לא כל צייר הוא אמן

לא כל מצייר הוא צייר. לא כל צייר הוא אמן. מצייר הוא כל מי שמצייר, בין אם הוא עושה זאת בשבתות ובין אם יום יום ומתוך החלטה. הצייר אינו יכול ללא ציור. הוא בעל דחף וצורך, והציור בדמו. להמחשת הנושא, קיימים מציירים כישרוניים מאוד ואף ציירים חסרי כישרון, אבל עדיין המציירים הנם מציירים והציירים הנם ציירים. אמן הוא מי שמעלה יצירה כלשהי לדרגה עליונה של איכות בזכות אותו שילוב נדיר של רוח וחומר. לא כל מי שעוסק ב"אמנות" הוא אמן. לא כל ציור טוב הוא יצירת אמנות. יצירות אמנות הן נדירות כפי שנדירים האמנים. גם בקרב אמנים יקשה למצוא יצירת אמנות. רוב יצירתם הנו איכותי, ובתוכו לעתים נוצרת יצירת אמנות.

הקדמה זו היא התשתית של גישתי להוראת הציור. אני קובע, שרוב תלמידי האמנות, בכל מסגרת שהיא, הנם מציירים ולא ציירים. עלינו, כמורים, ללמדם ציור.

אי אפשר ללמד להיות צייר. ודאי שאי אפשר ללמד להיות אמן, באותה מידה שלא ניתן ללמד כישרון ודחף.

אם מישהו נולד אמן ומגיע למסגרת של לימודי אמנות – ייצא מתוכה אמן. אם נולד הוא צייר, ייצא ממנה צייר. הוראה עשויה לקצר תהליכים ואף לתרום לאמן, לצייר ולמצייר כאחד. אם זאת, בהוראה עלינו להתייחס אל הסטודנטים כאל אמנים פוטנציאליים, מתוך הנחה שאי-שם טמון זרעו של האמן. מכך ייצאו נשכרים גם המציירים.

אבחנה ויזואלית ורעיונית משופרת, מודעות לאיכויות יצירה, יידע בהיסטוריה של האמנות, חוש אסתטי מפותח וכלים מושחזים ליצירה – כל אלה תורמים לאיכות חיים גבוהה יותר, ליופי, לחשיבה באופקים רחבים יותר ולמודעות חיובית לחיים בכלל. אני יוצא מהנחת יסוד, שהקשר הוויזואלי לחיים הוא בעל חשיבות עליונה. מישהו הגדיר את האמנויות כ"הבל הכרחי". הייתי מגדיר זאת ככורח אנושי.

אם במערכת החינוך, השטחיות, מיעוט התקציב והבורות הורסים כל חלקה טובה, הרי שבחינוך לאמנות הגישה הרווחת היא ההרסנית. בוגר של שלוש או ארבע שנות לימוד באקדמיה או בבית ספר לאמנות, חייב, לדעתי, לצאת מלימודיו מלא בידע ומבולבל. הסטודנט לומד חומר רב ומגוון: מרצים מעשירים את עולמו החזותי והמחשבתי בתולדות האמנות ובתהליכיה, מורים מחלקים מגוון של כלים אובייקטיבים וסובייקטיביים לשימושו בעתיד וגישות שונות באמנות מסחררות את ראשו. בהכרח, קשה ליוצר בפוטנציה למצוא את עצמו בכל אלה. לדעתי, סטודנט שיוצא מלימודיו עם דעה מגובשת על דרכו כיוצר עצמאי, הנו כשלון.

