עדי נס

עדי נס עוסק ברבים מצילומיו בסתירת מיתוסים. לפי מה שעולה מן העבודות שלו, בימינו יכול המיתוס ויצוגו להתקיים רק כסותר את עצמו. הצילומים מתכתבים עם יצירות מופת מתולדות האמנות, ובייחוד עם יצירות של אמנים שמקובל לייחס להם אוריינטציה קווירית.

במאמר זה אני מבקש לבחון את דרכו המיוחדת של נס בייצוג שבירת המיתוסים שעליהם הושתתה החברה הישראלית - נרטיבים כגון עקידת יצחק ויציאת מצרים, שהפכו למיתוסים מכוננים בתרבות הישראלית, מטופלים בעבודותיו. אייחד מקום מרכזי לעיסוקו של האמן בקעקוע האתוס של הגבריות הישראלית, כלומר "הצבר" ו"היהודי החדש" שנוצרו בארץ, ובמיוחד דמותם של החייל והצבא בישראל .

שתי סדרות מוקדמות של צילומים ידונו כאן: האחת היא סידרה שאכנה אותה "סדרת החיילים", שעליה עמל נס במשך כשש שנים, והשנייה "סדרת הנערים", שהוכנה עבור תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב, לרגל זכייתו של האמן בפרס.

האופן שבו מתייחס נס לנרטיב עקידת יצחק בצילום מתוך סדרת הנערים שלו, הוא יוצא-דופן באמנות הישראלית. מיתוס העקדה היה למיתוס מכונן בתרבות הישראלית ומייצג את האתוס של ההקרבה על מזבח המולדת. דומני שנס הוא האמן הראשון שאפשר לזהות ביצירתו התייחסות לשאלת מקורו האשכנזי של מיתוס העקידה, כפי שהשתרש בתרבות הישראלית.

המסורת האשכנזית ראתה בעקידה מעשה טיפולוגי, שעל פיו נדרש היהודי להקריב עצמו בכל דור ודור. תפיסה זו התפתחה בקרב קהילות אשכנז בתקופת מסעות הצלב, ונתנה לגיטימציה להורים להרוג את ילדיהם כאקט של קידוש ה´. מכאן צמחה התפיסה הישראלית המקשרת בין נרטיב העקידה לעקידת הבנים על מזבח המולדת. המסורת של יהודי ארצות האיסלאם, לעומת זאת, מעולם לא ראתה בעקידה מעשה טיפולוגי (כלומר, קריאה להקרבה הנדרשת מן היהודי בכל דור ודור), אלא אך ורק מעשה מקראי-סימבולי, שאין בו משום דרישה קונקרטית להקרבה. מבחינה זו, מיתוס העקידה וההקרבה למען המולדת בהקשר הישראלי מקורו בתפיסה ובמסורת של יהודי אשכנז.

הצורה האיקונוגרפית הזו והקשרה לעקידה הופיעה כבר אצל מנשה קדישמן, ביצירתו "אם נושאת את קורבנה" (יצירה שהיתה תלויה לצד עבודה מוקדמת של נס במוזיאון תל-אביב).

הדגש בסיפור התנ"כי הוא על דמותו של אברהם, האב המקריב את בנו מתוך אמונה בלתי מסויגת בצו האל . קדישמן העביר את הדגש אל הנשים המקוננות, הכואבות את המוות והשכול, והסביר זאת ברצונו להפוך את המיתוס הקדמוני למטאפורה הומניסטית של מצפון מודרני ואקטואלי.

מנשה קדישמן, "אם נושאת את קרבנה", שמן על בד, 1983- 1984, אוסף יוסף חכמי – הפניקס הישראלי

לדברי קדישמן, עקידת יצחק מתקיימת גם היום, במלחמות שאליהן אנחנו שולחים את ילדינו. הפייטות של קדישמן מקוננות על הבזבוז והרוע של ממשלה וחברה השולחת את בניה למות.

ההקבלה בין שני היצירות זו של נס וזו של קדישמן , ניכרת גם בקווים המחלקים את הקומפוזיציה, ובצל שביצירתו של נס, המחקה את המת השוכב בקבר אצל קדישמן.

בתמונות הבאות השוואה של עדי נס לקדישמן (פרט):

היצירה הוצגה בין השאר בפרוייקט שאצרה טל בן צבי שנקרא "שפת אם". הפרוייקט התחיל בתערוכות יחיד של אמנים פלשתינאים, ונגמר בתערוכה גדולה במשכן לאמנות בעיו חרוד במאי 2002. בתערוכה זו הוצגו עבודות של אמנים בני עדות המזרח שחווית ההגירה של הוריהם היא מרכיב משמעותי ביצירתם.

