הגלריה כבית מדרש

עולם לימוד התורה המסורתי מתאפיין בין היתר בשיח פלורליסטי שמהותו סיעור מוחות תדיר. הלימוד  מתקיים ב"חברותות" בקולי קולות. הבסיס לדיון הישיבתי  הוא טקסט קנוני  הנתון לביקורת (בגבולות מסוימים), לדיון ולשיח פרשני.

לעומת זאת שיח האמנות המרכזי,  כונן את עצמו על בסיס 'הקוביה הלבנה'.  המוזיאון עוצב ונתפס כמקדש חילוני היררכי, הנשען על אוטוריטות סמכותיות. שומרי הסף שהם מנגנוני הכוח, הם מבקרי האמנות והאוצרים. חווית הצפייה השקטה, הסגירות של מתחם התצוגה, הניכור והמרחק בין הצופה לבין המוצגים, מבליטים את הניגוד בין חווית הצפייה באמנות לבין אופי לימוד התורה המסורתי המתאפיין ברעש, חיוניות,  תקשורתיות  ויחס אינטראקטיבי  מפרה.

מאז שנות השמונים ובעיקר בשנים האחרונות החל בישראל עיסוק אינטנסיבי ביהדות (תופעה המכונה גילוי "ארון הספרים היהודי"). אמנים יהודים וישראלים החלו ליצור אמנות העוסקת בנושאים יהודיים, ולהציגה בתערוכות רחבות ממדים,במקביל לעיסוק ההולך וגובר של אמנים מערביים בתרבות היהודו-נוצרית.

במאמר זה אבקש להציג תופעה הקשורה למהלך העובר על עולם האמנות הישראלי. אטען כי המרחק בין שיח עולם האמנות לשיח היהודי מסורתי - ישיבתי מתפוגג, ואזכיר ואדון בכמה ענפים המתקשרים לתופעה. את הדיון אפתח בשאלה האם ניתן כלל, להציג את האמנות היהודית העכשווית כממשיכה של  אומנות העבר, או שמא ישנו נתק בין האמנות היהודית מן העבר לבין אמנות ההווה.  כדוגמא אבקש לעסוק בתמות יהודיות הקשורות לעולם הספר והשיח התורני, כפן אחד מני רבים, של העיסוק האמנותי המתקשר לתופעה זו.  לבסוף, אבקש לבחון  תצוגות ומיצגים המתכתבים ישירות עם עולם בית המדרש. בבסיס הדיון תעמוד השאלה בדבר אפשרות התקבלותן של תפיסות אוצרות ותצוגה  חדשות, התורמות לכינונו של שיח חדש, פתוח, ליברלי, לא כוחני ובעל שורשים יהודיים  עמוקים.

בשנים האחרונות החל בישראל עיסוק אינטנסיבי ביהדות. אמנים ישראלים יוצרים אמנות העוסקת בנושאים יהודיים, ואוצרים  מציגים אותה בתערוכות רחבות ממדים.

בשנת 2003, הוצגה בגלריה "זמן לאמנות" בתל-אביב התערוכה  "כן תעשה לך...", המנכיחה את תחיית היהדות באמנות הישראלית העכשווית. התערוכה  "חזון מיכאל"- יצירתו של מיכאל סגן-כהן, 1999-1976, שהתקיימה במוזיאון ישראל בשנת 2004, הציגה רטרוספקטיבה של עבודותיו של אמן שהיה לסמן דרך בכל הנוגע לעיסוק אמנותי ביהדות בישראל. יצירתו העוסקת במגוון פניה של היהדות,  הופכת  לרלוונטית הן לשדה האמנות והן לחיים הציבוריים. כחלק ממגמה זו, בחר האוצר אמיתי מנדלסון, בתערוכה  על יצירתו של ראובן רובין, להציג עבודות מוקדמות של האמן,  הקשורות ליהודיות ולמה שנתפס פעמים רבות כ"גלותיות". בחירה זו נבדלת מהדרך השגורה בה נוהגים להציג את רובין כמייצג ומכונן של העולם והשיח  הישראלי והציוני בן התקופה.   התערוכה "צלם אלוהים", אשר הוצגה לאחרונה במוזיאון ישראל  ועסקה בדימוי האל באמנות היהודית והישראלית, , מעידה כי למרות השוני, חוטים סמויים מקשרים את אמני העבר שפעלו במסגרות מסורתיות-דתיות עם האמנים היהודים בני זמננו. תצוגות אלו מוכיחות מעל לכל ספק   כי העיסוק של אמנים ישראלים ביהדות אינו טרנד חולף, אלא חלק מהליבה התרבותית של האמנות המקומית, שיש לו היסטוריה משמעותית.

