מקרא בגובה העיניים

המסורת הויזואלית היהודית התרכזה בכתב ולא בתיאורים פיגורטיביים; לעומת המסורת העיטורית הנוצרית שנתנה ביטוי לסיפורי התנ"ך על ציורי הקיר שבכנסיה, ניתן להבחין   במסורת ויזואלית שונה בקרב קהילות ישראל, מסורת   שהשתמשה לעיתים קרובות בכתב כבסיס לעיטור בית הכנסת. למעשה רובם של התאורים הויזואלים המקראיים שנכחו בעבר בתרבות היהודית, שאבו   את הדימויים שלהם ממסורת    האיקונוגרפיה הנוצרית.  

כך בבתי כנסת שנבנו בספרד בימי-הביניים (בעקבות הסגנון המוסלמי), ובעקר בתי הכנסת הטרום מודרניים מעץ המוכרים ממזרח אירופה, שעוטרו בפסוקים ותפילות (תמונה 1).   בדומה, מרכזיות הכתב כמדיום מרכזי בויזואליה היהודית מודגמת במיקרוגרפיה שעיטרה כתבי יד   יהודיים בימי-הביניים,   והייתה שדה שבו האותיות הופכות ממסמן של משמעות לדימוי חזותי שלא בהכרח נועד לקריאה.

 

1. איזדור קאופמן, בית כנסת, שמן על עץ, המאה התשע-עשרה

ההבדל בין המסורות - זו הנוצרית ולעומתה היהודית - יכול להיות מוסבר על רקע העובדה שמרבית המבקרים בכנסיות בימי הביניים לא ידעו לקרוא, וציורי התנ"ך היוו מעין כלי עזר לימודי-חוויתי. לעומת זאת יהודים שביקרו בבית הכנסת (בעיקר גברים) ידעו לרוב לקרוא, והעיטורים הכתובים שימשו כספרים וככלי עזר במהלך התפילה. כך גם תפילות שונות (כמו "ברכת המזון") נרקמו על גבי יריעות בד גדולות שנתלו במקומות שונים ושימשו את המתפללים.   שריד למסורת זו   מופיע עד היום בדמותם   של   מעין שלטים (ממוסגרים בדרך כלל )   שעל גביהן מופיעות תפילות   שונות התלויות בבתי כנסת.

בעבר עסקה האמנות הישראלית בסיפורי התנ"ך בעיקר כמייצגים   מצבים וערכים בני-הזמן. לרוב   עסקו האמנים בסיפורים שנתפסו כרלבנטיים ואקטואליים (למשל, תיאורי נביא מקראי), לפוליטיקה, לישראליות או לעבריות   קדם יהודית (למשל, נמרוד של דנציגר) וכן באירועים מקראיים שנוכסו על ידי הציונות   וקיבלו מעמד של מיתוסים מכוננים בתרבות המקומית (כגון עקידת יצחק, דוד וגוליית).

בתקופה האחרונה   מייצרת האמנות הישראלית איקונוגרפיה חדשה לתמות תנ"כיות, תוך ניסיון לקשור בין עבר מיתי ובין הווה קשה   ובעייתי. בעוד שבעבר דמויות התנ"ך נתפסו כמיתיים – וכעין הילה של רוממות אפפה אותם,   ביצירות החדשות נבחנות הדמויות "בגובה העיניים".

הצגת הדמויות ב"גובה העיניים" מאפשרת נראות והד לעבר יחד עם יצירת משמעות עכשווית ואקטואלית לסיפורי המקרא.

ההנגדה בין המיתוסים והדמויות הנעלות   של העבר למציאות ההווה הדלה, יוצרת מבט חדש וקריאת כיוון מוסרי ששואבת את עוצמתה מן העבר וממסורת "עם הספר".

בעולם הרחב - בשדה האמנות המודרני והעכשווי נוכחו תיאורים תנ"כיים באופן קבוע ומתמשך. זאת   בעקר באשר   להקשריה התולדות אמנותיים של הסוגה, ופחות מהטעמים הפילוסופיים והדתיים.

במאמר זה אציג כמה דוגמאות לתיאורי דמויות מקראיות ותמות מהתנ"ך המופיעות לאחרונה   באמנות המקומית במדיומים שונים, מתוך מגמה לבחון את התופעה ולהציע לה הסברים אפשריים.

6.   ז´אן-פרנסואה מייה ( Jean-François Millet ), המלקטות, שמן על בד,   1857

 

 

7. עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי), 2006

 

8. עדי נס, ללא כותרת (יעקב   ועשיו), 2006

 

9. עדי נס,   ללא כותרת (אברהם ויצחק),2007

 

 

9ב. דואיין הנסון, קונה בסופרמרקט, 1970, טכניקה מעורבת

 

 

בהקשר זה ראוי להזכיר את התערוכה הרטרוספקטיבית היפה של האמן האמריקאי ג´ף וול   שהוצגה לאחרונה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. וול הוא האמן המתקשר יותר מכל לז´אנר הצילום המבוים מאז שנות ה-70. יצירתו של נס והתקבלותה האיקונית היא המשכה הישיר של מסורת צילום זו.

ברי פרידלנדר שצילומיו מוצגים בתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית   בניו-יורק נותן שמות מקראיים לצילומים הלקוחים   מן המציאות העכשווית שלנו.     האפוסים הגדולים מונכחים בחיי היומיום הישראלים.

