´תפוח´ – כמיהה לגן עדן?

"התפוח הגדול" – העיר ניו-יורק זוכה לכינוי זה כשם חיבה בינלאומי, בהיותה עיר שיש בה הכל, המסמלת את העכשווי ביותר עם קריצה לעתיד באופנה, בתרבות ובאמנות. אין זה מקרה שבשנת 1997 אף נקבע שלט בהצטלבות הרחובות ברודווי ו- 54: Big Apple Corner (תמונה 1).

1. Big Apple Corner שלט בפינת הרחובות ברודווי ו- 54, ניו יורק, מ- 1997

"התפוח" כמושג איכות כולל כל, שורשיו במיתוס ´עץ הדעת´ שבגן העדן. זהותו של עץ הדעת אמנם לא הוגדרה בספר בראשית ב, ט: "ועץ הדעת טוב ורע...", לעיתים זוהה כגפן, כתאנה, כחיטה, כתמר ואגוז ואולי אף כאתרוג או לימון, אך הזיהוי הרווח באמנות הוא עץ פרי התפוח.

יתכן שהקשר בין ´עץ הדעת´ ל´תפוח´, טמון במקור הלטיני של שמו Malus . גם המילה ´רוע´ נגזרת מאותו שורש Male . "משמעותם המדוייקת של ´עץ הדעת´ והמושגים של ´טוב ורע´ בהקשר זה נתפשת בעיני מפרשים רבים כהתבגרות והתנסות בחויה המינית... האכילה מעץ הדעת היא ראשית הבחירה – ההבחנה הסוביקטיבית והראיה העצמית ההורסת את התום הטבעי אך מעמידה כנגדו הבנה רחבה יותר וגם קונפליקט נפשי. ידיעת טוב ורע היא החוכמה, היא תכונה אלוהית". ( י´ קליין, עולם התנ"ך, בראשית, הוצאת רביבים, 1982, עמ´ 27. ) יתכן אף שזיהוי של פרי עץ הדעת עם התפוח נעוץ בסמיכות בין פרשת אכילת הפרי ש"תאווה הוא לעינים" (בר´ ג, ו)

לבין "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין..." (שם, ד, א), השמוש בשורש ´ידע´ מתקשר עם פרי עץ הדעת.

גם בסיפור גן העדן השומרי ´אנכי ונינחורסג´, המקבילה המסופוטמית הקרובה ביותר ל´גן עדן´ המקראי, מוזכרים התפוחים פעמים רבות, כמעין פזמון:

אנכי - אל מי התהום המתוקים ופטרון החכמה ההוגה את תוכנית הבריאה. נינחורסג´ - האם הגדולה, ´אם כל חי´, המגלמת את הקרקע הבתולה של דילמון, זירת העלילה. הציטוט אופייני למזמורי אהבה פולחניים, בהם מביעה האהובה את הסכמתה לנישואין לאחר שקיבלה את מתנות החתונה. יתכן והתפוח ממלא כאן לראשונה תפקיד של חפץ פולחני בחגיגות נישואין.

ב´שבועת הנשים´ , אחד משירי האהבה השומריים, מופיע גן של תפוחים:

"... עטור ניצנים שלי, עטור ניצנים שלי, מה טובים דודייך!

גן תפוחים עטור ניצנים שלי, מה טובים דודייך! ...".

התפוח לוקח חלק במיתוסים עתיקים נוספים ובמיתולוגיות רבות. במיתולוגיה היוונית הוא מקבל מקום משמעותי ביותר. אחד המיתוסים הגדולים הוא ´גן ההספרידות´. הספרידס, בתם של אטלס והספריס חיה בגן של תפוחי זהב שנשמר ע"י דרקון. ההספרידות נחשבו במיתולוגיה כשאריות של חומר שגבשו יחד אלוהויות ארכאיות מהשאול והגורל (גן ההספרידות מקביל לגן עדן ונתפס ככזה בסימבוליקה של המאה ה-18). התפוחים מגן ההספרידות היו המטלה האחת עשרה, הקשה מכולן, מתוך שתים עשרה המטלות שהרקלס, (דמות הגיבור הראשית של היוונים), קיבל על עצמו כדי לכפר על שהרג את משפחתו. לפי המיתוס המפורסם, אטלס, אבי ההספרידות, אשר נשא את העולם על כתפו, על מנת שיתפנה לסייע לו, העביר אליו את משא העולם. הוא חשב לנצל את ההזדמנות שהרקלס מחליף אותו בתפקידו ולהשאירו שם במקומו, אך הרקלס הערים עליו והצליח לחמוק ממנו עם התפוחים.