 

עד לאחרונה הייתה מקובלת בשיח האמנות והתרבות, הבחנה בין אמנות יהודית לאמנות ישראלית (הפרדה  זו ממשיכה להתקיים והיא מקבלת ביטוי בחיץ שממשיכים ליצור בין התחומים,  במוזיאונים, בקורסים אוניברסיטאיים ובמסחר האמנות), אולם הבחנה זו מתחילה להתפוגג ומפנה  את מקומה לתפיסה  המדגישה  את ההמשכיות של העיסוק האמנותי ביהדות. בתפיסה זו נמתח  קו המחבר בין האמנות היהודית-האירופית של המאה ה-19 לבין האמנות שנוצרה בארץ בשנות המדינה. החוקר והאוצר גדעון עפרת, ביטא באופן מובהק את השינוי  כאשר אצר את התערוכה "אין עם חדש". בתערוכה ביקש להציג "סקיצה היסטורית לאמנות הישראלית ההולכת בנתיב האמנות היהודית",  והדגיש כי "גם אם פסעה האמנות הישראלית את פסיעותיה האחרות ברמות הצורות והתכנים, לא מעט באמנות הישראלית המשיך, בגלוי או בחסוי, במרכז או בשוליים, בנתיב ציור הז'אנר היהודי הישן".

תפיסה זו מאפשרת  אופציה של קריאה הסטורית לינארית המקשרת בין החדש   והישן בתחומי האמנות הישראלית.

הייצוגים החדשים של ההבעה היהודית באמנות,  מתפרשים  פעמים רבות כחלק מתהליך של משבר זהות, חיפוש שורשים, וכביטוי לחוסר נחת מהמצב הנוכחי.   על פי פרשנות זו ישנם קווי דמיון בין האמנות הישראלית העכשווית החדשה, לבין האמנות  היהודית במאה התשע-עשרה. כפי שהאמנות היהודית  צמחה מתוך געגועים ל"עבר הפשוט והטהור"  על רקע תפיסות עולם משתנות, כך גם היום ישנה חזרה נוסטאלגית לדימויים מן העבר,  כתוצאה  של  חיפוש אחר זהות ושורשים בעולם שהולך ונחלץ מן הזהות הישנה. 

חוקר האמנות אליק מישורי , בניגוד לחוקר והאוצר גדעון עפרת, מציג במאמריו גישה עקבית  המבליטה את יסודות הניתוק והשבר שבין האמנות היהודית לבין האמנות הישראלית . מישורי הצביע על העובדה  כי בשנות השמונים של המאה הקודמת החלו להדפיס בארץ ברכות, סגולות, תפילות הדרך, ברכונים וקישוטים לבית ולסוכה הנושאים דימויים חזותיים דתיים. הציורים העממיים הנפוצים ביותר הם תיאורים של חפצי פולחן יהודיים (הדס להבדלה, למשל) ואתרים מקודשים (הכותל או קבר רחל), וכן דיוקנאות של רבנים ושל קדושים. לכאורה,  מדובר באמנות יהודית, אולם לאמיתו של דבר לטענתו של החוקר , מקורותיה של אמנות זו נעוצים בתרבות האירופית.

מישורי סבור כי דימויים אלה מתבססים  על ז'אנר ה"טבע דומם", דהיינו תיאור של מקבץ פרחים, פירות או חפצים אחרים, שבדרך כלל ערוכים על גבי שולחן בבית, ובעיקר על טבע דומם מהסוג המכונה "ואניטאס", כלומר הבל, או "ממנטו מורי"  - זכור את המוות. בציורים אלה תוארו אוסף של אובייקטים סמליים כגון נר, גולגולת, מראה, פרחים ושברי כלים, שהמחישו למאמין הנוצרי כי חיי האדם הם ארעיים, בבחינת הבל הבלים, וכל תכליתם לשמש פרוזדור לחיי האלמוות בעולם הבא. תפיסה זאת הייתה לדברי מישורי - זרה לזרם המרכזי של המחשבה היהודית בדרך כלל.