ולעניננו- עדי נס, בן עדות המזרח, ממקם את הסצינה במחוזות ילדותו, בעיירת-פיתוח. העברת האיקונוגרפיה מאם הנושאת את קורבנה בתנוחת צער, ייאוש ואובדן (אצל קדישמן) ל"שני אחים" (אצל נס) מציגה ביטול של ההייררכיה והמיתוס הפטריארכלי. נס כמו אומר: מיתוס של עקידה לא יכול להתקיים בין שני אחים.

דומה שהצילום המפורסם ביותר של האמן (וגם הצילום הישראלי שנמכר במחיר הגבוה אי פעם) הוא זה המציג חיילים בחדר אוכל צבאי. זוהי ורסיה ליצירתו המפורסמת של לאונרדו דה-וינצ´י, "הסעודה האחרונה". לפי המסורת הנוצרית, הסעודה האחרונה של ישו היא גם סעודת ליל הסדר.

לאונרדו דה וינצ´י, הסעודה האחרונה, פרסקו, Santa Marria delle Grazie,Milan, 1498

ליל הסדר הוא ליל זיכרון ליציאת מצרים, הנחשב לאירוע המיתי המרכזי ביהדות. מיתוס זה עיצב את תודעתו הלאומית של העם היהודי במשך אלפיים שנה. המאבק לחירות לאומית כמוטיב הלקוח מסיפור יציאת מצרים הועלה על-ידי אבות התנועה הציונית.

ליל הסדר וההגדה הצבאית הם עד היום כלי חינוכי בצה"ל. בכך חורג הצבא הישראלי מתפקידיו המוגדרים כפי שמקובלבדרך כלל, וגולש לתחומים אזרחיים מובהקים, מתוך התפיסה של "צבא העם" (ליכוד, מיזוג גלויות, כור היתוך וכדו´). מחברי ההגדות הצבאיות בחרו, בנוסף להקדמות שבאמצעותן מועברים מסרים, להשתמש בגירוי ויזואלי, תמונות ואיורים שהוצמדו לגוף הטקסט, כדי לקשור את הטקסט לערכים רצויים.

תמונות אופייניות מאוד להגדות צבאיות מציגות תחת הפיסקה "מה נשתנה" חיילים סביב שולחן הסדר ובראשם רב צבאי. הצגת החיילים בצורה זהה כמעט בתמונות אלו, ממחישה את התפיסה המקובלת, הרואה במסגרת הצבאית גוף מלכד, כור היתוך תרבותי.

נס, לעומת זאת, מציג ביצירתו חיילים אינדבידואליסטיים. לכל אחד העיסוק שלו, המחשבות שלו והמראה המיוחד שלו. לא כור היתוך ליכוד ואחידות, כמו בהגדה הצבאית, אלא מטפורה לאנדבידואליזם והרהור עצמי.

הדון-ז´ואן הישראלי, כפי שהוצג באייקון התרבות "נמרוד" משנת 1939, וכפי שנתפס יוצרו האמן יצחק דנצינגר, מייצג יותר מכל את תפיסת הגוף הישראלית כאנטיתזה לתפיסה של היהודי כ"עדין" ו"נשי" ולעתים אף כהומוסקסואל.

במסגרת הטרנד של שבירת המיתוסים בשנים האחרונות בוחנו אמנים את "נמרוד" מחדש, תוך בקורת על התפיסה שאותה ייצג. להלן

יצחק דנציגר, נמרוד, אבן חול נובית,

1938- 1939, אוסף מוזיאון ישראל ירושלים

כמה דוגמאות:

אפרת גל-נור יצרה הכפלה של נמרוד על רקע סמלים ציוניים. ההכפלה הזו היא מעין פרודיה על נמרוד, כמו על מערכת סמלים שלמה שקשורה לציונות.

דרורה דומיני יצרה סדרת תבליטי נחושת של נמרוד וכינתה אותם: "נמרוד הומו", "נמרוד שחור", "נמרוד מפוחלץ" וכו´.

מימין: דרורה דומיני, מתוך תערוכה שהוצגה בגלריה גבעון, 2003

משמאל: אפרת גלנור, "עין לנמרוד צופיה", שמן על נייר, 2002

ערעור המיתוס של נימרוד נעשה למעשה כבר כשהפסל הוצג במוזיאון ישראל כשהוא מונח על הרצפה, ובכך נחשפה קומתו הנמוכה.

