סוס העץ או שורשי הצורה האמנותית – סר ארנסט גומבריך

"סוס העץ, או שורשי הצורה האמנותית" -  מאמר שנכתב על ידי סר ארנסט גומבריך עוסק בהיבטים שונים של הייצוג החזותי והרעיוני וכן שילוב בין השניים.

גומבריך יליד וינה 1909, מגדולי חוקרי האמנות של המאה ה- 20, מלומד יהודי אשר נאלץ לעזוב את אוסטריה עקב רדיפות הנאצים.

בשנת 1935 הוא קבע את מקום מושבו בלונדון, שם התמנה לפרופסור לתולדות האמנות ב"אוקספורד" וב"קיימבריג´ " ובשנת 1959 התמנה לתפקיד העורך הפרסומי ומנהל מכון "מכון וארבורג".

פרסמו הגדול התקבל בעקבות ספרו הפופולארי שנתפסם לראשונה בשנת 1950 "קורות האמנות" אשר נועד לבני הנעורים ולמי שאינו מומחה בתחום תולדות האמנות. הספר תורגם ל 18 שפות. עיקר תרומתו לחקר האמנות ותולדותיה היתה בהרצאותיו ובמחקריו הרבים.

במאמר "סוס העץ, או שורשי הצורה האומנותית" ( Meditations on a Hobby Horse or the Roots of Artistic Form" ”) דן גומבריך בנושא התהוות הדמות הפיגורטיבית בתודעה וביצירה החזותית.

במהלך המאמר נבחנים שני אספקטים יסודיים של הדמות החזותית.             

"סוס העץ, או שורשי הצורה האמנותית" עוסק בהתהוות הדמות הפיגורטיבית בתודעה וביצירה החזותית, כאשר סוס העץ משמש כהדגמה לבחינת הנושא.

השאלה הראשונית שגומבריך מציג היא כיצד יש להתייחס לסוס העץ המצוי בדרך כלל בחדר ילדים?

האם לתארו כ"דמות" ( Image ) של סוס?

על פי מילון אוקספורד בהגדרת "דמות" : "חיקוי לצורתו החיצונית של האובייקט", הצופה מזהה את נושא היצירה לפי צורה. כמובן שצורתו החיצונית של הסוס אינה זוכה כאן ל"חיקוי".

המילה "הצג" : ( Representation ) השימוש בה מתאים יותר, "הצג" על פי הגדרת המילון : "להעלות בזיכרון, על ידי תיאור, ציור או דמיון : לדמות, להציג דמות של.. לפני השכל או החושים, למלא מקום של...להיות תחליף ל.."

במילים אחרות, מוצגות שתי אפשרויות "קרות" של יצירת האמנות, האחת המנסה להיות העתק נאמן של האובייקט המוצג או שתהיה בה מידה מסוימת של "הפשטה".

בהתאם להגדרות הללו אתייחס לאספקט הראשון שגומבריך מציין והוא:

האספקט הקונספטואלי או האספקט הקונספטואלי –פונקציונאלי, שאינו תלוי בקליטה מדויקת או בתיאור מפורט של המציאות.

נכונות הילד להסתפק במבחר תמציתי של פרטי הצורה המינימאליים כמזהים את האובייקט ואת הפונקציה שלו היא המעניקה למקל את משמעותו ותפקידו החדש כתחליף קונספטואלי לסוס החי וכך נולד סוס העץ.

המקל שימש כסוס כיוון שניתן היה לרכב עליו, החשיבות ניתנה לתפקוד ולא לצורה, ההיבט הצורני קיים דרישות מינימום לביצוע התפקיד וכך כל אובייקט "רכיב" עשוי לשמש כסוס.