אגדת ´תפוח המריבה´ או ´משפט פאריס´, לפי הומרוס ואורפידס במאה ה- 5 לפנה"ס, הם העילה למלחמת טרויה. כמו במקרים רבים במיתולוגיה, מלחמות גדולות מתחילות בריב קטן. ריב בין שלוש אלות קנאיות; הרה, אתנה ואפרודיטה אשר השתתפו במשתה האלים. פאריס החזיק בידו את תפוח הפז עליו היה כתוב "ליפה מכולן". כל אלה הציעה לו פרס תמורת התפוח. פאריס בחר באפרודיטה שהציעה לו את הלנה היפה, בת טרויה אשר הובטחה כבר למישהו אחר. ´משפט פאריס´ היה מקור השראה ליצירות רבות. הקישור הקלאסי בין תפוח לאהבה מסתמך על הפארפראזה של פילוסטרוס, סופר יווני שחי בסביבות 200 לספירה, לציור של קופידונים האוספים תפוחים בגנה של ונוס (אפרודיטה) ומעניקים לה את פרי הביכורים של עץ התפוח.

´שלוש הגרציות´ – בנות לוויתה של אפרודיטה, מזוהות לעיתים קרובות לפי תפוחי הפז שבידיהן ומופיעות תמיד יחד. שתי דוגמאות מייצגות, הראשונה בפרסקו מפומפי והשניה בציור של רפאל (1520–1482 , Raphael Sansio ) מ- 1500 (תמונות 2,3).

2.שלוש הגרציות, ציור קיר מפומפי – העתק של קבוצת פיסול הלניסטית

3.רפאל, שלוש הגרציות, 1500, שמן על בד, 170X170 ס"מ

´שלושה תפוחים´ היו אבן מכשול במיתוס על אטלאנטה. בנסיון לדחות את כל מחזריה החליטה כי תינשא רק לאיש שינצח אותה במרוץ, ביודעה שאין איש כזה בעולם. כמו באגדות הופיע עלם מהיר וחכם ובעזרת אלת האהבה אפרודיטה, השיג שלושה תפוחים עשויים זהב טהור, בדומה לתפוחים שצמחו בגן ההספרידות. הוא החל את המירוץ עם תפוחי הפז בידיו ובמהלך הריצה השליך מדי פעם תפוח אחד, אטלאנטה שלא עמדה בניסיון מלהרימם הפסידה במירוץ. בעולם היווני – רומי, זריקת תפוח על מישהו היתה בו משום הזמנה לבילוי. אריסטופניס, מאה ה-3 לפנה"ס, במחזהו ´העננים´ מזהיר את הצעירים לא לבקר בביתה של הרקדנית, כי שם בעת שהם מסתכלים עליה, "היא תסבך אותם בכך שתזרוק עליהם תפוח". כמו כן בוירגליוס, (מת במאה ה-19 לפנה"ס) באקולוג השלישי, רועה העיזים דמויטס מתיהר שגלטיה, הנערה המופקרת מבקשת לפתותו על ידי זריקת תפוחים עליו. ובמאה השניה לס´ הסופר הרומאי לוקיאנוס מסמסוטה, מספר על אשה מלאת קנאה המתאוננת שאהובה ההפכפך זורק תפוחים על המתחרה שלה. ובסיפורם של אקונטיוס וקידיפה, אקונטיוס שולח מכתב אהבה לקידיפה חרות על תפוח שנזרק לרגליה.

בפולקלור התפוח Malus Pumila הוא סמל של פריון ושל שפע נעורים. מסופר על אידון ( Idon ), אלת הנעורים והאביב של עמי הצפון, שהיה לה סל מלא תפוחי קסם, כל מי שטעם מהם התחדשו נעוריו, וכמה שאכלו מהם הסל נשאר תמיד מלא בתפוחים ולא נתמעט. בעזרת ´תפוחי הקסם´ שלה שמרה האלה אידון את האלים צעירים תמיד והם הגנו עליה מנסיונות רבים לגנוב את התפוחים.