בחינה מדוקדקת של הדברים מעלה כי ניתן לאבחן כאן שתי מגמות  מנוגדות. עפרת מדגיש כאמור את ההמשכיות בין המסורת היהודית הויזואלית מן העבר לבין אמנות ההווה. ומישורי לעומת זאת  דוגל בגישה המבליטה  את העדר המרכיב של  המשכיות ואת הניתוק מהמסורת היהודית.עמדות אלו מדגימות את האופן בו ההסטוריה של האמנות היא " כלי משחק" בידי חוקרים ואוצרים, האוחזים באידאולוגיות ותפיסות תרבותיות שונות, ה מכוננות את השיח  ההסטורי.

תפיסתו של מישורי מתבססת על הנחה בדבר מונוליטיות של המחשבה והוויזואליה  היהודית בעבר. אולם לאמיתו של דבר,  היהדות מעולם לא הייתה מערכת אוטרקית סגורה, אלא תפקדה תמיד כשותפה לשיח בין-תרבותי דינאמי, במסגרתו השפיעה על תרבויות אחרות ובו בזמן הושפעה מהן.  לפיכך נמצא בתוצרי התרבות היהודית מאפיינים רבים של התרבויות הסובבות.

יתירה מכך, מחלוקות שפלגו את העולם היהודי בעבר (כמו צדוקים ופרושים בעת העתיקה;  רציונליסטים ומיסטקנים והפולמוס שהביא לשריפת ספריו של הרמב"ם בימי הביניים; והמחלוקת שפילגה את יהדות מזרח אירופה לחסידים ומתנגדים) אינם שונים מהותית מן התפיסות השונות המאפיינות את יהדות זמננו  (אורתודוקסים קונסרווטיבים, רפורמים, חילונים) שעל בסיסם יוצרים אמנים יהודים את יצירותיהם העכשוויות. כל ניסיון להגדיר יהדות או אמנות יהודית, יחטוא אם כן לרב גוניות. למעשה, ניתן להכליל ולאמר שבעצם אין דבר כזה "אמנות יהודית" - המונח נזיל מדי, ומתאים רק לצרכי עבודה של חוקרים ומתעניינים. השימוש שנעשה כאן במושג "אמנות יהודית" כמאפיין של ז'אנר הוא שימוש של "שיתוף השם" בלבד. אנו נעדיף ביטוים כגון "אמנות בהקשר היהודי" או "הבעה יהודית באמנות". אלו מושגים שאינם מגדירים את מאפייניה של האמנות עצמה, אלא מתייחסים לזירה ולנקודת המבט של הפרשנות שלה.

יתירה מזו, טענתו של מישורי בדבר הדיוקן האיקוני בזירת  האמנות היהודית העכשווית  כמסורת חדשה שאינה נסמכת על מסורת יהודית מן העבר, אלא מסתמכת על מודלים נוצריים של הרנסנס – לוקה בחסר. למעשה לסוגה זו מסורת ענפה בתחום האמנות היהודית מן העבר, וביהדות ספרד ואיטליה למשל, היא כבר בת כ- 400 שנה.

בעניין זה ראוי להוסיף שהתפיסה שהיתה לבסיס ההסטוריאוגרפי והפרשני של  האמנות שנתפסה כמרכז השדה ושזוהתה כ"תל-אביבית" וחילונית (שלנציגה  הבולט נחשב המורה והאמן רפי לביא)  ושאופינה ע"י שרה ברייטבג-סמל כ"דלת חומר",

גרסה שיח פרשני הנמנע מקריאה סמבולית ונרטיבית של הטמון ביצירות. שיח פרשני זה     הפליג למחוזות   הפורמליזם והצורה, והדגיש הפרדה מוחלטת בין אמני אסכולה זו  (התל-אביבית, חילונית ואנטי אידאולוגית) לבין אמנים  שהיסוד היהודי מרכזי ביצירתם. תפיסה זו תרמה להדחקת "העניין היהודי" בשיח האמנות המרכזי, ולעיוורון  ביחס להקשרים שבין האמנות הישראלית לעבר היהודי.

בחינה מחודשת של  השדה, מאפשרת ליהדות להתגלות ביצירות –כדברי האוצרת שרית שפירא -  "כצידה האחורי של הישראליות", דהיינו – "כלא מודע של התרבות הישראלית".

