זיוף מופלא - על יוסי בנאי "מרוב אהבה"

על: יוסי בנאי -  במופע "מרוב אהבה".

כל מי שלמד אי פעם משחק או דרמה הכיר מקרוב את מה שקרוי "פרדוקס השחקן" והוא המצב שבו, כדי לומר את האמת על הבמה, אתה חייב לשקר, כלומר לשחק, כלומר להעמיד פנים ולהיות מישהו אחר.

ברור כי השקר כאן הוא מעין מוסכמה בין האמן לבין הקהל, וכי הצופה מצפה בהחלט לשמוע ממנו דברי טעם ואמת למרות הסתירה הפנימית שקיימת במצב הזה.

זוהי האסוציאציה שהייתה לי כאשר יצאתי מוקסם מן המופע של יוסי בנאי: "מרוב אהבה".

שכן, לפי כל קנה מידה מוזיקלי, הזמר הזה מזייף, מה זה מזייף שבא לבדוק בזמן שהוא שר אם לא יורד גשם בחוץ... אבל איזה פלא, למרות הזיוף בנאי מצליח לרגש. הוא בעצמו דיבר על כך לא פעם שבהיותו בלהקת הנח"ל, היו מעמידים אותו בשורה השנייה ובקשו ממנו לא לשיר בקול רם מדי, לא לבלוט, לא לקלקל. " זה מה שהניע אותי דווקא לשיר, במופעי יחיד, על במה", סיפר בנאי בהומור המיוחד שלו.

אך אין ספק: אילו בימינו אדם אחר היה מופיע בפני אודישן ושר כך, היו מייעצים לו לבחור במקצוע אחר, כרוז בשוק לכל היותר. אך יוסי בנאי איננו סתם אחד, בנאי הוא אמן במה בעל נוכחות מרשימה ואיכויות נדירות ובמופע הזה, כולן באות לידי ביטוי בצורה מושלמת. ואולי הזיוף כאן כמו השקר אצל השחקן, עוזר לו לחדור ללב הצופה, המאזין, להשיג את ההרמוניה הדרושה? אולי היעדר המאמץ הבולט של יוסי בנאי להסתיר את פגמיו אלא לתת להם ביטוי מלא, להפוך אותם לחלק מוכר, אינטימי

של השירה שלו, אולי זה אשר כובש את לבנו ומרגש אותנו כל כך? כי זה עובד, בשל האותנטיות שבו, אולי בשם האותנטיות.

הנה לכם הוכחה שכדי לכבוש את לב הקהל, אין צורך בקול צלול ומושלם, בסלסולים סטייל סטיבי וונדר, וגם לא בחיקוי הסגנון האמריקאי המלוקק כמו בתוכניות הטלוויזיה "כוכב נולד" (אחת או שתיים), אין צורך במחשוף נדיב, לבוש פרובוקטיבי, שום דבר מכל אלה. אחרת, איך נבין שאדם בן יותר משבעים שנה, בעל הופעה מגושמת, לבוש בסגנון סתמי, עם צליעה קלה אך מורגשת ברגלו הימנית וכאמור, מזייף בקולו, איך נבין את הצלחת תוכניתו שרצה בימים אלה וחורשת את הארץ מצפון לדרום דרך מופעים קבועים בתיאטרון הקאמרי בת"א וממלאה אולמות?

אני מוצא רק תשובה אחת: כשרון.

הנוכחות של יוסי בנאי ואישיותו הבימתית המרתקת הם כישרונו. זה כל מה שנחוץ כדי לעניין. ויוסי בנאי שופע כשרון. קולו העמוק והמוכר מכסה על כל פגם עד כדי כך שנדמה לך ששירתו היא ערבה. כשאתה כל כך נהנה ומרותק, שום פגם לא ימשוך את תשומת לבך מן החוויה האמנותית המעודנת שהאמן הנפלא הזה מעניק לך על הבמה.

כל אמן רק יוכל להתקנא ביכולתו הנדירה של יוסי בנאי לשלוט על הבמה ביד רמה, הן בקטעי השירה הנפלאים שלו והן בקטעים הבידוריים בין שיר לשיר.

ואם אתעכב לרגע בנושא זה, הרי יוסי בנאי הוא אבי אבות ה"סטנד אפ". בכל אחד מקטעי המעבר שלו, הלקוחים מתוך מערכונים שביצע בעבר או נכתבו במיוחד לערב זה, הוא מפגין ביצוע וירטואוזי של שחקן "סטנד-אפ": מדבר ישירות לקהל, מפעיל אותו, מנהל אתו דיאלוג מתגרה, מצחיק, מפתיע, מרגש, מרגיז, נוגע. אם זה לא סטנד-אפ, לעזאזל, אז מה זה? יש רק הבדל אחד: הטקסט שלו הוא שנון, חכם ועשיר, המשחק שלו לא לחוץ ומוגזם כפי שהוא אצל רוב הסטנד-אפיסטים כאן ומהם אני תמיד בורח כשהם צצים, על הבמה או על המרקע.

