר שאי-פעם התקיימה בה - "אופקים חדשים". נמצאים כאלה הנוהגים למנות כמהפכה חשובה גם את התערוכה שהתקיימה באפריל 1921 במגדל דוד בירושלים, ובעיקר את אלה שבאו בעקבותיה בין השנים 1923 עד ל-1928. יוזמיהן היו הפסל הנודע אברהם מלניקוב (1892 - 1960) ויוסף זריצקי.

אמנם הוצגו בהן עבודות חשובות של מיטב ציירי ארץ ישראל באותה תקופה כ ראובן , נחום גוטמן , אריה לובין , בוריס שץ ואמנים נוספים מ" חבורת ארץ-ישראל ", כ ציונה תג´ר , ישראל פלדי ועוד. כלומר, ניתן לומר שהן היו מסוננות. אבל ליצור משוואה מבחינת חשיבותן כצמתים לבין" אופקים חדשים "? דומני שמשוואה כזו היא החטאה ברורה של האמת. מבחינת חשיבות וערך אין דוגמא דומה ל"אופקים חדשים" לא לפניה לא לאחריה.

האירוע המכונן הזה בחייהם של כל אחד מחברי "אופקים חדשים" והשדרוג של האמנות המקומית לרמת בת-שיח בגובה עין עם מוקדי האמנות הבינלאומית היה כה מהפכני ונועז, עד שכבר ממש

באותם ימים היה ברור כי התרחש אירוע דרמטי, שובה-לב במרחביו ואפשרויותיו ומדליק דמיון, וכל זה במקביל למהלך היומיומי ושטוף הדמים של מלחמת העצמאות. כאמור, רוברט בזה, עדיין איש צעיר, היה שותף למעשה החשוב הזה שבבת אחת הזניק את אמני ישראל לחזית הגילויים החדשים והמרגשים של האמנות המודרנית.

מבחינה אישית עקרונות המצע הבסיסי המשותף והמוסכם בין המייסדים שיקפו היטב את השקפת עולמו של בזה שמכבר חלם להגיע לפריז, היכן שלדבריו "מתרחשת המהפכה הגדולה" והיא עדיין בעיצומה ועוד שיאים לכיבוש לפניה. הוא האמין שבהצטרפותו ל"אופקים חדשים" הוא מתקרב בצעד משמעותי לזרם החשוב ביותר ביצירה ואף יוכל להטביע בה את חותמו בהגיעו לפריז.

גם אלה שסקרו בארץ את תהליך התגבשות הקבוצה נתנו ביטוי לערך הקשר הזה בין אמנינו למרכז הצרפתי החשוב.

בכתבה שהתפרסמה ב"דבר השבוע" ב-1947, נאמר: " לקבוצה זו ("אופקים חדשים" – ע.א.) מגמה ברורה לאמנות המודרנית, בהשפעת הציור הצרפתי, ואולם יחד עם זה היא חותרת לסגנון מקורי, ששורשיו במציאות שלנו ."

אמירה זו ביטאה היטב גם את מצב רוחו של רוברט בזה באותה תקופה סוערת ואת שלב התפתחותו האישית; הוא מכבר התחיל את תהליך ההינתקות מהציור הפיגורטיבי, וכעת הוכיח יכולת מרשימה בפרשנותו את עקרונות המופשט הלירי, שבמרוצת השנים היה לאחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר שלו. דומה כי המדינה שזכתה בעצמאות באותה שנה הייתה גם היא בשלה לקלוט אמנות אוונגרדית, במידה רבה הודות לצעירותה, וקבוצת "אופקים חדשים" זכתה בחיבוק חם של הממסד שראה בחבריה את המייצגים הנאותים של המדינה הצעירה באירועי אמנות בינלאומיים. אמנים אלה ביססו איש בדרכו את עולמם על האלמנטים הטהורים של הציור: קו, טקסטורה, צבע, קומפוזיציה. מבחינה זו עלה בידי חברי הקבוצה לבנות מסגרת משותפת אמיצה המשייכת אותה לסגנון הציור והפיסול המופשט שכבר שלט בניואנסים שונים באירופה ובארצות הברית, היכן שהתבגר דור של ציירי מופשט נפלאים שיצקו למערבל היצירה התקופתית גם מהמיוחד לארצות-הברית, תהליך שהפך בהדרגה את ניו-יורק למרכז שלא נפל בחשיבותו מפריז.