המחלוקת שהוצגה כאן בנוגע לאפשרות של האמנות הישראלית להיקרא כממשיכה של האמנות היהודית מהעבר, מזכירה את הדיון העכשווי הענף בו עומדים משני צידי המתרס התפיסה אודות הפן המסורתי שבציונות – מחד, מול זו הרואה בה תנועה מודרנית שרתמה רעיונות יהודיים מן העבר לצורך כינונה, מאידך. שורשיו של הדיון הם ללא ספק פוליטיים.

יש שרואים בציונות בראש ובראשונה תופעה מודרנית, תנועה  מהסוג האופייני למרכז אירופה ומזרחה במאה התשע-עשרה. אלה טוענים כי השימוש הרחב שעשתה תנועה זו באלמנטים משיחיים מהמסורת היהודית היה ניסיון לכונן "קהילה מדומיינת" בעלת זיכרון קולקטיבי משופץ, שאינו משקף תודעה היסטורית אותנטית. אליבא דתפיסה זו השימוש שעשו הוגי  הציונות בערכים יהודיים מן העבר ובזכרון היהודי הקולקטיבי, הוא למעשה גיוס של ההיסטוריה והעבר לצורך קונסטרוקציה והבניה של אידאולוגיה חדשה בהווה. לעומתם אחרים סוברים שאין להבין את התנועה הציונית בלי לתפוס את זיקתה היסודית לדחפים עתיקי יומין, ומניחים שההתעוררות הציונית לא היתה אלא אותה רוח משיחית שליוותה את ההוויה היהודית לדורותיה. דומה שהאמת חבויה בין הדעות:

אין ספק ולא ניתן להתעלם מהזיקה החזקה של הלאומיות הישראלית המודרנית  לרעיונות משיחים (טרום מודרניים) מהעבר,  ובמיוחד הכמיהה  לארץ ישראל שהיתה דומיננטית כל כך במשך הדורות.

יחד עם זאת יש בה בתנועה הציונית  גם מאפיינים שנלקחו מהרקע ההיסטורי האירופאי הקולונאליסטי שבו התפתחה. גישות חד ממדיות בתחום זה נופלות להגדרות סטריאוטיפיות ומרדדות את השיח.

דומה שכך גם הדבר  לענייננו (האמנות הישראלית העכשווית). אמנות זו אכן כוננה על בסיס המודרניזם האירופאי מחד, אך מאידך לא ניתן להתעלם מההמשכיות ששימשה ומשמשת סצנת אמנות זו לעבודה התרבותית היהודית בגולה שהועתקה לישראל .

תלמוד תורה וחובת האמנות

הראי"ה קוק בפרושו לסידור  משווה בין עולם התורה לעולם האמנות:

"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האומנות להוציאו..."

קריאה מדוקדקת חושפת טענה רדיקאלית החבויה  בדברים. הרב קוק  משווה למעשה,  בין גילוי חידושי תורה לבין אקט  ההוצאה לפועל של יצירת האמנות. בגישה זו  הוא צועד למעשה, בעקבות "אבי הישיבות"  ר´ חיים מוולוז´ין, ראש ישיבת וולוז´ין, בו למד הרב קוק בצעירותו.  תפיסות יהודיות מהעבר ראו את העיסוק התורני כהוצאה של דבר קיים  מן הכוח אל הפועל.  בעקבות תפיסות יהודיות מיסטיות פיתח  ר´ חיים מוולוז´ין תפיסה זו והציג את הגילוי  של "חידושי תורה" כטומן בחובו אקט של  "תיקון עולמות". אליבא דתפיסה זו העולם "מתבשם" מעצם הפצת התורה בו. בדומה, הרב קוק משתמש במטפורות אלה ביחסו לאמנות.

לעומת התפיסה הרווחת של האמנות כמוצר צריכה הנועד להיות מוצג, וכאובייקט שמטרתו מתממשת בעיקר בהתגלותה  לעיני הצופה, הראי"ה  מדגיש את האוטונומיה של האמנות כגילוי ה"מבשם" את העולם בעצם מימושו, בלי קשר  להיותו אובייקט נצפה ומוצג.  הרב מזכיר בהקשר זה את דברי חז"ל ביחס למתן תורה: "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים" (בבלי, שבת, פ"ח ע"ב) - האמנות כדבר האל  החבוי בנפש האנושית.

בדומה, מעניין להצביע על האפשרות לערוך השוואה בין המושג "אמנות לשם אמנות" לבין המושג "תורה לשמה" כפי שהתפרש במשך הדורות. על רקע התפיסה המודרנית הרואה  את האמנות כחסרת תכלית וכמי שמטרתה  היחידה היא עצם קיומה, נוצרת השוואה  מפרה בין רעיונות שהתפתחו בעולם יהודי מסורתי  לבין שיח האמנות העכשווי.