על פי הגישה הרווחת במוסדות האמנות, מתייחסים המרצים לסטודנט כאל אמן בפועל ולא בפוטנציה. לאחר חלוקה שטחית של "כלים", מופיע מייד עיסוק עצמאי ב"אמנות". הסטודנטים יושבים בסדנה ומנסים "ליצור". הם מחפשים את האישיות העצמאית ואת הביטוי, את "האמירה". גישה זו עשויה להיות טובה אך ורק אם התלמידים הם אכן אמנים בפועל. במציאות המצב אינו כזה, ולכן הופכת גישה זו, בהכרח, לשטחית ורדודה, ואף גורמת לסטודנט לאשליה עצמית, או (במקרה הטוב), מוליכה להתפכחות מכאיבה לאותם שאינם אמנים. גישה זו אינה הוגנת, משום שהיא מפתחת אצל סטודנטים ציפיות לא ריאליות מעצמם. עליהם לדעת, כי הם אינם אמנים כרגע אלא תלמידים לציור "בלבד". ביקורת חיובית במסגרת זו היא מוקדמת מדיי. לסטודנט קל, ואף טבעי, להיאחז בכתרים שקושרים לראשו, ומבלי שירגיש, הוא נתפש לתחושת הישגיות טרם זמנה. גם ביקורת שלילית אינה הוגנת, מאחר ואין בידי הסטודנט מיומנות וגיבוש עצמי מספיקים כדי לעכל ביקורת זו. המבקרים (המורים) חייבם לתת לו כלים, לפני שירשו לעצמם לבקרו.

האמנות הפלסטית תובעת עיסוק של שנים. הציור הנו מקצוע בוגר. צייר אינו בוחר בסגנון. הסגנון הוא שבוחר את הצייר, לאחר תהליך ארוך וחטטני בתוך עצמו ודרך התנסויות רבות. נצא מהנחה שיצירת האמנות היא דבר אישי מאוד, מעין סיכום של מחקר אישי וחיפוש עצמי רב תהפוכות. איך יכול סטודנט, שאימץ את דעות מוריו, ליצור דבר משלו? – בלתי אפשרי! כיצד יכול בוגר אקדמיה טרי להציג תערוכה מלאה בהכוונות מוריו ומתובלות חלקית בגישה זמנית משלו? – אשליה עצמית ויומרנות!

כולנו מכירים את דמות הסטודנט הנחרץ בעל העיניים הרושפות המגן בקנאות על "גישתו". שנתיים–שלוש מאוחר יותר, אנחנו רואים אותו רגוע ומלא בסימני שאלה. באופן טבעי מנסה הבוגר להיקשר למוסד בו למד,ולא פעם מעסיקו המוסד בתור מורה. יש בכך, ברוב המקרים, נזק רב לסטודנטים. כיצד ייתכן שבוגר טרי יעביר (ידקלם) את דעות מוריו, מתובלות בדעה מצומצמת וזמנית משלו, לסטודנטים חדשים? בהכרח, ילך ויפחת הדור עם חינוך מסוג זה. סביר להניח שיהיה מורה גרוע.

מורה נולד מורה. גם מורים מולדים הנם נדירים. לא כל מי שקיבל תעודת הוראה או משרה הופך למורה. מורה הוא יוצר עצמאי בעל ידע רב וניסיון עשיר, אהבה לנושא, רצון, כישרון ויכולת להעבירו.

מי בא ללמוד אמנות? באופן טבעי מגיעים אלו שמשהו מהאמנות נמצא בתוכם. ההבדלים הם במינון, בדחף ובכישרון. מגיעים סטודנטים ללא כל יומרה, אשר באים להתנסות ולראות "האם גם אני יכול". מגיעים מציירים הרוצים לרכוש כלים נוספים, מאחר והם מרגישים "תקועים". מגיעים אנשים עם שאלות ספציפיות באמנות והמחפשים תשובה במסגרת הלימודים, ומגיעים גם אנשים הזקוקים ל"מסגרת" כדי לצייר. הדרישה ללימודי אמנות גורמת לפתיחתם של עוד ועוד בתי-ספר וחוגים שונים לאמנות. לכאורה, מצב חיובי. בו בזמן, בגלל הכמות, הולכת האיכות ונעלמת. אישית, אני בעד קיומם של שניים או שלושה בתי-ספר איכותיים לאמנות עם מספר סטודנטים מצומצם, שייבחרו בעזרת מיון מחמיר. לצדם, רצוי שיתקיימו חוגים פתוחים לכל. בית הספר הגבוה אמור להוות חממה לאמנים ולמציירים איכותיים בפוטנציה, לקצר תהליכים אישיים על ידי השגחה מתמדת, מתן כלים וביקורת קונסטרוקטיבית על ידי מספר מורים גדול ומגוון כמידת האפשר. לצערי, המציאות שונה. המוסדות הסובלים מבעיות תקציב או דרישה למילוי מכסת תלמידים מסוימת, מלאים בסטודנטים מסוגים ורמות שונות, הן מבחינת כישרון והן מבחינת דחף. אנו כמורים אמורים להתייחס למציאות זו בהתאם.

