"מראות בכחול": יוסף אריכא מאייר את סיפוריו

לפני עשר שנים, כשמלאו למדינה חמישים שנה, תרמתי גם אני תרומה צנועה ליובל באמצעות הדפסת מהדורה חדשה ומתוקנת של הרומן הראשון שפרסמתי " הכומתות השחורות ". היה זה גם הרומן הראשון שנכתב על רקע צה"ל שלאחר הקמת המדינה ויצא לאור בשנת 1955 בהוצאת " עמיחי", שנקראה על שמו של לוחם מלחמת השחרור שנפל במערכה, עמיחי אורלינסקי ז"ל, שאביו היה המו"ל.

במהדורה הראשונה ציירתי את העטיפה. ברישום נראה חייל צעיר על-יד מחסום בקרת כניסה ויציאה למחנה נ.מ. 882 בהרצליה, שנמצא אז במרחק עשר דקות הליכה ממרכז המושבה המנומנמת והמרופדת מכל צדדיה בפרדסים רעננים, ברושים תמירים ועצי איקליפטוסים שכדרכם הם עתירי-נוף מצל. לימים עתידה לקום באותו מקום מכללת הרצליה המפורסמת.

לקראת הופעת המהדורה החגיגית של ספרי חשבתי שנכון יהיה למצוא לעטיפה משהו שיבטא את אווירת המחנה הקטן של אותה שנה בה התרחשה העלילה, 1951.

לאור העובדה שרוב חיילי הגדוד התגוררו באוהלים רגילים ופשוטים מוקפים מצד אחד בעצי איקליפטוסים ומצד שני בעצי הדרים, ונמצאו במרחק של כמה עשרות מטרים מבסיס חיל האוויר ששימש את בית הספר לטייסי חיל האוויר, האמנתי שצילום או ציור של אוהלים יתאים ביותר. אלא שהסתבר כי הצילומים שאיתרתי לא היו בדיוק מענה רצוי לכוונתי.

לילה אחד נזכרתי כי לפני שנים רבות ראיתי עבודה אמנותית בה הופיע מחנה אוהלים על רקע איקליפטוסים. אמנם מדובר היה באוהלי חלוצים משנות העשרים, אך משהבזיק אל מול עיני הזיכרון הרחוק שבבת אחת נחלץ מאבק השנים והתרענן, נדמה היה לי שלא נמצא הבדל ממשי בין מאהל שנות העשרים לזה של שנות החמישים.

באותו רגע של התבהרות נעימה הפך הזיכרון הרחוק למשהו הרבה יותר קרוב, ונשטפתי בגל של זיכרונות שהציפו אותי והחזירוני בתנופה לשנות ילדותי הרחוקה, ל"צפון הפרוע" כפי שקראנו אז לצפון תל-אביב, אותו אזור שננעל כשבוי לנצח בין הירקון לנמל הצעיר ורוב רחובותיו נושאים שמותיהם של נביאי ישראל. באותם ימים, שלהי שנות השלושים, עדיין גדול היה בהרבה שטחם של המגרשים החוליים והקוצניים משטחם של הבניינים השונים. התגוררנו אז בדירה צנועה בשכר חודשי ברחוב מיכה, במרחק של צעדים אחדים משדרות נורדאו. משם היתה לפני הליכה שנמשכה רגע או שניים לבית הספר העממי בו למדתי, בית-ספר "לדוגמא", שנמצא מאחורי סמינר לוינסקי. זהו אותו קומפלקס נודע שתכנן ובנה מהנדס העיר תל-אביב יעקב שיפמן (לימים בן-סירה), דודי הגדול, שברבות הימים גם זכה בהכרה כ"אבי העיר הלבנה".