התפוח יכול גם להיות אינדקס החיים, בשוויצריה שותלים עצי תפוח עבור בנים ועצי אגס עבור בנות. תנובה טובה של תפוחים מנבאה לידה של תאומים רבים. במקומות אחרים נשים עקרות התגלגלו באדמה של מטע תפוחים בתקווה להרות, או שענדו על צווארן קליפה של עץ התפוח. בוולס מניחים פרחי תפוח בתוך ארון מתים לפני הקבורה, מתוך אמונה לנעורים מחודשים בעולם הבא. בספורים קלטיים ארץ התפוחים היא סמל של התענוגות השמיימים, בגן העדן הקלטי כיסו את הגבעות עצי תפוחים שנשאו גם פירות וגם פרחים, (כיום תופעה כזו דוקא מנבאת רעות - פריחה מוקדמת מסמלת קיצו של אדם).

בשפה הסינית המילים ´תפוח´ ו´שלום´ נכתבות באותו אופן. מפאת הדמיון למילה ´מחלה´ מומלץ לא לתת תפוח לאדם חולה. פרחי התפוח מסמלים את היופי הנשי.

במיתוס התנ"כי מתואר עץ הדעת כחלק מגן העדן. בבראשית ב, ט: "ויצמח...מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" וביניהם עץ החיים ועץ הדעת. בבראשית ג, ו: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל", בעיני האשה הופך ´עץ נחמד למראה וטוב למאכל´ ל´עץ תאווה לעיניים ונחמד להשכיל´, תיאור הקושר את התפוח עם הארוטי ועם שמו הלטיני ´ malum ´ = תפוח, רוע, (כפי שציינתי קודם לכן).

בשיר השירים ח, 5, כבר מתקיים המנהג של לידה תחת עצי תפוחים "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שמה חבלה יולדתך". בפרק ב, ג, ה התפוח ממשיך את המסורת המיתית הקדומה של גן העדן בה פרי עץ הדעת נתפס גם כסמל לחטא ולפיתוי, ומרחיב את משמעותו כסמל ארוטי המרמז על תשוקה גדולה בין גבר לאשה:

סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני ..."

התפוח כסמל ארוטי תופס מקום גם בשירה פרימיטיבית קדומה. סוג זה של שירים המושר במפגשי נערות, הוא בעל ערך פסיכולוגי, בהיותם שירי התפרצות הנועדים לשבור את חוקת השפה הצנועה, הנקיה והמקובלת ולבטא את הרגש הארוטי במלוא עוצמתו:

( אלפונסו מ´ די נולה, שירים ארוטים של הפרימיטיבים, הוצאת סדן, ת"א, 1967, עמ´ 20.)

מעניין לציין כי בשני השירים, כמו גם במיתוס השומרי (מתחילת המאמר), התיאור נכתב בלשון נקבה, האישה היא החושפת את תחושותיה הארוטיות, "ואל אשך תשוקתך" והתפוחים,בשניהם נכללים בתוך התיאור הארוטי כמטאפורה לשדי האשה.

המנהג היהודי של זריקת תפוחים בשבועות ובשמחת תורה מחזק הקשרים אסוציאטיביים ענפים בין תפוח, תורה וזמן מתן תורה. חג השבועות נתפס כחג האהבה ואף מעין ברית נישואין בין ישראל לקב"ה, (כאמור, בעולם הקדום נהוג היה להשתמש בתפוחים בשעת טקס הנישואין) וראו בתפוחים ובתפיסתם על ידי הילדים פעולות סמליות המבטאות את חיזוק קשרי האהבה בין הקב"ה, התורה וילדי ישראל.

כאשר המושג ´תפוח´, על משמעויותיו המגוונות, מגיע אל האיקונוגרפיה הנוצרית הוא מתפקד בתחילה, בתיאורים של אדם וחוה, כסמל של חטא. הפיתוי של חוה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת, ולהמרות את הציווי האלוהי הופך את התפוח כאמצעי לפיתוי הקדום וכסמל מייצג לחטא בכלל. תיאורים ראשונים של אדם וחוה בגן העדן נמצאים בקטקומבה הרומית סן פייר מרצ´לין ( Saint Pierre et Marcellin ), המאה ה- 4, וכן בסרקופג של האזרח הרומי יוניוס באסוס ( Junius Bassus ) משנת 359, המוצג בותיקן, רומא (תמונות 4,5).