אמר לי פעם מורה ידוע, שהוא אינו מטריח את עצמו בהוראה. מדי פעם הוא ניגש לתלמידים, אומר מילה, וחוזר למושבו. שאלתי: "למה"? ענה לי: "לגרועים אין סיכוי. הטובים לא צריכים אותי. אז למה שאני אבלבל להם את המוח?"

דעתי שונה בתכלית. עם ה"גרועים" (מה זה?) אין מה לעשות, ה"טובים" יזכו בכלים משופרים ובקיצורם של תהליכים. "הטובים והרעים" הם האחוז המזערי בקרב הסטודנטים. מי שזקוק להוראה הם כ – 98% מהסטודנטים, שאינם "רעים" ואינם "טובים". באמצעות גישה מזלזלת ורפויה אפשר לדרדרם במהירות לטעם רע, לקיטש ולסיפוק עצמי זול, ואילו באמצעות עבודה מאומצת והשקעה נכונה, אפשר לקטוף מהם פירות נפלאים, לחנך קהל שוחר-אמנות, בעל טעם משופר, הבנה ואיכות חיים טובה יותר. זהו חינוך דרך עיסוק מעשי ועיוני במקצועות האמנות. למרות שבמציאות רוב תלמידי האמנות אינם למעשה אמנים, עלינו להתייחס אליהם כאל אמנים בפוטנציה. עלינו להתייחס אליהם ברצינות, בהחמרה ומתוך אהבה לאפשרי הטמון בהם. עם זאת, עלינו להיות מודעים לעובדת היותם עדיין תלמידים לציור, ובהתאם לכך – לתת בידם כלים.

ההנחה שלי היא שהמטרה הראשונה והבסיסית של תלמיד מתחיל היא לבטא, וקודם כל לבטא, את אהבתו ליופי הקיים בטבע. בשלב מאוחר יותר הוא יחפש דרך לבטא רחשי לב, לשפוך את המעיים על הבד או הנייר, להעביר מסר ולזכות בחוויה. השאיפה לספונטאניות, כשהיא טעונה בידע ומיומנות, הינה חופש. אותה ספונטאניות, ללא כלים אלה, הינה אנרכיה. חוסר היכולת להבחין ביניהם הוא השער הגדול של השרלטנים. וכאלו לא חסרים. האמנות המודרנית פתחה להם פתח רחב, וחוסר ההבנה של הקהל והמבקרים גם יחד מאריך את קיומם. במאה זו, בה ההישגיות והמהירות הן המשמעות, והמוצרים הם חד-פעמיים, האופנה מתחלפת במהירות ואגו וכסף הם שמות המשחק – הולכת ונעלמת ההשקעה העמוקה, הממושכת והאמיתית באמנות. על הסטודנטים להבין ש"תפוס כפי יכולתך" אינו עובד באמנות וכוכבי שביט נעלמים. החידוש לשם חידוש ו"עשיית רוח" הנם פסולים ויחסי ציבור לא יהוו לעולם תחליף לידע, חקירה וחיפוש. הידע קודם לכל. בין אם נרכש במסגרת לימודים או בין אם בחיפוש עצמי ממושך (אוטו-דידקטיקה).