התחלתי את לימודי בכיתה א´ ביום שישי, ראשון בספטמבר 1939, היום בו התהפך העולם ונשטף בטירוף. כעבור שנה נוכחנו לדעת כי אנחנו בטווח פגיעה ממשית. ההתקפה הקטלנית הראשונה אירעה בקיץ 1940 כאשר ביום שני, תשיעי בספטמבר, בשעות אחר הצהריים חדרו מטוסים איטלקים מכיוון הים לתל-אביב והפצצות שהטילו ופגעו בבניינים רבים גרמו למותם של 130 מתושבי העיר ושבעה נוספים מבני הכפר הערבי סומיל (היום רחוב אבן-גבירול בין ארלוזורוב לז´בוטינסקי). מרבית ההרוגים מקרב תושבי העיר, קטנים כגדולים, נפגעו באזור שבין רחוב בוגרשוב לרחוב טרומפלדור ומאות אחרים נפצעו בדרגות שונות. גם אז לא היו בנמצא מקלטים ראויים אך למרות זאת מקורות מאותם ימים דיווחו כי התנהגות תושבי העיר הצטיינה באיפוק הן בעת ההתקפה והן לאחריה כשרבים מבין ההמומים מגודל המכה הקטלנית חיפשו את קרוביהם הנעדרים. ההתקפה הקטלנית השניה על תל-אביב אירעה כעבור תשעה חודשים נוספים, ביום חמישי 12 ביוני 1941 ובמהלכה נהרגו עוד שלושה-עשר מבין תושבי העיר ( לימים צפויה היתה תל-אביב להתקפות נשכניות של חיל האוויר המצרי ובעת מלחמת המפרץ ספגה את מנת הטילים שכוונו אליה).

בארץ הוטל איפול עוד קודם-לכן (בגלל שתי התקפות על חיפה בחודש יולי   1940 שהסתיימה בהיהרגם של עשרות אנשים). האזרחים נתבעו לוודא כי אור החשמל אינו מבצבץ דרך החלונות או פתחים אחרים כלשהם מחשש לסייע להתקפות ליליות. לראשונה הופעלה מדיניות העלטה בערים הגדולות בידי המשמר האזרחי שנודע גם בכינוי הג"א. בכדי להקטין סכנת פגיעה בתלמידי בתי הספר מחשש להפצצות נשנות של חיל האוויר האיטלקי, חולקנו לשתי משמרות בפעם הראשונה בתולדות הישוב העברי; משמרת בוקר ומשמרת אחר- הצהרים. פירוש הדבר היה לגבינו, אלה שנפל בגורלם כבר בכיתה ב´ ללמוד אחר הצהרים ועם שובנו לבתינו נצרכנו לעיניים מושחזות לחתוך בעונת החורף את העלטה הסמיכה. לעתים נשארנו בביה"ס לאחר שעות הלימודים כמתנדבים קטנטנים לסייע באריזת מסיכות גז בתוך קופסאות קרטון חום-צהבהב שיועדו לא רק לאוכלוסיה המקומית אלא גם לצורכי הצבא הבריטי. האמנו שבדרך זו אנחנו תורמים למאמץ המלחמתי.

אם שיחק לנו המזל כי אז זכינו כאשר דרכנו בסבך החשכה המכשילה נהייתה ברורה הודות לאור הירח והכוכבים. אך בלילות אחרים, בעיקר בימי החורף, כשחשרת עננים בלעה לחלוטין את אור גרמי השמיים וגשם שוטף טשטש ומחק אפילו את העצים וגושי הדרך המוכרים, ממש גיששנו אחר הדרך.

בין לבין השתנו אורחות חיים בתל-אביב. השמיים הגבוהים והתכולים, אלה המאירים יום בידידות, נעשו מנוכרים ומאיימים, מספקים דרכי גישה בלתי-צפויות לצר הפורש כנפיים קטלניות. בלילות מיעטו אנשים לצאת מבתיהם, חוץ מאשר גבר הלחץ לסדוק את השגרה המתוחה אותה ניתן היה לרפות באמצעות פגישה עם ידידים. עיקר החשש נגרם מדאגה לילדים. לא רצו להשאירנו לבד בדירה כשהצופרים יתחילו לילל. באותה שנה שחלפה בין התקפה להתקפה היו אלה אירועים חוזרים ונשנים, כמעט מעשה צפירה נוקבת שבשגרה.

יוסף אריכא - דיוקן בצבעי שמן – בידי עמוס אריכא

לצערי לא נמצא בידי כיום אף לא רישום אחד מאותם אין ספור רישומים של אבא, פרט לאלה שנקבעו לתמיד בדמיוני וביחד איתם שמרתי מטעם אהבתו העמוקה לציור ופיסול. גיבורי אחדים מסיפוריו הם ציירים כמו ב" הצייר והרועה " או ב" איקונין של צייר ". ואילו בחיי היומיום קשר אבא קשרי רעות עם אמנים רבים מנחום גוטמן, משה קסטל, יחזקאל שטרייכמן, מרסל ינקו, אביגדור סטימצקי ועד לרוברט בזה, פנחס אברמוביץ, אברהם נתון ועוד רבים אחרים וטובים לא פחות. לעתים גם עודד אותם בממשות, בעיקר כשהקצה מקום ליצירותיהם באנתולוגיות ספרותיות שונות שערך.