בכתב יד קרולינגי Grandval Bible (תמונה 6) סיפור גן העדן נפרש באופן נרטיבי על פני הדף כולו: מבריאת אדם וחוה בגן העדן; האזהרה שלא לאכול מפרי עץ הדעת; פיתוי הנחש; אדם וחוה אוכלים מן התפוח ומיד אחר כך מצויירים עם עלי תאנה; סצנת הגירוש מגן העדן והעונש של "בצער תלדי בנים ובזיעת אפיך תאכל לחם". עץ התפוח מופיע שוב ושוב בכל ארבעת הרגיסטרים, ובסצנת הפיתוי התפוחים מצויירים בהבלטה והנחש מחזיק תפוח בפיו.

עצי תפוחים מופיעים גם בתוך ציורי ´הבשורה´ מתקופת הרנסנס: סצנת הבשורה מתוארת בתוך מבנה ארכיטקטוני פתוח, מעין מרפסת, ומשמאלו עצי תפוחים כחלק מגן העדן וסצנת הגירוש. דוגמא מייצגת נמצא בציור של האמן האיטלקי פרא אנג´ליקו (1455–1400, Fra Angelico ) (תמונה 7).

ישו מצליח להחזיר לתפוח את תכונותיו הטובות כ´אדם´ החדש שלקח על עצמו את עול החטא הקדמון. כשהתפוח בידיו הוא מסמל את פרי הישועה (תמונה 8). גם מריה, הנחשבת לחוה החדשה מעניקה לו שוב את איכויותיו המקוריות. ביצירות בארוקיות התפוח מקבל חזרה את משמעות החטא. המתיקות הכל כך אטרקטיבית של התפוח נקשרת ישירות עם האטרקטיביות שבחטא ועם המשמעות המילולית של המקור הלטיני Male , כפי שציינתי למעלה. לכן קל כל כך לקרוא יצירות בארוקיות בהן המוות מקבל נוכחות בצורת שלד עם תפוח בידו.

6. כתב יד קרולינגי, גן עדן מתוך Grandval Bible .

7. פרה אנג´ליקו, הבשורה, 1430-32, ציור לוח, 194 X194 ס"מ, פרדו, מדריד.

ציורי ´הואניטס´, שתחילתם בצרפת ובהולנד של המאה ה- 17, נועדו להזכיר לאדם כי תענוגות החיים הם הבל הבלים ובני חלוף. האטרקטיביות של הפירות והחפצים המייצגים את חמשת החושים ואת תופעת השפע מתבטלת על ידי הכנסת הגולגולת – תזכורת למוות, כך הם הופכים חסרי משמעות - ואניטי ( Vanity ) (תמונה 9). ציורי הואניטס מתפתחים בתוך הז´אנר ´טבע-דומם´ ( Still-Life ), שהתקיים הרבה לפני שהתייחסו אליו מבחינה תיאורטית. המושג ´ Nature- Morte ´ , המתייחס לחפצים מצוירים, נחתם בצרפת רק ב-1780, בהתייחסו לציור מסוים שתיאר חפצים לא חיים. אחד הראשונים, ואולי אף הראשון, שמסלק מהבד את כל החפצים לטובת סל פירות בודד הוא ´סל הפירות של קרוואג´ו´ מ-1596 (תמונה 10). הסלסלה עמוסה תפוחים, תאנים, אגסים וחבושים בשלים למדי כאשר ניכר שהתולעת כבר שוכנת בתוך התפוח. בחירה זו של קרוואג´ו (1610–1573 , M.M.Caravaggio ) מדגישה את זמניותם של הפירות, כמקבילה מרומזת לארעיות החיים, יתכן אף במשמעות של ואניטס. כאשר אותה סלסלה מופיעה קודם ב-1593 ב´איש צעיר עם סלסלת פירות´ (תמונה 11), הפירות מייצגים גם מוטיב ארוטי או הומו ארוטי.