בנוסף, בשיח האמנותי עולה לא פעם התייחסות אל האמנות העכשווית כאל הרחבה פוסט-מודרנית של הדת. התייחסות זו נובעת מתפיסה לפיה הן האמנות והן הדת הן מטא-פרדיגמות השואפות לארגן ולהסביר את המציאות. לדברי המשוררת והאוצרת  שבא סלהוב, תפיסה זו מצביעה על תמורה גורפת שחלה במעמדה של האמנות בעולם שכולו ספקטקל. אם בעבר, בעולם שהונחה על-ידי הדת, גם האמנות הייתה דתית, הרי שבעידן שלנו הדת הופכת למעין עבודת אמנות.  כך נוצר שוויון מסוים בין שני השדות. האמנות והדת משמשות אם כן, מעין משקפיים, פריזמה דרכה בוחרים האינדיבידואל והחברה להביט, לתחום ולארגן את המציאות.

"הוה מתאבק"- השיח הישיבתי ושדה האמנות העכשווית

במהלך רקונסטרוקטיבי  קלאסי הפך "אבי הישיבות" הנזכר לעיל - ר´ חיים מוולוז´ין את מאמר חז"ל במסכת אבות  "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם" (משנה, אבות, א´, ד´) מדרישה  הנשענת על מסורת לימוד פטריארכאלית  והיררכית, הדורשת מהתלמיד לראות את עצמו כעפר לרגלי רבותיו, למהלך פלורליסטי בו נדרש התלמיד ל"האבק" ברבותיו  ולהגן על עמדתו: 

"אסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול, וז"ש (=וזהו שכתוב) "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק...", מלשון "ויאבק איש עמו" (בראשית ל"ב, כ"ד) שהוא עניין התאבקות - מלחמה - כי מלחמת מצווה היא.

וכן אנו נגד רבותינו הקדושים-אשר- בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים וספריהם אתנו. הנה ע"י הספרים אשר בביתנו, ביתנו הוא "בית ועד לחכמים", אלא הוזהרנו ג"כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש רק לאהוב את האמת.

אבל עם כל  זה יזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב כאשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה באמרו, אם איני כדאי אך "תורה היא" וכו´ [-"...וללמוד אני צריך", ע"פ תלמוד בבלי, ברכות ס"ב ע"א; ד.ש.]. וזהו שאמרו: "הווי מתאבק" כנ"ל, אך בתנאי "בעפר רגליהם", רוצה לומר בענווה

 והכנעה ..."

המהלך הרקונסטרקטיבי נעשה על ידי הוספת פסיק במימרת חז"ל. "הווי מתאבק", וכך נוצרת פרשנות חדשה לטקסט לפיה  חובת התלמיד היא  ל"היאבק" ברבותיו,  עם זאת רבי חיים מוולזין מדגיש את הכרחיותה של  תפיסה  ענוותנית : "בעפר רגליהם", היינו הכרה בהכנעתו של התלמיד בפני רבו הגדול ממנו.

במהלך הדורות הורחבו האפשרויות לניתוץ ההיררכיה הקשיחה  וההגמוניה של חכמי הדורות "הראשונים",  במגמה לאפשר את חיוניות השיח הפרשני:

"לא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלהכריע בינהם ומלסתור דבריהם..."( ר´ ישעיה דיטראני, שו"ת הרי"ד, סי´ ס"ב).

שיח האמנות המרכזי, בניגוד לעולם הישיבות – כאמור, כונן את עצמו על בסיס אוטוריטות סמכותיות. אט אט  החלה לפעפע התובנה כי אקט היצירה אינו מתרחש בסטודיו של האמן בלבד, אלא בפער שבין יצירתו וכוונתו של האמן, לבין התוצאה הסופית ומבטו של הצופה, המשמש כפרשן. תובנה זו  פתחה פתח לאפשרויות רבות ומגוונות לפרשנות ותרמה לכינונו של שיח פתוח יותר. עם זאת חווית הצפייה השקטה, הסגירות של מתחם התצוגה, הניכור והמרחק בין הצופה לבין המוצגים מדגישים  את הניגוד בין חווית הצפייה באמנות לבין אופי לימוד התורה המסורתי המתאפיין ברעש, חיוניות,  תקשורתיות  ויחס אינטראקטיבי  מפרה.