ציור: אבינעם קוסובסקי

תמיד קינן בי חשש מהטעייה של תלמידיי. עם השנים, התפתחה אצלי גישת הוראה המנסה להיות אובייקטיבית ככל האפשר, גישה המספקת פתרונות והוכחות. לדעתי, הגישה הלוגית, זו שניתנת להוכחה, היא כלי ראשון להוראת רישום וציור. אינני מדבר על עיסוק שכלתני בנושאים אחרים בציור, אלא על מודעות לתהליך הלימוד. בדומה למוסיקה, למשל, תרגול של סולמות – הפסנתרן המיומן אינו מודע לאופן הפעולה של כל אחת מאצבעותיו בשעת הנגינה. הוא שולט עד כדי כך, שתשומת לבו יכולה להינתן כולה למוסיקה. זאת אחרי שנים של תרגול וזיעה. הציור, ככל האמנויות, הוא מקצוע בראש ובראשונה. בעל המקצוע יכול להיות מצייר, צייר, או אמן. אולם קודם כל הוא חייב לשלוט בכלים. לא מעט ציירים נכשלים בניסיונם הפתטי לבטא כשאין בידם כלים. בציור, בניגוד לאמנויות אחרות, קיימת תחושה שגויה, שאפשר לעקוף את הידע בעזרת ביטוי כן ואישי. גם באמנויות אחרות קיימות "עקיפות", אבל בציור, נדמה שהמקום פרוץ יותר לשרלטנים. אין מוסיקאי דגול שלא "עשה סולמות", שאינו שולט בכליו ושאינו מתמצא בתולדות המוסיקה ובתרבות כללית. אין שחקן דגול שאינו שולט בתנועה, בקולו, בתולדות התיאטרון ובתרבות כללית. אין רקדן דגול שאנו שולט בגופו, בשפת הקצב, בתולדות המחול ובתרבות כללית. אין אמן שלא השקיע ימיו, דמו, כספו וזיעתו באמנותו. ומה מותר הציור? קו, כתם, מקצבים, כתב-יד אישי מתפתח, שליטה בצורה, התבוננות אובייקטיבית בטבע, בגוף האדם, תנועה ותנועה אסוציאטיבית, טונים וגוונים וכן אפשרויות הצירוף של כל אלו יחד – הם הם הכלים והמהות של הציור. מהשליטה בכלים ובמיומנות הביצוע ועד ליצירה האישית, הדרך אינסופית.

לעתים קרובות אני רואה "יצירות", חסרות כל עניין ואיכות, תלויות ברישול יומרני על קירות המוזיאונים והגלריות. לא פעם מלווה את ה"יצירה" מניפסט ארוך, המנסה לפרש את שאין היצירה מבהירה. אני אומר לאותו "צייר", היה סופר או פובליציסט. אינך צייר! יצירה עומדת בזכות עצמה. מניפסט יכול ועשוי לתמוך רעיונית ולהרחיב את האמירה אולם לא לבוא במקומה. בציור, הכלים הם גם המהות הפנימית. הציור אינו זקוק ל"אמירה". הוא עצמו אמירה. אפשר להשתמש בציור כדי להעביר מסר, אולם גם אפשר לצייר כמהות.

ציור הינו מקצוע בודד. הצייר אינו דומה לחבר קבוצת תיאטרון, למשל, או למוסיקאי באנסמבל. הוא נשאר בודד בעבודתו ובביטויו תמיד. גולת הכותרת של הציור היא תהליך העשייה, שבסופו, כחניית ביניים, הצגת היצירות בתערוכה. בדידות זו מטבעה עלולה להרתיע. זו אולי הסיבה לתופעת ה"עדר", מעין קולקטיב מלאכותי של אינדיבידואליסטים החוששים מבדידותם ונטמעים זה בזה מתוך תחושת "כוח" משותפת. עולם הציור הוא עשיר ובלתי נדלה. הגישות לציור הן כמספר היוצרים. כפי שאין אופנה באופי ובאישיות כך פסולה, בעיניי, האופנה בתחום היצירה האישית. על העדר להיפרד! אין יצירה עצמאית ואישית בקבוצות. תחושת הכוח היא אשליה טכנית וחברתית, ואובדן ה"אני" כמעט מתבקש.