נחום גוטמן גם היה המאייר הראשון שלו, שתרם ברישומיו המצוינים לאגדות לילדים שהוציא אבא תחת הכותרת " כנפי כסף ". ואילו משה קסטל צייר בסגנונו ובעושרו הצבעוני המייחד אותו את הכריכה של האלבום המפואר " דפדפת לספרות עברית – מאה מספרים ומשוררים " שהופיעה ב-1942 בהוצאת צבי ליינמן בעריכתם של המשורר יצחק עגן ואבא, חברים בנפש. מדי שבוע הופיע דף המוקדש ליוצר אחד, וכך צברו לעצמם אוהבי סיפור ושיר את מאת העמודים וזכו בכריכה היפהפייה של האלבום.

אולם בלילה ההוא, בתחילת חורף 1941, כשלאיש עדיין אין מושג אמיתי על ממדי אימת השאול שפער מלתעות באירופה, חזר אבא לילה אחד לדירתנו שבקומה השניה. בעת שבחוץ נשמעו מפעם לפעם משרוקיות של אנשי המשמר האזרחי המתריעים על סדק אור גלוי, שלף אבא מילקוטו קופסה קטנה בגודל של כעשרים ס"מ על חמישה-עשר והניח אותה לפניו על שולחן עבודתו לאחר שדחף לאחור את מכונת הכתיבה המשרדית מדגם "מרצדס", אותה הביא מניו-יורק בה שהה שנים אחדות.

עמדתי אז, ילד בן שבע ומשהו, ליד שולחן הכתיבה שלו, כשאני מתבונן בסקרנות בקופסה שאבא פתח בזהירות וראיתי בה לראשונה בחיי מערכת מרשימה של סכיני חיתוך וגילוף בלינוליאום, שעמנית בעברית כפי שלמדתי לימים, ובצידם חבילה עבה של רפידות שעמנית מוכנות ליעדן קרי, יצירת הדפסים. אותו לילה פתח אבא במעשה אמנות לראשונה בחייו. לשאלתי השיב כי הוא מתכוון לאייר את קובץ סיפוריו החדשים בחיתוכים משלו.

"אבל איך תדע מה לעשות עם כל הסכינים המיוחדים האלה?" שאלתי.

אבא חייך: "תסתכל ותלמד. גם לי רק הראו..."

זאת היתה התורה כולה על רגל אחת – הראו לו.

בלילה החורפי ההוא, בחדר עבודתו ששימש גם כחדר השינה שלו ושל אמא וגם כחדר האורחים כשאלה הזדמנו, נעשיתי עד כיצד כדרכו שקע באשר לפניו.

תחילה השחיז לעצמו עפרונות אחדים במתינות ובתנועות מדודות ומדויקות. אחר-כך שירטט על-גבי עמוד ניר ראשה של פרה, איור שהתכוון להשתמש בסיפורו "אדם ובהמתו" שפתח את קובץ הסיפורים. עקבתי אחר הקו הזורם והברור אותו העתיק מהניר לפני רפידת השעמנית שלפניו, ורק אז שקד לחתוך את הרשום בה, במגמה להפריד בין השטח הבהיר לכהה. מנעיצת סכין החיתוך הראשון בלינוליאום הוכיח ביטחון רב וידו נעה כבעל וותק. עצרתי בעד נשימתי מחשש שאפריע לו בעת שהתיז את החומר המיותר לקצה השולחן. מכבר התעלם ממני והוא ממוקד במעשה. פעם, באותן שנות מלחמה, תהיתי בשיחה שקשרתי אתו על יכולתו להתמקד ביצירה למרות הפרעות חיצוניות שונות ותנאי מגורים לא קלים, ותשובתו ביטאה קו ברור באישיותו:

חיתוך ראש פרה לסיפור "אדם ובהמתו"