תובנות אלו מהדהדות באמנות המקומית ומעלות  הקשרים  מעניינים בין עולם הישיבות  בו ניתן מקום  מרכזי לשיח סביב המילה הכתובה ותוצריה, לבין עולמות שונים ובכללם  עולם האמנות  בו הויזואליה היא הבסיס המכונן של השיח.

"הכתב והמכתב"- נוכחות  הספר באמנות העכשווית

התובנה  שהעלה ר´ חיים מוולוז´ין בדבר מרכזיות הספר והלימוד  בתרבות ובחברה הלומדת ("הנה ע"י הספרים אשר בביתנו, ביתנו הוא בית ועד לחכמים" (שם)),  מהדהדת בתרבות המקומית של  "ארון הספרים היהודי", ונותנת אותותיה גם באמנות. בבתי כנסת טרום מודרניים. טקסטים על הקירות שימשו  כאלמנט קישוטי ופונקציונאלי כאחד, כך תרבות הספר והקריאה שהייתה נפוצה בעולם היהודי, קיבלה ביטוי ממשי ב"דקורציה" זו (לעומת זאת  תרבות הציור בכנסיות שימשה - בין היתר - כתחליף לקריאה בטקסט, בעולם בו רוב הקהל לא ידע לקרוא).

הספר בהקשריו השונים משמש בשיח הפוסט-מודרני מטפורה לגבולות התרבות ואיקון לקנון מחייב. בנוסף העיר חוקר ה הקבלה והמיסטיקה היהודית - יוסף דן, שאחת ההשפעות המכריעות  של המהפכה הציונית על היהדות, היא הפיכתה של לשון הקודש ה"לשון האלוהית"  ללשון אנושית.  בהקשר זה הוא מעלה את ההשערה "האם אפשרי הדבר שדווקא באמצעות האמנות הפלסטית תחזור העברית ותגלה את רבדיה הנשכחים, רוויי המשמעות האינסופית?"

נוכחות הספר  באמנות המקומית, כהמשך למרכזיותו בתרבות היהודית בעבר, ולמטפורות שהוא טומן בחובו במחשבה בהווה,  מהווה תמה חשובה באמנות העכשווית, ומהווה  המשך למוטיב "היהודי הלומד", אשר היה נפוץ  מאוד באמנות היהודית של המאה התשע-עשרה

טענה זו תודגם על ידי עיסוק במספר יצירות אמנות.

ענת שטיין והדס קרוק, בוגרות בית הספר לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון, הציגו לאחרונה במסגרת התערוכה "4 קבוצות" (גלריית "החווה לעיצוב", חולון, אוצר: אריה ברקוביץ´) לוח שח-מט מכיפות סרוגות. העבודה נקראה על פי המאמר התלמודי-עממי  "או חברותא או מיתותא" (תלמוד בבלי,  תענית, כ"ג ע"א).

 

בעבודתה של נחמה גולן ה"טקסט" מהווה מרכיב מרכזי:

טקסט מודפס, טקסט של שרבוטי זכרונות מתוך שיעור, פנים הנגלים מבעד לנייר מודפס של ספר תורני, עשר אצבעות "לשות" טקסט,  או נעל העקב המפורסמת שנוצרה מטקסט ממסכת קידושין שבתלמוד הבבלי.  השימוש בטקסט כבמדיום אמנותי בעבודתה ממשיך את האמנות היהודית מהעבר שבו המיקרוגרפיה הייתה שדה שבו האותיות הופכות ממסמן של משמעות לדימוי חזותי שלא בהכרח נועד לקריאה.

בעבודה "טור אורח חיים" עושה  ישראל רבינוביץ´ שימוש ב"רדי-מייד" (כהמשך למגמה של האמן הצרפתי  מרסל דושאן), של הקנון ההלכתי "ארבעה טורים" .

מיכאל  סגן-כהן העתיק בעבר טקסטים שלמים כיצירות אמנות. במלאכת עיבוד הטקסט ראה האמן את עצמו מחד,  כמי שמצטרף למסורת עתיקה של סופרים ומעתיקים ומאידך כפורץ דרך בהקשר האמנותי.  סגן-כהן צבע את התנ"ך בצבעי היסוד, ובכך יצר קישור הגותי-אמנותי בין יסודותיה הויזואליים של האמנות ליסודותיה של תרבות הספר  היהודית.

