יומנים מכופתרים וחוטי החיים - רחלי רוגל

רחלי רוגל  היא אמנית היוצרת באלפי כפתורים ולולאות.

כפתורים הם אמצעי של זיהוי. הם מסמלים שייכות, מעמד ומעידים על איכות הבגד: פשוט, מגונדר, זול,  יקר,  ספורטיבי, אלגנטי. כפתורים הם סוג של מזכרת אישית.

רחלי הצטרפה לפני כארבע שנים לפרוייקט בינלאומי של "כתיבת" יומנים אומנותיים. יומניה עסקו בעיקר בדאגות שמלוות אם לקראת גיוס בנה בכורה. היצירות הוצגו במוזיאונים ובגלריות בארה"ב ובצרפת ומתועדות בספר.

חיילים וכפתורים מוזכרים בנשימה אחת בהקשרים טרגיים של מציאת גופות. כך זיהו את חיילי נפולאון שנהרגו בעכו (ב- 1799), את עשרות אלפי הגופות בקבר אחים בוילנה שמתו בנסיגת צבא נפוליאון ממוסקבה (ב-1812) והחייל הבריטי בפלנדריה (ב-1917). הכפתור, פחות הערך לכאורה, הוא לעיתים האנדרטה היחידה שזוכה לה החייל.

למרות שהיא תופרת אלפי כפתורים בעבודתיה, רחלי אינה תופרת כפתור שנפל מבגד אלא אם כן מדובר בכפתור שנפל מהמדים.

בתערוכה המוצגת בבית יד-לבנים ברחובות, " יומנים מכופתרים וחוטי החיים"

מוצגות עשרים ואחת עבודות בגודל עמוד (A4) בשלוש סדרות: באחת קווי המתאר הם בד פלנלית שמנקים איתו נשק, בשניה המסגרת היא כותונת הפסים ובשלישית המסגרת שחורה. החיבור של נשק, מלחמה וכותונת פסים  מוביל לאבל.

על פני השטח - צבעוניות לכאורה עליזה, שמחה וססגונית: חרוזים, כפתורים, בובות קטנות וצבעוניות – אך כשמתקרבים ומתבוננים היטב,  המסר הוא קשה, כאוב, טרגי.

 "בובות דאגה"(worry dolls)  דרום אמריקאיות-   אשר נהוג לשים  מתחת לכר  ושאמורות לדאוג במקומך בלילות,  בעבודות של רחלי  הן  קטועות אברים,  לעיתים מרוטשות,  ומייצגות את זוועות המלחמה.

הבובות שאמורות להרגיע מייצגות סיוט שמתממש. כותונת הפסים הצבעונית מרמזת שיש פה קורבנות.

בכניסה לתערוכה,  מוצג המיצב "בחזרה מתל גיבורים".

במיצב חלקי תכריכים כלואים בתוך כותנות פסים שקופות, כאשר בתחתיתן פרחי פרגים ולמראשותיהם אבנים בדוגמת לבירינת שהובאו מהתל. זוהי אנדרטה רכה לזכרם של נעדרי קרב תל א-ריש 1948 – היא  "תל גיבורים" שבחולון.  החללים נקברו כאלמונים לאחר שגופותיהם חוללו עד לבלי הכר.

האנדרטה היא לזכרם של נעדרי קרב תל א-ריש ("תל גיבורים", חולון): דניאלי עמוס, חממי יצחק, כוכבי דוד, לוסטיג יהושע, קלרמן מנחם, קנדלר יצחק ורוזנפלד יחיאל, זכרונם לברכה.

כל הנעדרים הינם לוחמי גדוד 52 של חטיבת גבעתי, שנלחמה בלילה שבין ה-27 באפריל 1948 ועד לבוקר ה-28 באפריל במטרה לכבוש את תל א-ריש, כחלק ממבצע "חמץ" לשחרור יפו. כשבעה ימים לאחר הקרב הוחזרו, על ידי הבריטים, גופותיהם של ששה מחללי הקרב. הגופות חוללו עד לבלי הכר, ומאחר ומשפחתם לא הצליחה לזהותם הם  נקברו כאלמונים בבית הקברות בנחלת יצחק.