אותו לילה עבד אבא עד שעה מאוחרת, אך לא השלים את החיתוך הראשון מפני שאמא נכנסה וביקשה ממנו לנוח. תמיד חרדה לו ולבריאותו, שכן איש חולה היה מצעירותו כשהתגלתה אצלו סכרת קשה. מחלה ארורה שגרמה לאשפוזים חוזרים ב"הדסה בלפור" בתל-אביב בכדי לייצב אצלו רמת סוכר סבירה. שם הכרתי בהיותי בן חמש את חברו אלכסנדר פן בן גילו שסבל מאותה מחלה. שניהם שכבו איש בצד רעהו. שניהם יצרו למרות מחלתם הקשה שקיצרה את ימיהם. הם נפטרו בהפרש של חודשים אחדים ושניהם קבורים בשורת היוצרים בקריית-שאול.

לא היתה זו הפעם הראשונה שאבא הפליא אותי בכישורים שלא היה לי מושג עליהם. באחד הימים הופתעתי כשמצאתי תצלומים ישנים שנעשו טרם עלותו לארץ ובהם מצולמת קבוצת שחקני כדורגל "מכבי קובל", עיירה ששימשה תחנת חיים אחרונה עבורו לפני שעלה לארץ עם אחיו משה והוא בן שבע-עשרה שנים. מששאלתי למדתי כי הוא היה שוער הקבוצה ולא סתם שוער. שמו הלך לפניו כ"השוער מגומי" למרות קומתו הנמוכה ופרסומו הביאו להשאלה למשחקים חשובים של נבחרת הצבא הפולני באותו מחוז.

משהרחבתי דיבור בנושא הכדורגל התברר כי בארץ הספיק אבא  לשחק גם ב"הפועל בנימינה", הוא בשער ואילו החלוץ המרכזי היה המשורר אברהם שלונסקי. יותר מאוחר למדתי כי נחשב גם למתעמל מעולה ברמת לוליין מקצועי. באחד הימים פנה אלי המורה שלנו להתעמלות, נחום מילשטיין, בן עירו של אבא באוקראינה, וגער בי יום אחד על התרשלותי בתרגילי התעמלות פשוטים, ואמר שהוא מצפה להרבה יותר מבנו של יוסף דולגין, השוער מגומי. הערה שלא שיפרה את יכולותי אבל העידה עד כמה נחשב אבא בעיניו של נחום, לפחות כאתלט בלתי-נשכח.

יום אחד עוד הספקתי לראותו מבצע תרגילי היפוך מושלמים בשפת הים בתל-אביב, חוף הרחצה הגובל עם נמל תל-אביב שדודי תכנן ובנה. אולם השיא עם אבא כלוליין נועז נרשם בזכרוני כאשר בהיותי בכיתה ה´ הלכתי מבית הספר לבקרו בבית המטבחיים העירוני ששכן בראש גבעת כורכר המתנשאת מעל לערוץ מימי נחל הירקון. במקום זה בחר גנרל אלנבי להציב עמוד זיכרון לזכר צבאו המנצח שחצה את הירקון מדרום לצפון במירדף אחר הכוחות המובסים של האימפריה העותומנית בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

אבא, כשחזר לארץ מארה"ב התמנה למזכיר המחלקה הווטרינרית של עיריית תל-אביב ורוב זמנו עשה במשרדו בבית המטבחיים. באותם ימים הוא התיידד עם הווטרינרים, הקצבים, השוחטים ופושטי העורות. לימים הפכו אלה לגיבורי אחדים מבין סיפוריו הקצרים.

בצהרי אותו יום כשהגעתי לבית המטבחיים גיליתי כי מחוץ לכלבים העזים של בס שומר בית המטבחיים כמעט ולא נמצא שם איש וגם את אבא לא מצאתי. כשיצאתי ממשרדו נתקלתי בבס שומר בית המטבחיים. בתגובה לשאלתי היכן נמצא אבא הוא צחק, הניף ידו לעבר הגדה הצפונית של הירקון והציע שארד לשם ואראה "מה אבא שלך עושה"...