אם כן, ההצג / ההפשטה זו הפעולה השכלית שפועלת אצל הילד (ישנה ראית הכללה) בניגוד למבוגר שמוחו פועל בדרך של דיפרנציאציה. הילד שם דגש חזק לפרטי הצורה, המקל עבור הילד אינו סימן המסמן את המושג סוס ואינו דיוקן של סוס פרטי כל שהוא, אלא משמש כ"תחליף" כך שהמקל הופך לסוס בזכות עצמו ואף יכול לזכות בשם פרטי.

דבר נוסף, גומבריך טוען כי בעקבות הקושי להביט ביצירה ולא לנסות להשוותה עם הטבע, טעו עד לפני מספר שנים חוקרי האמנות כאשר חשבו כי באמנות הפרימיטיבית והמצרית האמן "מעוות" או מעוניין שנראה ביצירתו תיעוד לחוויה מסוימת. למעשה, הפסלים הפרימיטיביים תפסו את מקומו של החי או של האל, כך שהשאלה אם הפסלים ייצגו "צורה חיצונית" של אל אינה מעניינת. פסל האליל שימש תחליף לאל בפולחן, בדיוק באותו מובן שסוס עץ הוא סוס מעשה ידי אדם. אך יחד עם זאת יש לזכור כי רבים מהפסלים בנוסף להיותם "תחליפים" לאובייקטים של עולם המציאות הם גם בעלי ערכים צורניים מפותחים ומתוחכמים.

באשר לתוכנה של היצירה, גומבריך שולל את ההנחה הרומנטית כי היצירה האומנותית מהווה ביטוי לעולמו הפנימי של האמן. ההבעה ביצירה איננה סימפטום להלך רוחו, אלא כלי תקשורת הנוצר במכוון על ידו כדי לשרת את תוכניותיה של היצירה. מטרת האמן לעורר אצל הצופה רגש מסוים, אך הבעתה אינה מעידה על רגשותיו של היוצר. כשם שמסכת תיאטרון יוונית נועדה לעורר בצופה רגש מסוים ותו לא. כשיש קושי בפירוש רעיון ה"הצג" כאשר אין יכולים ליחס את הדמות למוטיב בעולם החיצון אנו נוטים פעמים רבות לראות בציור מוטיב מתוך עולמו הפנימי של האמן ואין זה נכון, סוס העץ איננו ציור דיוקן של התחושה שלנו בדבר הסוס.

אפשרות נוספת להיווצרות הדמות הפיגורטיבית (בתודעה וביצירה האומנותית) עדיין לפי האספקט הקונספטואלי פונקציונאלי, היא השאיפה והנכונות הנפשית.

מצבים של נכונות נפשית מסוגלים לגרות את דמיון האדם ולעורר את היווצרותם של דימויים מסוג אחר לחלוטין בתודעתו כשם שהשאיפה לרכב יוצרת אצל הילד את הנכונות הנפשית לראות במקל סוס רכיבה, כך אפשרי לראות במקל חרב או רובה בכל עת שתהיה נכונות נפשית לכך.

עניין זה משיק לגישה הפסיכולוגית הטוענת כי האדם רואה בעננים ובשאר התופעות האמורפיות דמויות המשקפות את מאוויו.

כהמשך ישיר לרעיונות אלו, גומבריך מעלה השערה המתייחסת לתקופה הפרה היסטורית. לטענתו, ציירי המערות ציירו חיות המדהימות בדמיונן למציאות, לא מתוך העתקתם את המציאות, אלא מתוך "קריאה בצורות" הם ראו בכתמי העובש שבכותלי המערה דמויות של חיות אותן נהגו לצוד ונותר להם לחזק את צבעי הדמות שגילו ו"קראו" על כותל המערה ולהדגיש את הפרטים המטושטשים, כך שלפחות יהיה מה לדקור בחנית שיש בה כדי לייצג את האכיל באורח מאגי. השערה זו עשויה להקביל לסוס העץ שלנו לעניין התשוקה לרכב. (כאן המקום לציין כי עד היום טרם נמצא פתרון משכנע לבעיית מוצאם של ציורי המערות).