במיצב יש את מה שלא זכו לו נעדרי קרב תל-אריש: חלקי תכריכים וזיהוי (בדמות כותונת פסים). בשולי הכותונת תפורים כפתורי מדים ומהצידה השני הופכים כפתורי הנופלים לפרחי פרג.

אחרי תפילת "אל מלא רחמים", אשר עיקרה תפילה כי נשמתו של המת תזכה לחיי עולם הבא וגן עדן, המלווים עוברים ליד הקבר ומניחים ביד שמאל אבן ואומרים: "לך בשלום ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

האבנים במיצב הובאו מאתר הקרב "תל גיבורים" והונחו בדוגמת לבירינת הכולא ומגן מפני הרוחות הרעות.

"פרשת לזרוביץ'"

בתקופת המנדט, שכן בעתלית מחנה לאסירים מקרב אנשי הכנופיות, שהועבדו בעבודת פרך. בליל 16-17 באוגוסט 1938 התקיפו כ-200 מאנשי כנופייתו של אבו-דורה את המחנה, השתלטו עליו ושחררו חלק מהאסירים. עם הגעת תגבורת בריטית, נסוגו אנשי הכנופיות כשהם לוקחים עמם כבני ערובה את משה לזרוביץ, סגן מפקד המחנה, אשתו, שלושת ילדיו וגיסו. לאחר כמה ימים שחררה הכנופיה את הילדים, אך הוציאה את שלושת המבוגרים להורג והסתירה את גופותיהם. רק בשנת 1963, בעקבות חקירותיו של שלמה בן אלקנה, התגלה הבור שבו הוסתרו הגופות ועצמות הנרצחים הובאו לקבורה בקבר אחים בראשון לציון, לאחר זיהויים באמצעות כפתורי בגדי האישה.

 

"הלינץ' ברמאללה"

מעשה הלינץ' ברמאללה (אוקטובר 2000) זכה לפרסום גדול בעולם כולו, בשל צוות הצילום האיטלקי שצילם את האירוע. שני חיילי המילואים, סמל וואדים נורזיץ' וסמ"ר יוסי אברהמי, נסעו לכיוון בסיסם באזור רמאללה ונכנסו בטעות לרמאללה, שם זוהו על ידי קבוצת פלסטינים שהחלו ליידות אבנים במכוניתם. הם הוצאו מהמכונית והובלו, תוך שהפלסטינים תוקפים אותם בכל חלקי גופם, לתחנת המשטרה הפלסטינית. תמונות הטלוויזיה הראו מחזות זוועה של פלסטינים צוהלים ברחוב, בעוד שחבריהם מכים את החיילים למוות ומניפים את ידיהם לאות ניצחון. אחד מהחיילים הושלך מחלון הבניין לרחוב, ושם המשיכו הפורעים, .לבעוט בו למוות.

"בחייהם ובמותם לא נפרדו"

ספור על חברות: דוד כוכבי ויצחק קנדלר לא עזבו את עמוס דניאלי הפצוע ובסופו של דבר נהרגו יחדיו. עתה קבורים כאלמונים בנחלת יצחק זה לצד זה. הרחובות הקרויים על שמם נפגשים אף הם. ביצירה חולצה לבנה (כפי שלבש עמוס בצאתו לקרב) ומסביב לכפתורים מסומנים בתים קטנים. בית לכל חלל. תקוות המשפחות שהם יזוהו ויקברו בקבר הנושא את שמם.

מה שבולט בעיני בעבודות בתערוכה זו, והרשים אותי, לבד מהצד הויזואלי הצבעוני והשימוש הנהדר שרחלי עושה בבדים חוטים וכפתורים, הוא הניגוד העצום שקיים בין החומרים העדינים  בהם היא משתמשת: מיני חוטים, בובות זעירות, חרוזים וכפתורים שיוצרים ניגוד חריף למה שמזוהה עם מלחמה, שכול, אבדן, הרג, אסון. היא מטפלת במצב בטחוני, בפלדה, אש, וחפצים גדולים וקרים שמהם עשוייה מלחמה דוקא באמצעים קטני מידות,מיניאטורים עדינים, נשיים.