מה שאבא עשה היה עבורו דבר פשוט ואילו אצלי נשאר, אולי בגלל ההלם שספגתי, זיכרון עמום גדול מהחיים שאיננו מרפה ממני. באותם ימים התחילה חברת החשמל להקים עמודי מתח גבוה מעבר לירקון. והתברר כי אחדים מהקצבים שהכירו את כושרו האתלטי של אבא התערבו בינם לבין עצמם אם הוא מסוגל לטפס לקצה העמוד. אבא טען שלא רק שיטפס ויגיע לפסגתו אלא גם יבצע שם עמידת ידיים – על יד אחת בלבד. כשגלשתי במהירות ממעלה הטרשים לעבר הגדה הדרומית לנקודת תצפית הנמצאת במקביל לעמוד שנמצא בגדה הצפונית, כבר היו שם כמה עשרות קצבים ופושטי עורות שעמדו למרגלותיו כשפניהם מופנים כלפי מעלה. בגובה רב מעליהם ניצב אבא במהופך והוא נשען על כף-יד אחת וגופו מתוח כקשת מדויקת.

כזה היה אבא, כל עוד גופו נמצא בשליטתו. לימים, בגלל הסכרת נחלש מיום ליום ומאור עיניו דעך עד שהתקשה לראות, ודווקא אז, למרות יסוריו, יצר את יצירותיו החשובות, הרומנים ההיסטוריים שלו " סנחריב ביהודה " ו" סופר המלך ". בגלל קשיי הראיה נעזר בשלב ההגהות באחותי המנוחה עפרה שהיתה לו לעינים.

כך נהג אבא בחיתוכי השעמנית לקובץ " מראות בכחול ", מעז להתמודד ואינו חושש. התחיל ולא הרפה. במשך שבועות טרח בעירו הנתונה בהאפלה מוחלטת על השלמת סידרת החיתוכים לסיפורים הקצרים. בהדרגה השלים שישה-עשר רישומים ובמקביל חתך אותם ברפידות הלינוליאום החזקות. את ארץ-ישראל שלו הנציח בסדרה הנדירה הזאת. מרביתם של החיתוכים הם נופים ומיעוטם דמויות של חי ואדם; מנוף סוכת השומר במקשאות האבטיחים בסיפורו " נוטר המקשאה " ועד לזר הפרחים החותם את הקובץ בסיפור "נחל ארנון".

חיתוך לסיפור "נוטר המקשאה"

באותו לילה שהרהרתי בחיתוך של מחנה האוהלים לצורך עטיפת " הכומתות השחורות " נזכרתי במאהל שראיתי בין חיתוכיו של אבא לקובץ הסיפורים " מראות בכחול ". בספרייתי נמצאת אצטבה ארוכה הגדושה בספריו. שלפתי את "מראות בכחול" וכבר מהכריכה נוכחתי לדעת כי זכרוני לא החטיא וקלעתי. תוך עיון בחיתוכים הגעתי לסיפורו הנוקב מחיי החלוצים בתחילת העלייה הרביעית כאשר הישוב העברי נקלע למשבר כלכלי מהחמורים שידע. הרעב היה מנת חלקם היומיומי של החלוצים הצעירים ואבא אחד מהם. שם, בין האיורים המיוחדים האלה מצאתי בסיפורו "לשון שסועה" את האוהלים שחיפשתי: היה זה איור של אוהלי חלוצים מוקפים באיקליפטוסים, מראה דומה עד לדקויות למאהל התותחנים נגד מטוסים בהרצליה הקטנה.

 

חיתוך מחנה אוהלים לסיפור "לשון שסועה"

חיתוך לסיפור "לבנים נקיים"

כעבור זמן-מה קישט חיתוכו זה של אבא את כריכת המהדורה החדשה של "הכומתות השחורות" שהפעם הופיעה בהוצאת "נירם".

כריכת "הכומתות השחורה" במהדורה המיוחדת עם "מחנה אוהלים" של יוסף אריכא

גילוף בעצם – דיוקנו של ש. טשרניחובסקי בידי יערי

עם חלוף השנים, ואבא שמכבר נמצא במחוזות אחרים, משוטט בתרבויות העתיקות של אשור, בבל, פרס ויוון, נשכחה ממנו ההבטחה של ידידו יערי. אך יום אחד, בשנת 1968, הופיע יערי בבית הורי ברמת-אביב ואתו לא פחות מאשר צדודית מושלמת של טשרניחובסקי מגולפת בפיקת ברך של פרה. לא מכבר צילמתי את היצירה הנדירה הזאת עבור ידידי המשורר יעקב ברזילי, ונדמה לי כי אין טוב מצירופה של התמונה להשלים בה את הרשימה הזאת, המסכמת זיכרונות מימים רחוקים, ימים של "מראות בכחול".