הצייר הצרפתי שרדן (1779-1699 , J.B.Chardin ) מעביר את ציורי ´טבע-דומם´ מארצות השפלה של המאה ה-17 לצרפת של המאה ה-18 (תמונה 12). במעבר הזה הוא מנקה את השולחן, מרוקן את הסלסלה ומארגן מחדש את הפירות בקומפוזיציות של סדר וצמצום עם מודעות גבוהה למוסכמות הקיימות בז´אנר של ´טבע-דומם´. בכך הוא סולל את הדרך ל´תפוחים של קורבה´ מ-1871 (תמונה 13).

הצייר הצרפתי קורבה (1877–1819 , G.Courbet ), הריאליסט, עורם את התפוחים בקדמת הציור ומשחרר אותם ממשמעויות מטאפיזיות, בשאיפה "לעשות אמנות חיה", כפי שהיא מצטיירת מדברי המבקרים השמרנים בני זמנו: "הנאטורליזם הוא נטול כל אידיליה ומוסריות, הוא מתענג על הכיעור והוולגריות, על החולני והמגונה, ומהווה חיקוי מתוך השתעבדות, חיקוי חסר הבחנה של המציאות".

באוסף של מוזיאון ישראל נמצא ציור של קורבה ´טבע-דומם עם תפוחים´ שהוצג בתערוכה ´שאלה של טעם´. התערוכה המוצגת במוזיאון מקדישה חלק נכבד ל´תפוח´ ומציגה גם הדפס אבן של לואיז לוזוביק, הדפס של אולדנבורג, ציורים של רנואר ושל מגריט ועוד.

הצייר פול סזאן (1906–1839 , P.Ce´zanne ,), הצהיר שהוא ידהים את פאריז עם תפוח, קיבל את הכינוי "צייר של תפוחים" ואיכלס בהם עשרות ציורים. תחילה בתוך ז´אנר ספרותי; ´משפט פאריס´ ואחר כך בתוך ´טבע-דומם´. גם המעבר מז´אנר לז´אנר קשור במשמעות החבויה שלהם.

מאייר שפירו ( Meyer Schapiro ) במאמרו המפורסם מ-1968 "התפוחים של סזאן" מאמץ את הגישה הפסיכואנליטית, הולך לילדות של סזאן ודולה מתוכה פרטים וזכרונות המתחברים עם סזאן הבוגר ואופיו הביישני, בעייתי. לפיו להופעה החוזרת של תפוחים כנושא, יש משמעות ארוטית חבויה, סמליות תת-מודעת של תשוקה מדוכאת, ובז´אנר של ´טבע-דומם´ (תמונה 14), שנבחר באופן מודע, רואה שפירו אמצעי לריחוק רגשי ושליטה עצמית. התפוחים נותנים סימולטנית שדה אוביקטיבי של צורות וצבעים עם עושר חושני שנעדר מהאמנות המוקדמת שלו.

רוג´ר פריי ( Roger Fry ) בגישה נאו-אפלטונית רואה בציורי התפוחים דרמה של צבע, מישור, נפח וקומפוזיציה ובדרך המחקר שלו של "אובייקטים נייטרלים" יכול סזאן לחשוף את המציאות החבויה מתחת לנגלה.

פיקאסו (1973-1881 P.Picasso ,) מרבה לצייר תפוחים בתוך ´טבע-דומם´ (תמונה 15) וגם בדמויות הנשיות מהשנים 1939–1931 (תמונות 16–18), בהן השדיים מצוירים באופן ברור כתפוחים. הקשר הארוטי הקיים בין תפוח לשדיים מתאים לשלב זה ביצירה שלו, בו מתקיימות השפעות סוריאליסטיות.

רנה מאגריט (1989–1967 , R. Magritte ) מוציא את התפוח מתוך הקומפוזיציות המאורגנות ב´טבע-דומם´ ומשתמש בו שוב ושוב. ב´החדר הקשוב´ מ-1951 (תמונה 19), וגם בשתי הוורסיות האחרות, התפוח תופח ותופח וממלא את כל חלל החדר. הוא הופך לתקריב ממשי של תפוח ענק המאיים לזנק אליך, לאחר שכילה כל פיסת מקום פנויה, מעביר לצופה תחושה שאינה ניתנת לפענוח, והופך ל´תפוח סוריאליסטי´ עם משמעויות פרוידיאניות.