בדומה, שולה קשת הציגה לאחרונה העתקים של תפילות בכתב ידה אשר שורבטו  על גבי מצע זהוב. כתיבה זו  הופכת  טקסט יהודי לאיקונה וסמל (במסורת האיקונות הביזנטיות המוזהבות).

אחד מתווי ההיכר של יצירתו של ז´אק ז´נו הוא שימוש  בצורות של ספרים (ולעיתים בספרים עצמם).  במיצב  "לך לך" הוא מציג משטח מתכת בעל גלגלים (מעין מריצה) הנושא ספרים ארוזים. בעבודה אחרת  נוכח ה"סטנדר" - אותו רהיט ייחודי המשמש ללימוד בבתי מדרשות.

 "קומפוזיציה", יצירתו של יוסף צמח משתמשת בדגם המקובל שעל פיו עוצבו עמודי הדפוסים הקלאסיים של התלמוד ושל ספרי ההלכה (טקסט במרכז העמוד וסביבו שיח פרשני), תוך עיסוק ב"צורה" הפורמליסטית ובמעשה ההפשטה המודרניסטי.

הפאן המגדרי המתגלה בטקסט  היהודי-מסורתי, עולה בעבודת הפיסול של בת-עמי הלרמן. על גבי פסלי חמישה ספרים מוטבעות מילות הברכה "שעשאני אשה". הסידור המסורתי מכיל בתוכו את הברכה השוביניסטית "שלא עשאני אשה". אולם מסורות שונות גרסו ברכה הפוכה בה מודה האישה על חלקה הטוב  ("שעשאתני אשה ולא איש"), וברכה זו מונכחת בעבודה זו.

בתצוגה "ובכל זאת האותיות פורחות – וילנה כמשל לזהות יהודית" במוזיאון וולפסון לאמנות יהודית שבהיכל שלמה בירושלים (אוצר: יהודה לוי אל-דמע), נעשה שימוש יוצא דופן בספרי תורה שהובאו מוילנה.

העיסוק בהבעה יהודית שהתפתח בארץ  בעשורים  האחרונים פורץ בתקופה האחרונה מתחום המדיום, הצורה והנושא, לתמות הקשורות בקונסטרוקציה של התצוגה והבניית המבט. במסגרת זו אנו עדים  לשינוי המבט ולתפיסה  חדשה ביחס לחלל  התצוגה.

בתי מדרש עכשווים אחדים משמשים בנוסף לתפקידם המקורי, גם  כחללי תצוגה (למשל, בית המדרש והגלריה של מרכז  "יקר" בשכונת קטמון בירושלים). בדומה לכך תצוגות אמנות בחללי התפילה של  בתי כנסת הופכים לאפשרות קיימת (תצוגות אמנות מתקיימות בקביעות  בחלל התפילה של קהילת "כל הנשמה" בירושלים). 

יתירה מזו, רעיונות מסורתיים בדבר שיח פתוח ואינטראקטיבי  מוזרים (מלשון "הזרה") מתחום הדת והתרבות היהודית  ומחלחלים לתחום האמנות. כך הופך חלל התצוגה למעין בית מדרש:

אופי הלימוד האסוציאטיבי והאישי של האמנית (שהיא גם חוקרת ומרצה לתלמוד) איפשר גם לצופה שאינו בקיא להשתלב בשיח, ואתגר את המקובעות של הדיון הוותיק והמלומד בישיבות. חווית הלימוד   ב"חברותות", תנועות הגוף  האופייניות לשיח זה, ושילובה באמנות המיצג העכשווית, מזכירה מסורת מזרחית  רחוקה הנוהגת בעולם  הבודהיסטי-טיבטי.  שם  סיעור המוחות של הלומדים  בזוגות מלווה בתנועות היוצרות שילוב בין ויכוח  וורבלי לתנועות ריקוד.

בלו-סימיון פיינרו מציג בפאב תל-אביבי תערוכה בינתחומית בשם "אמן יהודי" ( לבונטין 12, תל-אביב, אוצר: אורי דרומר)

האמן הפך  את חלל הפאב לחלל  תצוגה.  בפתיחת התערוכה חלל התצוגה הורחב גם לרחוב, כך ציפה האמן לקיים דיאלוג  גם עם הסביבה ועוברי האורח.