קעקוע המיתוס של נמרוד קיבל גם גושפנקה הגותית, בכתיבתה של האוצרת והמבקרת שרה ברייטבג-סמל, שהצביעה על קשר בין הרקע הגרמני של האמן והתקופה שבה יצר את הפסל, ובין התפרצותו של התוקפן הנאצי.

דמות היהודי הגלותי, שנתפס כ"נשי", חוזרת שוב ושוב אצל אמנים צעירים שעוסקים היום ביהדות, למשל אצל זויה צ´רקסקי, כשהציגה את התערוכה "קולקציה יודאיקה", וכן בתערוכה בה השתתפו אמנים שונים- "הללויה", בגלריה גורדון בתל-אביב.

למעלה: זויה צרקסקי, Action Toy, פוליאריטן צבוע ביד, 2004

למטה: זויה צ´רקסקי, מתוך התערוכה "קולקציית יודאיקה"

בנוסף לכך, בשנים האחרונות מקצינים אמנים גברים צעירים, שהפנימו את הביקורת הפמיניסטית ואת דימוי הגבר החדש, את דמותו של הגבר, ומציגים אותו כאנטי-גיבור וכנלעג.

לאחר גל של יצירות שעירערו את הזהות המינית בכללה, כמו בדמויות החייל-חיילת של ניר הוד, שקשה לקבוע את מינם, וכמו ביצירתו של יעקב מישורי, מוצג לאחרונה "הגבר החדש" כמרוכך יותר וכמודע למגבלותיו.

מימין: ניר הוד, החיילות (פרט), תצלום צבע, 1994

משמאל: יעקב מישורי, דיוקן עצמי, פנדה ושמן על צילום, 1979

העיסוק בנמרוד בתקופה האחרונה הוא ערעור על התרבות הפטריארכלית בארץ. הדה-מיתיזציה הזו נעשית בעיקר על-ידי אמניות נשים, ונס מצטרף אליהן, עם הדגשים ייחודיים לו.

אצל נס הופך נמרוד מדון-ז´ואן כובש לדמות אירוטית נחשקת ואף נכבשת.

העיסוק של נס בנמרוד כנער מזכיר את ביקורתה של סמדר תירוש (שפורסמה ב"משקפיים"), שמצאה בדימוי המיתולוגי-הירואי של נמרוד סממנים יהודיים-גלותיים, כמו עדינות ורכות, או בלשונה: "גופניות שברירית מכוערת משהו, בלתי מתאימה לציווי הכוח הגברי".

חלק ניכר מצילומי החיילים הם ורסיות על ויזואליה ישראלית שהפכה למיתוס ולנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, וניסיון לקעקע אותה.

עדי נס מ"סדרת החיילים"

צילום אחד למשל, מתייחס לתצלום שהתפרסם על שער המגזין "לייף", שבו נראה יוסי בן-חנן אוחז קלצ´ניקוב בתעלת סואץ במלחמת ששת-הימים.

בסצינת החובש והפצוע רומזת הפייטה על התייפייפות ואיפור. ההירואיזם המצ´ואיסטי של "אחי אחי שלי" (מהשיר בלדה לחובש) הופך למטפורה עדינה ליחסים בין חיילים.

עדי נס מ"סדרת החיילים"

בעבודות אחרות מוצג עולם חיילי תמים לכאורה, "יפי הבלורית והתואר", חיילים ישנים.

בייסוד העיסוק של האמן באחווה חיילית והומו-ארוטית בצה"ל עומד הרעיון של שבירת המיתוס הפטריארכלי וההטרוסקסואלי של החייל והצבא הישראלי.

התיאוריה הקווירית מערערת, בין השאר, על טבעיות החלוקה הבינארית הטרוסקסואליות-הומוסקסואליות, ומציגה את החלוקה לקטיגוריות אלה כהבניה חברתית, תלוית זמן ומקום, שאינה משקפת קטיגוריות טבעיות בהכרח.

כבר בתחילת המאה עמדו תיאורטיקנים גרמנים על תפקידו של המנגנון הארוטי הבין-גברי בחברה ובמסגרות המבוססות על אחווה בין גברים. אי-אפשר שלא להתרשם מאופיים הארוטי של יחסי מפקד-פקוד בצבא ושל היחסים בין הפקודים עצמם. כבר ביוון העתיקה הועלה הרעיון, הן בספרות והן במציאות ולפיו אהבה בין גברים עשויה לתרום למורל וליעילות של היחידה הצבאית. בעוד שהמחשבה המערבית המודרנית מנסה לשים קו חד בין מוסדות גבריים ובין הומוסקסואליות, הרי שנעשו נסיונות של חוקרים וכותבים לחשוף את הייסוד התשוקתי שקיים בחברות גבריות. ואכן, מחקרים שנערכו על מסגרות צבאיות בארצות שונות זיהו פרקטיקות בעלות אופי הומו-אירוטי חזק, שקיימות כחלק מתרבות אחוות הגברים.