גם הקבוצה הישראלית עיכלה בהצלחה מוטיבים של אמנים חשובים שנמנו עמה, כמרסל ינקו שבסגנונו עדיין שמר על קשר עם הביטוי הפיגורטיבי. אחרים כאהרון כהנא (1905 - 1967) ומשה קסטל שהושפעו מהאידיאולוגיה הכנענית תרמו ל"אופקים חדשים" גם נימה לוקאלית מסקרנת, שלמעשה מעולם לא מוצתה עד-תום.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה רוברט בזה בין ראשוני המתנדבים לקריאת המוסדות הלאומיים, והתגייס לצבא הבריטי. שם קיבל בשנת 1940 את פרס הצבא הבריטי במזרח התיכון על הישגיו האמנותיים. לפיכך, בהחלט ניתן לומר כי בעת שנוסדה "אופקים חדשים" כבר היה בזה בעל מעמד של אמן מוכר. הישגיו הרבים אף זיכו אותו בשנת 1946 ב"פרס דיזנגוף" לציור. כעבור שנתיים זכה גם ב"פרס הים".

שנים בודדות אלו, מהבסתה של גרמניה הנאצית ועד ל עמידתו של הישוב העברי בארץ-ישראל על נפשו במלחמת הקוממיות, היו מרתקות מבחינת הצימאון העז לקלוט רחשים ותגובות על המתרחש ביצירה באירופה ההרוסה והעשנה. כותב שורות אלה, אז נער בן ארבע-עשרה שהיה צעיר התלמידים בסטודיו של שטרייכמן ו סטימצקי , השתתף בכמה וכמה מפגשים שקיימו חברי הסטודיו ועוד אמנים נספחים עם יוצרים ששהו באירופה עד לשחרורם מהצבא הבריטי במהלך ארבעים ושש וחזרו לארץ. עם שובם שיתפו את חבריהם בארץ במידע ממקור ראשון על החדש והמתחדש במוקדי האמנות החשובים. אין ספק שהם שימשו צינור מזין ומרגש הממוקד במהפכה המתחדשת ונמשכת. אמנים אלה, חלקם עדיין במדים, קירבו אותנו אל הנעשה מעבר לים. המידע החדש שהביאו איתם על יוצרים ויצירה רק הגביר את הצימאון להגיע לשם, לפריז.

רוברט בזה לא החמיץ פסיק מלימודו גם אצל אמנים אחרים. שמעתי מפיו סיפורים שונים על כך ותהליך ההשפעה עליו. דוגמא לכך אירעה ממש שעות אחדות לפני פתיחת התערוכה הראשונה של "אופקים חדשים" בתל-אביב. לכל אחד מהחברים הוקצה שטח להציג בו אחדות מעבודותיו. שעות אחדות לפני הפתיחה של התערוכה התברר כי זריצקי טרם השלים את תליית עבודותיו.

על כך סיפר רוברט בזה עצמו סיפור ולקחו המאלף: " זריצקי בא לפני הפתיחה, עשה סיבוב, הסתכל, חייך ואמר שיחזור מיד עם הציור האחרון שהכין. יצא וחזר ותלה את הציור שלו וגנב את הפתיחה. איך עשה את זה? פשוט מאד. כשחזר הביתה הוסיף לציורו כתם צהוב שגילה בסיור המקדים שלו בתערוכה עד כמה הוא חסר בעבודות המוצגות, וידע שבעזרתו יבעיר את הפינה שלו. וזה היה הסוד. הכתם של הצבע הנכון ."

רוברט עצמו מעולם לא שכח את הלקח הזה שלמד מזריצקי, ומאז איש לא יכול היה לגנוב ממנו פתיחת תערוכה. אצלו כמעט כל כתם יכול היה להיתפס כחשוב ומיוחד.

השנים הראשונות בתום המלחמה עם העולם הערבי לא היו קלות מכל הבחינות לכל תושב מתושבי המדינה שזה עתה נולדה. לקראת מחצית שנות ה-50 התפרקה חבורת "אופקים חדשים" וכל אחד מהמייסדים פנה לדרכו, למרות שקשריהם של המייסדים בינם לבין עצמם לא נותקו והמשיכו להתקיים תוך הערכה וידידות. בינתיים גדלה המושבה הישראלית שהתרכזה בעיקר במונפרנאס. אולם רק בשנת 1954 הצליח בזה להגשים את חלומו ולנסוע לפריז ביחד עם רעייתו רבקה, מעצבת תכשיטים. בהגשמת הנסיעה ראה בזה את פריעת השטר שחתם עליו בעבר, בינו לבין עצמו, כאשר התכוון בסך הכול לעבור בארץ-ישראל לביקור קצר ומשם להמשיך בדרכו לפריז. שנים לאחר-מכן נוהג היה לומר: " אדם ותוכניותיו חיים ותהפוכותיהם ".