אבל דוקא עקב עובדה זו, יש חוזק בעבודות, ויש הפתעה.  החומרים שלה הם כביכול הצד הנשי של המצב בארץ שהוא במהותו מאוד גברי, מחוספס וקשוח. רכות החומרים, התחושה המאוד אינטימית, במיוחד בעבודות הקטנות  של רקמה ביתית, עבודת יד עם כפתורים, המזכירה במשהו את הנסיכה מימי הביניים שישבה במעלה חדרה והמתינה לאהובה. ויחד עם זאת, המסר העובר מעבודותיה נוגע ברגעים ותחושות קשים ובנושאים איומים, כואבים.

רחלי רוגל יוצרת קולאז'ים יפהפיים, אבל במקום להשתמש בנייר וצבע היא משתמשת בבד ומחט.

בדרך כלל  יוצרת רחלי עבודות גדולות מעל 1.80 מ'. הפעם  היא משתמשת בפורמט קטן בו.

אני ממליצה ללכת לראות את התערוכה המוצגת עד ה-30 ליוני 2006.

 

רחלי רוגל היא אמנית קונספטואלית היוצרת גם לבירינתים באלפי כפתורים ולולאות.

היא אוצרת, מרצה ושופטת כפתורים בינלאומית שנבחרה בין 60 האמנים המובילים בעולם בנושא החרוז/כפתור (1998).

רחלי היא גם היא נציגת ישראל באגודת הלבירינתים העולמית, ומעצבת הלבירינתים הציבוריים הראשונים בישראל: ברחבת "בית העם ההיסטורי" ברחובות (2003).

זוכת פרס צילום ממוזיאון ישראל במסגרת התערוכה "לגור בירושלים" (1994)

תערוכות:

קבוצתיות: סלון הסתיו של מוזיאון GRAND PALAIS בפריס (2000), "פסגת כדור הארץ- ריו+10 "ביוהנסבורג ,דרום אפריקה (2002). גלריות ומוזיאונים  בארה"ב, יפן, גרמניה, אוסטריה, הולנד, איי קיימן בקריביים. "יש לי חלום" במרכז הבינתחומי בחולון (עם קרוון, קדישמן, גרוס, משה שק) (1999), ZIPP-ART-  גלריה לעיצוב חולון (2006)

יחיד: Embellished Textile אוסטין (1997), טקסס, סנטה קלרה קליפורניה .(1998), "הדרך לירושלים" ברקלי, קליפורניה (1998(,"על כפתורים ולולאות" תיאטרון ירושלים (2001), "אחת ויחידה" גלריה עירונית רחובות (2004) , "יומנים מכופתרים וחוטי החיים", בית יד לבנים

רחובות (2006)

אצירת תערוכות:

1998- "הנשיקה" תערוכה נודדת במוזיאונים בארה"ב.

1996- "זו שמיכה?" תערוכה נודדת בצרפת, יפן, ארה"ב.

הרצאות בנושא עליות מדומות ולבירינתים:

גרמניה, צרפת, ארה"ב (מינסוטה, טקסס, קליפורניה)

פרסומים/תקשורת בארץ:

במגזינים: טבע וארץ, גן ונוף, חיים אחרים, עלמה. כריכת דו"ח של קואליציית "דרכים לקיימות"

בעיתונים: ידיעות אחרונות, מקומוני ידיעות אחרונות -במקום, כל העיר ,מקומון הארץ- ערים.

בטלויזיה: ערוץ 1- בוקר טוב ישראל, ערוץ 1 - מהיום למחר, ערוץ 2- רשת על הבוקר,

ערוץ 2- רבקה מיכאלי -בין תשע לעשר,ערוץ 3 חדשות, ערוץ 25 מקומי.

ברדיו: מעבירים לראשון עם רון נשיאל, הכל דבורים, ביטנט, אחרי שש, פרפרי בטן ועוד

פרסומים/תקשורת בחו"ל:

בספרים: Bead Art Book, I Remember Mama, Creative Embellishment

, Journal Quilts

במגזינים בארה"ב:  Button & Beads,Fiberarts, Art/Quilt ,Quilts Are Forever

מגזין הלבירינתים באנגליה Caerdroia Magazine בהולנד, צרפת, דנמרק,

,Quilt Tsushin ביפן

בעיתונים: San Jose Mercury,The Jewish Bulletin ,The Oakland Tribune

בטלויזיה אמריקאית PBS

ברדיו ישראלי בצרפת

אתר 

בית יד לבנים רחוב הבנים 10 , רחובות.

טלפון: 9494817 - 08