ליאורה שיאון עמדה על כך שדימויים מיניים הומוסקסואליים מופיעים לעתים בצה"ל. היא הדגימה את טענתה בתמונות, הלקוחות מספרי מסלול, שבהם מוצגת או מרומזת החדרה של כלי נשק לישבניהם של חיילים.

לפי תפיסה זו, כלו´ התפיסה החוקרת את תפקידו של המנגנון הארוטי הבין-גברי בחברה הצבאית, גילוי המתח ההומו-ארוטי המתקיים במסגרת צבאית יביא להתפרקות אונו של הצבא. הצבא כמוסד שבבסיסו אחווה גברית מאופיין לעתים קרובות בהומופוביה. מקור ההומופוביה בצורך לסמן קו ברור בין אחווה גברית לאהבה ותשוקה גברית. למעשה, ניתן לומר שכדי לשמר על תדמיתו הגברית, שאינה הומוסקסואלית, חייב הצבא להכחיש את אלמנט התשוקה שבו.

שבהם מוצגת או מרומזת החדרה של כלי נשק לישבניהם של חיילים.

כך הסביר עופר ניר במאמר שפורסם ב "הארץ" את סירובו של הממסד הצבאי לקחת חלק פעיל בהפקת הסרט "יוסי וג´אגר", וזאת למרות הפתיחות היחסית שמגלה הצבא בשנים האחרונות כלפי חיילים מהקהילה ההומו-לסבית.

בהקשר זה אי-אפשר שלא להזכיר סרט נוסף של איתן פוקס, "אפטר", משנת 1990. בסוף הסרט נארגת ההומוסקסואליות הברורה של גיבורי הסרט (ארז ויונתן) באחוות החיילים האחרים שמרכינים ראש זה על כתפי זה (כמו בצילומיו של נס), וכך מיטשטשים גבולות ההווי של החבורה הצבאית הגברית ומתמזגים עם גבולות החוויה ההומוסקסואלית הגברית. באופן זה חושף הסרט ומעלה לדיון, כדברי רז יוסף, "את הנרטיב ההומו-אירוטי שהוסתר... שמאפשר קשת רחבה של אפשרויות תשוקה גברית, שאינן בהכרח הומוסקסואליות-פרטיקולריות".

התמונות מתוך הסרט "אפטר", בימוי: איתן פוקס, 1990.

במסגרת הדה-מיתיזציה שבה עוסק נס מסתבר שליסוד ההומו-ארוטי בצילומי החיילים שלו, תפקיד מרכזי בהבניית יצוגו, לשבירת המיתוס והאתוס הגדול של הלוחם והמסגרת הצבאית הישראלית.

ב- 1999 הזמין מוזיאון ישראל את משה גרשוני (חתן פרס ישראל, או לא), לאצור תערוכה מתוך יצירותיו. גרשוני ביסס את התערוכה על שתי עבודות פיסול מאוסף המוזיאון, וסביבם הציג בעיקר צילומי עירום שלו ושל חברו לחיים דאז. המוזיאון ביקש לבטל את התערוכה, אך בשל התנגדותו של גרשוני היא הוצגה לבסוף, כשלידה לוח שבו נכתב שהתערוכה אינה מבטאת את עמדתו של המוזיאון.

בתגובה לדברים אלו כתבה שרה ברייטברג-סמל את הדברים הבאים:

"לצד כל אלפי המוצגים שבמוזיאון ישראל לא מופיעה הסתייגות שכזאת (כפי שנוסחה באותו לוח קיר). לא ליד ציורי הזימה ההודיים, לא ליד תמונות של ישו, לא ליד פסלי עירום רומיים. רק הזין של גרשוני אינו מבטא את עמדת המוזיאון"

על רקע דברים אלו, כאשר ההומופוביה הפכה לתפיסת העולם הרשמית של הממסד האמנותי בישראל, מתחדדת חשיבותם של קולות אמנותיים כשל עדי נס.

כותב המאמר - דוד שפרבר - הוא חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה ע"ש ליבר באוניברסיטת

שבירת ההיררכיה והמיתוס הפטריארכלי ביצירתו של עדי נס