רובן של העבודות מיוצרות מצילומים מתוקנים הנצבעים במחשב, ומורכבים באמצעות חיתוך והדבקה של צילומים שונים, ויוצרים פנורמה רחבה -   מבט   מזוויות שונות (מבט שאינו אפשרי בעין רגילה) המתאחד לכדי תמונה אחת.

10. ברי פרידלנדר, מבול, 2003 (פרט)

 

 

11. ברי פרידלנדר, שירת הים, 2005

 

למגמה המוצגת כאן   גם פן מגדרי.   יהודית יחזקאלי   אצרה בשנה שעברה תערוכת צילום בשם "מנהיגות" (בית העיתונאים, תל-אביב 2006), שבה היא הלבישה נשים ישראליות מפורסמות מתחומים שונים בתלבושות "תנ"כיות" של נשים מן מקרא. "לנשים יש כוח אלוהי ונבואי" היא הסבירה, "יש להן עוצמה אינטואיטיבית וחבל שרוב הפוליטיקאיות בוחרות להתחרות עם הגברים ולחקות אותם, במקום ללכת על הכוח הנשי". דמויות הנשים המקראיות מקבלות כאן תפקיד מכונן של ´אב-טיפוס´ (ובהקשר זה אולי ראוי לכנותן ´אם-טיפוס´) ומופת למנהיגוֹת רצויות בחברה הישראלית.  

עוד ניכרת בעבודות כגון אלה מגמה של חזרה לדימויים ותפיסות גוף מהעבר, וכן שבירת החלוקה הדיכוטומית המקובלת שבין ימין ושמאל ודתיים וחילונים.

בעבודה "ברכת הנהנין" מציג ברי פרידלנדר תצלום של קבוצה של חסידים שעצרו ל"פיקניק" בחורשה, בדרך למירון בל"ג בעומר (תמונה 13).

במוזיאון היהודי בניו-יורק מוצגת עתה התערוכה “ Dateline Israel”, New Photography and Video Art “: לאורה לאור מציגה שם דימויים מהווי החיים החרדיים בירושלים.   בתצלומים של רינה קסטלנובו   דימויים רומנטיים מהווי ההתנחליות בגדה המערבית.    

בתערוכה "הלכי רוח בצילום הישראלי"   במוזיאון תל -אביב לאמנות הציג צבי בהט צילום יפה של משפחה חרדית מבקרת בתערוכה במוזיאון ישראל.   היצירות המוצגות סביבם נוגעות בעירום והוללות, ועם זאת המשפחה אינה נראית כשתל   זר במקום.

העבודות מהתקופה האחרונה שהזכרנו,   ועבודת אחרות מעין אלה,   מסיטות את המבט לעבר ראיה אמפטית יותר של   ה"אחר" (ובמקרה הזה האחר הדתי, החרדי, ולפעמים גם – בשדה האמנות המקומית- הימני, כאמור) מתוך התובנה   שיש בו באחר גם משהו מן ה"אני".

המגמה המוזכרת   של חזרה לדימויים ותפיסות גוף מהעבר, ודמות הדתי בפרט, מתקשרת גם לעיסוק אמנותי   חדש יחסית,   הנוגע ליחסי דתיים וחילונים. המתח בין עולמות דתיים לחילוניים לא העסיק רבות את האמנות המקומית בעבר, והמורכבות בנושאים אלו רחוקה היתה מן הסצנה. לעומת זאת האמנות הפלסטית העכשוית יוצאת לרוב מתוך עולם קוהרנטי שבו הקודש והחול משמשים כשני צדדים בעלי קשרים אמיצים, החיים זה במקביל לזה.

אווה דברה מציגה בתערוכה הקבוצתית "קשרי משפחה" בבית ציוני אמריקה, צילומים מתוך סידרה המתעדת משפחה חד-הורית. אם ושתי בנות, תאומות לא זהות. הבנות חוזרות בתשובה, האם חילונית. החיים על הקצה ומערכת היחסים הדחוסה שבין שלוש נשים בודדות, מתמזגות בדיון סביב   היחסים שבין תפיסות עולם שונות והאפשרות שלהם לדור בכפיפה אחת.

יצירתה של מור ארקדיר, הזוכה בפרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב לשנת 2005, מוצגת עתה בתערוכה, "יחיד ויחד", בבית האמנים בירושלים. עבודת וידאו זו   משוטטת בטרטוריה הגבולית   שבין הדתי והחילוני. אם וביתה, במסע משותף של דורות ותפיסות עולם שונות (תמונה 15).

חנה קרומר מציגה בתצוגה "מחלום להתגלות: ישראל לבני ישראל" (גלריה שטרן שבאוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים) "מדרש חזותי בבדים", כדבריה.   טקסט וטקסטיל מתאחדים שם להבעה מדרשית עכשווית של סיפורי התנ"ך.

בד ולבוש משמשים בכל התרבויות להצגת הקשרים תרבותיים, חברתיים, מיניים, מעמדיים וכדו´. גם כאן הבד משמש להארת נרטיבי-יסוד תרבותיים.

ביצירה "אנוכי" (תמונה 19)   המדיומים מתאחדים. כתב   ו"צבעי אש" מבטאים   את "ראית הקולות" (שמות כ´ י"ד), אותו חיזיון נבואי ארכיטיפי שמהווה את הבסיס לתפיסת   "ההתגלות המתמדת" של מעמד הר סיני, שאולי אינו אלא בבואה ואזכור ליצירת הכתב   (שהוא   מרכזי כל כך באמנות היהודית- כאמור)   שהוא מדיום ויזואלי המבטא קול.