בפסל ´ליבת התפוח´ של קלאוס אולדנבורג (1929 , C.Oldenburg ) מ-1992 (תמונה 20), המוצג בגן האמנות של מוזיאון ישראל, התפוח עובר מטאמורפוזה של גודל והופך לפסל עצום מימדים המתנשא לגובה של כ- 5 מ´, עם נופך סוריאליסטי החבוי בניגוד שבין הגודל הלא טבעי לבין הצורה והטקסטורה הריאליסטיים. "מבט מקרוב בפני השטח הוורדרדים של ´ליבת התפוח´ מגלה דמיון מפתיע בינם לבין העור האנושי על קמטוטיו ונקבוביותיו...בשר התפוח הופך מול עינינו למשל על פיתוי הגוף, על חטאי הבשר ועל הבל היופי". התפוח במשמעות של הבל היופי, יחד עם פירות וחפצים אחרים הזכורים מציורי הואניטס, הוא סמל לפיתוי של אדם וחווה, סמל החטא הקדמון וסימני הרקב בתפוח הם תזכורת למוות.

הפסל ג´ורג´ סיגל (2000–1924, G.Segal ) יוצק בגבס ארבע עבודות ´טבע-דומם על-פי סזאן´ (תמונות 21–22) המכילות קומפוזיציה של חפצים שונים והרבה תפוחים צבועים, התפוחים מייצגים כאן טבע-דומם בכלל ואת יצירתו של סזאן בפרט. ביצירה מאוחרת יותר ´שואה´ המוצגת בסן פרנסיסקו הוא מבקש מחבריו ששימשו לו מודלים ליציקות הגבס, לדמיין איך יראו כשימותו. שתים מהדמויות שוכבות כשהאשה מניחה ראשה על בטנו של הגבר ואוחזת תפוח בידה – אדם וחוה, כמובן. (בין יתר הדימויים גם אברהם ויצחק מן העקידה ותנוחת הצליבה).

גם ביצירה הישראלית מתקיימים תפוחים רבים: בציורי טבע-דומם של אביגדור אריכא (תמונה 23) או יאן ראוכוורגר, בשירים של חיים נחמן ביאליק, נתן זך או דליה רביקוביץ. בסיפור קצר של אידה פינק ´הגן המפליג למרחקים´ – גן התפוחים מתפקד כמעט כמו מטאפורה לגן עדן והסיפור כולו מזכיר את הגירוש מגן עדן. גם ב´תפוחים מן המדבר´ של סביון ליברכט מדובר בגן תפוחים המרמז על גן העדן הקדום שאת גלגולו אפשר לראות בחיי הקיבוץ ההרמוניים התואמים את האידיאל של החלום הציוני.

התפוח עושה כברת דרך ארוכה ממיתוסים עתיקים ועד להיותו מונח בתוך טבע-דומם, חופשי מסמלים. ועדיין לא הזכרנו את התפוחים בציורו של טיציאן על פולחן ונוס, עם קופידונים המשתעשעים בהם; התפוח במחקריו של אייזיק ניוטון (1687) את כוח הגרביטציה, שנפל כביכול על ראשו; ´פאולין בורגזה כונוס´ עם תפוח בידה, פסל של קנובה מ-1808; התפוחים הרבים ב´כרסה של פאריז´, רומן מאת אמיל זולא מ-1873 (נקרא גם ´טבע-דומם נפילי´); התפוח המפתה ב´שלגיה ושבעת הגמדים´ בו בוחרת המכשפה הרעה לטמון את הרעל; התפוח בסיפור של תומס מאן ´וילהלם טל´; ´תפוחים על שולחן´ בשתי ורסיות של הצייר מאטיס מ-1919; עץ התפוחים ב´העץ הנדיב´ מאת של סילברסטיין; ´התפוח, השור והזהב´ ספר של עמוס קולק; ´מאה תפוחים חדשים (כולל מע"מ)´ סיפור של אורה מורג מ- 1989; התפוח כמייצג של פירות בכלל בפתגמים רבים כדוגמת "התפוח לא נופל רחוק מן העץ"; השם והלוגו של חברת המחשבים Apple ; ה´תפוחים´ של מאנה (תמונה 24); ´התפוחים של ג´אקומטי´ ברישום ובצבע; התפוח המצולם של מאן ריי; סדרת צילומים ´תפוחים ובקבוק´ של ג´רר ריכטר מ-1984–1988 (תמונה 25), והעבודה ´טבע-דומם דמיוני´ של יוקו אונו, בה נבחר התפוח כאובייקט מייצג.