אני מחלק כלים שווים לסטודנטים שונים. אינני מתיימר לחנוך כל סטודנט לאמנות על פי דרכו. הגישות המתיימרות לכוון כל סטודנט לדרכו שלו הנן טעות מאחר ואינן אפשריות. אסכולה, או, לחץ חברתי, גורמים לתלמידים רבים לחקות מורה כזה או אחר. לא מדובר על השפעה. זו קיימת תמיד. אני מדבר על חיקוי מתוך התבטלות. על התלמיד לוותר, זמנית ובמודע, על אישיותו. זו לא תעלם אלא תתגבש ותיטען. מי שלומד אצלי ולא מצייר בדומה לי הרי הוא תלמיד גרוע. מי שסיים את לימודי אצלי ומצייר בדומה לי הרי הוא מצייר חסר אישיות. פיקאסו טבע את האמרה "מי שאינו מושפע הרי הוא אידיוט". אם זאת, תחלש ההשפעה עם השנים, ומה שישרוד ממנה יהיו היסודות הבריאים שבהם ייבחר התלמיד. תהליך ההוראה אינו מבחן כוחות בין תלמיד למורה. על התלמיד לעבור את ה"טירונות" כשהוא אומר לעצמו "באתי לקחת את ביכולתך לתת. ורק אחר כך אחליט אם הדבר טוב בעיניי." רצויות שאלות ותהיות המתבקשות מן החומר, אבל לא ויכוחים על גישה ותכלית. ויכוחים אלו רצויים אומנם, אך לבטח לא בשלבי הלימוד המוקדמים. על התלמיד לצאת מן הנחה שהוא בא ללמוד ממורו ועליו לאמץ גישה של צניעות שהרי אין בכוחו לשפוט אפילו את מיקומו של שיעור בודד במרקם השלם של חומר הלימוד. שנות הלימודים הן איסוף של ידע, חוויות, מפגשים אנושים והתבגרות.

בסוף הלימודים נשאר הסטודנט לבד וכאן מתחילה דרכו כיוצר. אני מעדיף, יוצר מקורי רע ובינוני על חקיין מוצלח. אמנות איננה אופנה והנטייה ליצור מהקצה הנוכחי של תולדות האמנות או לחדש לשם חידוש היא אשלייה. על כל סטודנט לעבור את תולדות האמנות האובייקטיבית והסובייקטיבית באופן עיוני ומעשי כאחד. אינני מדבר על כלים טכניים בלבד. אני מוסר אינפורמציה על גישות שונות מגישתי, כלים לחשיבה ופתרונות מגוונים לבעיה זהה וגם סמני שאלה המאלצים את התלמידים לחשיבה עצמאית. אני אומר לסטודנטים:

"קחו כלים אלו ושברו את הראש בעצמכם. אספו אינפורמציה, טכניקות, הבנות, ושעות תרגול ככל יכולתכם. כור ההיתוך הוא בתוככם ולא בבית הספר. אם מציירים אתם, עשו זאת היטב. אם ציירים אתם עשו זאת טוב יותר. ואם אתם אמנים, תזכה החברה."

*(מאמר זה נכנס כחלק אינטגרלי לחומר הלימוד בסמינר לתואר שני ושלישי במתודולוגיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. על ידי דר´ עליזה כהן מושלין).

נולד ב-1949 בת"א * למד ב"בצלאל" בירושלים ובמכון "אבני" בת"א * עסק בעיצוב תפאורות לטלוויזיה ולקולנוע * 1976 – מורה במכון "אבני" ובבית הספר לאמנויות ע"ש "תלמה ילין" * 1978 – מורה ב"בצלאל" ובמכון לאמנויות "בת ים" * 1983 – מורה במדרשה לאמנות ברמת השרון * 1984 – מלגה מטעם משרד החינוך לסיטה דז´אר בפאריז * 1989 ו-1992 – תערוכות יחיד בגלריית "גורדון" בת"א * משנת 1993 ואילך – מרכז מגמת רישום במכון "אבני" ומרצה בכיר ב"בצלאל" * משנת 2001 מרצה בכיר במכללה לאמנות חזותית באר-שבע * תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל * חבר אגודת הציירים והפסלים בישראל משנת 1977.