בהיותו בפריז, שאותה חרש הנה והנה כשהוא רכוב על אופניו, ראה יום אחר יום יצירות אמנות ממחוזות שונים ומתקופות שונות במוזיאונים ובגלריות, אך גם הרבה לבקר בבתי יוצר של אמנים בעלי תפישה מודרנית כשלו, שעצם הקשר איתם היה מאתגר והשחיז עוד יותר את חושי היוצר החדים שלו. מעורבות עמוקה זו בחיי היצירה של אמני פריז סייעה לו גם לזהות את כישרונו המובהק בפיסול.

עמוס קינן חברו כתב על הימים האלה: " בשנות ה-50 הגיע (ר. בזה) לפריז לראות מה חדש. היה מגיע על אופניו לכל תערוכה חשובה." קינן גם תיאר את האמן והגדירו: "איש ים-תיכוני, יליד יוון, גבוה וחסון, שופע קסם וחמימות ."

בפריז עיכל בזה את שלמד על עצמו; תמיד חש בצורך להתבטא באמצעות חומרים קשים שלהם צדדים רבים. אך לשם כך זקוק אמן למקום מרווח ולכסף, שני יסודות שעד אז חסרו לו. בזה מצא את דרכו לפיסול למרות הכול. הוא אלתר ומצא לצורכי הפיסול שלו חומרים מוצקים ושונים באופיים כשהם מושלכים בחוצות לכל דורש. מהשקיפות והרכות הנלוות לצבעי המים שלו הוא עבר בקלות לחומרים שהתאימו לפסלים שהרגיש בצמיחתם בקרבו ואותם ראה בעיני רוחו. הוא איתר שברי רהיטים שיצאו מכלל שימוש, כלי-בית שהושלכו כחפצים מיותרים, חלקי מכונות שנזרקו להחליד במקום קבורתם, ועד לענפי עצים שבורים ופריטים שונים ומשונים. מכל אלה יצר את פסליו שגרעינם נמצא לעתים גם בצורות שזיהה את מתוויהן בפריטים הדחויים עצמם, ובעזרת דמיונו השלימן לצורות חדשות; לפ עמים כאלו שהן על גבול ההפשטה, בדומה לאותן שאפשר היה לאתר באקוורלים שלו, כמשטחים וכתמים שיצרו את האלף-בית הנודע של שפתו העשירה והמיוחדת.

בכל שפנה חזר בזה ויצר את עולם פיסולו שמתחילתו היה חתום בתבנית תפישתו האמנותית-חברתית. בין פסליו היו בפירוש גם פסלי מחאה נוקבת כנגד העוולות החברתיות. פסלים ששיקפו את טיבו של בזה האמן כהומניסט מובהק שמצבו מעורר החמלה של האדם הנשחק בחברה המודרנית לא חדל מלהטרידו.

בשיחות נוקבות שהתקיימו בינו לבין ידידיו כלבבו לא הצניע את מרירותו גם על הממשלה בארץ המתפרקת ממחויבויותיה כלפי האזרח הקטן, זה שעליו המדינה נשענת ובלעדיו לא תתקיים. הפיסול, לעתים יותר מהציור, איפשר לו לבטא את השקפת עולמו החברתית, לחדד את מחאותיו, לתבוע את עלבונו של האדם הקטן באמצעות החזרת הכבוד האבוד למושג שהלך ונשחק, " צדק חברתי ואנושי ".

פריז קיבלה את רוברט בזה במאור פנים וראתה בו "אחד משלנו", מה גם שידע צרפתית שהייתה לו ככלי-עזר חשוב ביצירתו. אמני צרפת הכירו מיד בשיעורו כאמן השייך לאוונגרד היודע את שלפניו ואינו נופל מהם. הם הכירו בו כ"אמן של אמנים" והעניקו לו את הכבוד והערכה להם היה ראוי. גם שם זכה בפרסים אחדים. ההכרה בערכו קיבלה ביטוי כשעבודותיו הוצגו במסגרת תערוכות הסלונים החשובים ביותר ושמו התנוסס בחברת שמותיהם של הנודעים באמני הבירה הצרפתית באותה עת. ב-1957 זכה בזה ב"פרס קֶארְמס" ושנה לאחר מכן בפרס "יד להתנגדות". ואילו בשנת 1966 הוענק לו "פרס מונאקו" הבינלאומי לאמנות מודרנית. אלא שהגעגועים לישראל גברו עליו וכבר חזר וחשב על חלוקת השנה לשתי עונות יצירה, החורפית במרכז הארץ והקיצית בתחום רובע האמנים בצפת העתיקה.