לדברי האמן "התערוכה " נותנת פרשנות אישית לאפשרות ליצור אמנות בהקשר של תרבות יהודית בקונטקסט ישראלי. ביהדות  קיימת מסורת של לימוד ושל דו שיח באמצעות הצגת שאלות וספק. היא תרבות של פירוש כאשר הטקסט עומד במרכז".

המודעות לדו-שיח המסורתי-ישיבתי באמצעות הצגת שאלות וספקנות יוצרת,  הביאה את האמן להכריז בפתיחת התערוכה על תצוגה זו כאקט  הקמה של "האקדמיה היהודית הנודדת", כהגדרתו. במסגרת זו הוזמנו רבנים ואנשי רוח להרצות לציבור הרחב בנושאים  העולים מעבודותיו ( רעיון שלא התגשם מסיבות טכניות).

ניכרת כאן מודעות ליצירת משהו חדש – היברידי, המשלב  בחובו ישן וחדש. פינרו מכריז:  "אני הולך להחליף את שלט הרחוב לבונטין לרחוב "צריך להתחיל תמיד מחדש".

המוזיאולוגיה הלכה כברת דרך מאז התפיסה המודרנית של המוזיאון  כמוסד ממיין וחוקר (תפיסה שלוותה בתצוגות "קטגוריות" שהציגו אובייקטים במעין מגירות), ועד לתצוגות עכשוויות המשלבות מולטימדיה ומתאפיינות בגישה  אינטראקטיבית.

התצוגה החדשה  במוזיאון וולפסון לאמנות יהודית שבהיכל שלמה בירושלים, מדגימה את התפיסה של המוזיאון כבית מדרש. התערוכה "ובכל זאת האותיות פורחות – וילנה כמשל לזהות יהודית" מורכבת מספרי תורה וממיצב המשלב מופעים אור-קוליים, מיצבים עכשוויים, חפצים ארכיאולוגיים, ספרים נדירים וסיפורים אישיים מתקופת השואה.

לדברי האוצר יהודה לוי-אלדמע, "בדומה לצורת בית המדרש הקדום שבו הרב יושב ומסביבו יושבים  תלמידים, הוא דורש להם מקראות ופירושם, והם מחדדים לו בקושיות, במוזיאון - האוצר מכנס את החפצים, המוצגים ועבודות האמנות, ודורש בהם כמכלול במטרה להביא לחוויה שיש לה ערכים נוספים מלבד הצפייה עצמה".  תפיסה זו נשענת לדברי האוצר  על בסיס העובדה שהפרוגרמה המוזיאלית היא טקסט ויזואלי אשר המבעים האידיאולוגים והחינוכיים מופעים ברובד הסמוי שלו. לצורך זה משתדל האוצר שהפרוגרמה המוזיאלית תשתול במכוון "הבזקים ויזואליים אנומלים" בתצוגה, דבר שיגרום למבקר "הפרעה" ויזואלית,  ויביא אותו  לחקור את האנומליה ובכך להיות שותף למעשה ההצגה.

ה"הפרעה הויזואלית" המדוברת גורמת לכך שהמבקר יעשה שימוש באמצעים המגוונים של התצוגה על מנת לחקור את המכלול שלה ולהגיע לתובנות ממנה.  מוצג כאן מעין יחס  דו מסלולי של אוצר-מבקר, מבקר-אוצר, וזאת בדומה לשיח הישיבתי הבנוי על חברותות ושיח שבין רב לתלמיד.

בהקשר זה ראוי להזכיר גם את פועלה של "קרן עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב ". קרן זו מציגה תערוכות בשיתוף עם מוזיאון ישראל בירושלים. התערוכות והפרסומים של הקרן  משלבים תחומים ומדיומים שונים ויוצרים על ידי כך  דיון חי ופורה.

אולי המפגש בין יהדות ואמנות הוא רק אופנה חולפת ללא עתיד. ואולי התאווה לשורשים, העומק והשילוב בין העולמות   הניכרת כל כך באמנות העכשווית,  תמשיך  ותתפתח לכדי  תור זהב של האמנות היהודית בארץ ישראל? מעל לכל עומדת השאלה האם יש במגמה החדשה צעד  שורשי לקראת שיח רב-תרבותי, ומהלך לעבר תרבות של "בית מדרש " ושבירת ההגמוניה  העכשווית בסצנת האמנות הישראלית, או שמא התופעה תשתלב לה עם הזמן "במיטת סדום של האמנות הישראלית", זו שעמידה בתקן כזה או אחר היא תכונתה העיקרית.