בדרכו הארוכה, התפוח מקבל על עצמו משמעויות כבדות משקל ותפקידים רבים: התפוח כמייצג שפע ואלמוות, כסמל ליופי ולחוכמה, כאטריבוט לחטא ולפיתוי, הפרי האסור כפרי תאווה, כמטאפורה לשדי האשה, כסמל לישועה ולאיכות – כמעט איקונה. המיתוסים הרבים שנקשרו סביבו: מיתוס ´גן ההספרידות´ ו´תפוח המריבה´ – העילה למלחמת טרויה, מיתוס ´תפוחי הקסם´ של עמי הצפון ומיתוס ´גן העדן´ – באמצעותו ובגללו הגרוש מגן עדן, על כל המשתמע מכך, משאירים אותו גדוש משמעויות. ועם זאת באמנות המודרנית כאשר התפוח יושב לו לבטח, בתוך ´טבע-דומם´ מרוכז בעצמו, חופשי מתפקידים. הוא גם האוביקט וגם הקונספציה שלו, צורתו הבסיסית גלומה בתוכו ומתקיים בו המפגש שבין האורגני לגאומטרי. הוא מקבל את הסביבה ומגיב אליה בצורה, בצבע ובגודל, אוביקטיבי לזמן ולמקום. הנייטרליות שלו היא גם כוחו בשיתוף פעולה עם המשמעות של הצבע, עם שפת הציור.

הוא מחזיק את הציור אחיזה איתנה, הוא טוב לקומפוזיציה ולפורמט הקלאסי, להרמוניה ולאיזון, לנשגב השוכן בתוך הממשי. כל זה מאפשר לו לעמוד חשוף ממשמעויות, רענן מתמיד, כאילו זה עתה התעוררנו לראותו לראשונה, כמושא של יופי, ואולי כזכרון רחוק של גן העדן האבוד...

גור, א´ (1974) פירות א"י תולדות ומקורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א.

די נולה, א´ מ´ (1967) שירים ארוטים של הפרימיטיבים, הוצאת סדן, ת"א.

האוזר, א´ (תשל"ד) היסטוריה חברתית של האמנות והספרות, כרך שני, הקיבוץ המאוחד, ת"א.

ליברכט, ס´ (1989) תפוחים מן המדבר, ספורים, ספריית פועלים, ת"א.

פינק, א´ (1988) הגן המפליג למרחקים, ספורים, ספריית פועלים, ת"א.

שאפירו, מ´ (2003) מבחר מאמרים בתולדות האמנות, עורך מרדכי עומר, אוניב´ תל אביב – הגלריה האוניברסיטאית.

שבתאי, א´ (2000) המיתולוגיה היוונית, ספרי, תל אביב, ת"א.

שפרבר, ד´ (1998-2003) מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, מוסד הרב קוק. ירושלים.

שפרה, ש´ וקליין, י´ (2002) בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, ת"א.

שטיינברג, ר´ (1997) "משהו אכל תפוח", משקפיים מס´ 29 "אוכל", מוזיאון ישראל, ירושלים,

תירוש, ס´ (1994) משקפיים מס´ 21, "מין ואמנות", מוזיאון ישראל, ירושלים.

עולם התנ"ך, בראשית, פרופ´ יעקב קליין, הוצאת רביבים, 1982.

Revilla, F. (1994) Diccionario de Iconografia y Simbologia, Catedra, Madrid. Ferguson, G. (1982) Signs and Symbols in Christian Art, London, Oxford University Press .

Rowell, M. (1997) Objects of Desire, The Modern Still Life, Havry & Abrams inc, N.Y .

Rubin, W. (1980) Pablo Picasso A Retrospective, The Museum of Modern Art, New York, New York Graphic Society, Boston .

מרים באסל היא אמנית ומורה לאמנות. למדה באוניברסיטת תל-אביב תולדות האמנות, באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, במדרשה למורים לאמנות, רמת השרון ובעלת תעודת אמן, מהמכון לאמנות בת-ים.

ציירת של טבע-דומם ו´קערה עם פירות´ הוא מוטיב חוזר, כמעט ´איקוני´ ברבות מהעבודות שלה.

הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, ועבודותיה נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובחו´ל.

אתר