גומבריך מציג ומצדד בדיסציפלינות שונות העוסקות ב"תחליף", לטענתו כך ניתנת תמיכה והעשרה לתפקוד ה"הצג" וכך יש הרחבה של הבנתנו לניתוח ופירוש ההתנהגות האנושית והעשייה האומנותית.

על פי הדיסציפלינה הביולוגית מביא הוא כדוגמא את החתול הרודף אחר כדור הצמר כאילו היה עכבר. הכדור "מייצג" עבור החתול את העכבר. גם כאן ה"הצג" אינו תלוי בקווי דמיון צורניים, מעבר לדרישות המינימליות הפונקציונאליות של התפקוד. הכדור רדיף כשם שהעכבר רדיף, וזה המשותף. התחליף ממלא צרכים מסוימים של האורגניזם, כך שדי בגירוי חזותי מינימאלי הממלא את התפקיד (הפונקציה).

בדיסציפלינה הפסיכולוגית, על פי התפקוד הפסיכולוגי של ה"הצג", הילד עשוי להעדיף בובת סמרטוטים אבסטרקטית עד אימה, שנעים לחבקה על פני בובה נטורליסטית מושלמת וכך עשוי להתעלם מהיסוד הצורני.

אספקט שני של הדמות החזותית הוא דרך התהוותה ביצירת האמנות האילוזיוניסטית, המתארת את המציאות הסובבת אותנו כחיקוי נאמן ככל האפשר של פרטיה.

בניגוד ליצירת דמות קונספטואלית, הציור האילוזיוניסטי מהווה כעין מראה של קטע שלם מהמציאות. כדי להבין ולתפוס את המתרחש בציור כזה אין די בפענוח פרטים, על הצופה לפענח את הקונטקסט החללי בו מצויים הפרטים, על ידי קריאת מערכות מורכבות הבונות והמובילות אותנו ל "רציונליזציה של המרחב" פרספקטיבה מדעית, הקצרים, אור וצל ועוד...לאחר מכן עלינו להשלים את פרטי התמונה שאינם מופיעים בציור האילוזיוניסטי.

אין כאן חיקוי של צורה חיצונית, אלא דרך זו מעוררת את הדמות בתנאי שנשתף פעולה. בציור האילוזיוניסטי הדמות אינה חייבת להתקיים בזכות עצמה, אלא היא עשויה להתייחס לדבר מה שמחוץ לעצמה, תיעוד לחוויה חזותית ולא יצירת תחליף. הרעיון כי התמונה היא הצג של מציאות שמחוץ לעצמה מוביל לפרדוקס הציור האילוזיוניסטי המתיימר לתאר את המציאות,

אך למעשה הוא מחטיא את מטרתו כיון שציור זה מציג נקודת מבט מסוימת על האובייקט מזווית וזמן מסוים בקונטקסט חללי מסוים, כך שלמעשה אין באמת אינפורמציה מלאה על האובייקט, זאת בניגוד לציור הקונספטואלי הפרימיטיבי והתמים שלמעשה במספר הפרטים הבודדים הוא מסוגל להכיל יותר "אמת" ומידע".

לסיכום – גומבריך מסיים מאמרו בנימה פסימית. לטענתו, סוס העץ של היום  (מדובר על התקופה המודרנית) איננו אמנות.

באמנות הפרימיטיבית של העבר לצורה היתה משמעות הקשורה לתוכן שלה והמשמעות היתה טעונה. אך באמנות המודרנית כל צורה מעלה באוב אלפי זיכרונות ודמויות גרר וציטוטים ריקים. כאשר עם פריחת עידן ה- Ready made , האמנות הפכה לצעצוע, כיוון שהיא התרחקה מהאותנטיות שלה וכל חפץ שנחליט כי הוא אמנות אזי הוא הופך לאמנות ואיתו מועלות הרבה ביקורות וידיעות קודמות.