לאחר שובו כתבה פרופ´ גילה בלס בהקדמתה לספרו " רוברט בזה - צבעי מים ":

" הים-תיכוניות טבועה בנפשו של בזה ונתונה לו מאליה, שלא מדעת, לכן אין לה זיקה לסממנים הרומנטיים הטיפוסיים לתיאורי ה"אוריינט" ולתפישה המבקשת לבטא ערכים "מקומיים" בעלי מטען אידאיי לאומי, והיא בעלת אופי אוניברסלי ונובעת במישרין מן התרבות הקלסית העתיקה. וכשהוא נוסע לפאריס ושוהה בה שנים אחדות, לא זו בלבד שאין הוא מתרחק ממקורותיו, אלא מחזקם ומעדנם, בהשראת המסורת האפולינית המהוללת של הציור הצרפתי ".

עד כאן דבריה של פרופ´ בלס שאין ברורים ומדויקים מהם למיצוי השלב ההוא. בכל שעשה ולכל חוף שגילה והגיע אליו בכדי להטיל בו עוגן, ניכרו בבזה היטב יסודותיו הקלאסיים. זהו אמן עם שורשים מן המסד ועד לטפחות ופארו רחב ומתפשט.

מאז שובו לארץ זכה רוברט בזה בהכרה מחודשת כאחד מבכירי היוצרים בישראל, ועבודותיו הוצגו במסגרות שונות במוזיאונים נודעים כמוזיאון ישראל בירושלים. הוא גם חזר להציג כמעט מדי שנה באתונה, העיר בה נולד. מבחינת היוונים היה ונשאר אמן יווני בעל שיעור קומה. תערוכות יחיד שלו נחשבו שם לאירוע אמנותי שאין להחמיצו. אבל תמיד, לאחר הביקור העונתי ביוון היה בזה חוזר "הביתה", ליצור בישראל. מבין שני בתיו בארץ, הסטודיו הצנוע שלו בגבעתיים, היכן שהתגורר, והבית שלו בצפת, העדיף תמיד את מרחבי בית היוצר שלו בגליל. שם היה הסטודיו האמיתי שלו שאיפשר לו ליצור בהיותו מוקף בנופים קדומים המזכירים את הארץ בה נולד, כשהוא מתמקד בלי הפרעה כלשהי בשני התחומים שלו, ציור ופיסול.

בשנת 1966 זכה בזה שנית ב"פרס דיזנגוף", אך הפעם בתחום הפיסול. בשנים שלאחר מכן הוענקו לו פרסים נוספים. עבודותיו נמצאות כיום באוספי מוזיאונים בכירים ובאוספים פרטיים רבים בארץ ומחוצה לה. הוא קיים תערוכות יחיד בירושלים, בתל אביב, בפריז, במינכן, באתונה ומקומות אחרים, והשתתף בתערוכות קבוצתיות חשובות.

ברשימה שהתפרסמה אודותיו כשמלאו לו שמונים שנה נאמר כי: " שיא יצירתו מתבטא באקוורלים המעוררים התרגשות... הציורים נראים לעין כפי שמנגינה טובה נשמעת לאוזן; הם גורמים למתבונן בהם להאמין כי העין באמת מסוגלת לקלוט צלילים ".

עד לימיו האחרונים לא חדל רוברט מליצור, לא חדל מלהוליד בעיני רוחו פסלים וציורים חדשים ורעננים, והוא אינו מתנהל כישיש כפוף בן תשעים כפי שהיה, אלא כעלם זקוף קומה, איש צעיר במיטבו. כך היה עדיין מבחינת תסיסת יצר המעשה המנחה אותו. כך עצם את עיניו ונפרד מבני משפחתו ואוהביו-מוקיריו כאילו הוא עתיד לחזור ולפגוש בכולם.

בינתיים מתקרב מועד תערוכתו הרטרוספקטיבית שעתידה להתקיים בשנה הבאה בתחומו של מוזיאון תל-אביב. מדובר באירוע אמנותי חשוב ביותר שיאפשר לרבים להכיר את יצירותיו ודרכו המרתקת של האמן הנפלא הזה.