יוסי בנאי לא לוחץ על הבדיחה, על הפואנטה, הוא נותן לה לזרום אל הצופה, בטיימינג מושלם של שחקן תיאטרון רב ניסיון.

ההומור שלו אינו פוזה יהירה של מבקר חוכמולוג צפוני אלא ההיפך: הוא מדבר בגובה עיניים. הוא

מתכופף אליך, שפוף, עייף, מודאג ומבטו אוהב, מפייס, מנסה להבין ומודה שלרוב איננו מצליח. בנקודה הזו של אי יכולתו להבין, פורץ ההומור של יוסי בנאי.

את הקהל שיושב באולם, צעירים כמבוגרים, הוא מצחיק עד דמעות, ואפילו מצליח להפיק מהם שירה בציבור לאחר שביצע קטע הקוטל את הז´אנר הכול כך ישראלי הזה, "שירה בציבור". בנאי הוא לוליין בימתי. וכל זה עם נתונים שהם האנטי-תזה המוחלטת למה שכל המדיות מקדשות.

אינני גורס שאין כאן כישרונות צעירים, להיפך. אין דבר מרתק יותר מלצפות בעלייתו ההדרגתית של אמן חדש, צעיר או צעירה למול עינינו המשתהות. אני מבקש רק להביע את סלידתי מן התרבות השטחית הזאת המטיפה לקיצורי דרך, לתחרויות כמו כוכב נולד או האקדמיה לצחוק, אשר מציגות לפנינו מעין נבחרת חלומות של יפים ויפות, קולות שמימיים ונבובים, הופעות מלוקקות ורדידות מאכזבת ובעצם, לרוב, ריק אחד גדול. יש ביניהם דווקא כישרונות, אך הם ניצבים מול מצלמות וחייבים לעמוד בציפיות בלתי אפשריות לאנשים בתחילת דרכם על הבמה. אין שם כוכבים אלא

מטאורים: נסיקה מהירה אל הרקיע והתרסקות אומללה מעבר לאופק. שוק של אשליות והצלחות  אינסטנט.

לכו ליוסי בנאי, הוא יספר לכם שאמנות הבמה היא אמנות של עבודה קשה, אפורה, שחורה, כל הצבעים שרק תרצו, והרבה זיעה, כישלונות, עליות וירידות, חוסר ודאות ענקית. אין קיצורי דרך.

רק מי שעבר כמוהו לאורך שנים את המסלול השלם, יוכל להגיע לאיכויות נדירות כאלה על הבמה ולהיראות יפה למרות המראה המגושם, צעיר, למרות גילו המופלג, מעודן ואלגנטי, למרות לבושו הסתמי, אותנטי ועמוק, למרות קולו השבור.

אז מה היה לנו שם במופע הזה?

השירים הקלאסיים שלו כמו: "מרוב אהבה" כמובן, המבוצע ממקום של בשלות גברית וחוכמת חיים רבה, אך גם "ספירת מלאי" שלא פסק מלהיות אקטואלי במדינתנו טרופת האירועים והקטסטרופות, "אני וסימון" לאוהבי הנוסטלגיה הירושלמית, ובביצוע מרגש.

כמו כן היו שירי השנסון הצרפתי: "אהבה בת 20 " ו- "פרצוף של צועני" שהליווי הרגיש והעדין באקורדיון של אילן מוכיח הוסיף את הניחוח הפריזאי הנדרש לז´אנר הזה. ויש שיר קטן בשם "נינה" שלא הפסקתי לפזם אותו בצאתי מהמופע ואף חיפשתי אותו על דיסק במשך שבועיים עד שמצאתי אותו (בחנות "האוזן השלישית" בשיינקין, איך לא...) השיר הוא של אנטוניו קרלוס ז´וביס המפורסם, שיר בוסה נובה, שמוכר יותר בביצועם של גידי גוב ומיקה קרני (בתמליל שונה), שיר יפה ביותר בו אמן כמו יוסי בנאי מפליא לבטא את מלוא תמימותו ואת הצבעים הילדותיים של אישיותו, כיאה לכל אמן במה שנשאר לעולם ועד ילד נצחי.

היו שם גם מערכונים וקטעי מעבר בביצוע וירטואוזי של אמן היודע לרגש וגם להצחיק כמו "חלום שוודי" שיש בו מבט אירוני על המציאות הישראלית, עם והקצנה חכמה שמטרתה להצביע על הצדדים אבסורדיים של חיינו כאן.

ולא אשכח את "הבאנו שלום", שם פתח יוסי בנאי: אני אלמד אתכם שיר, שנשיר יחד, המילים פשוטות: "הבאנו שלום עליכם". שתבינו, הוא אומר: "הבאנו שלום עליכם", לא עלינו חס וחלילה, לא עליך, על שכנך, משפחתך, אלא עליכם, כלומר על האחרים, השלום.

איור: אילנה גרף

(המאמר נכתב בחודש מאי 2004).

על הכותב: