הנשים המפללות לעצמן - תפילת נשים בראי האמנות היהודית

לקראת אמצע המאה ה -19 החלה באמנות המערבית נטייה לצייר נושאים הקשורים לחיי היום-יום. במקום לצייר דמויות אידאליות (בצורתן), החלו הציירים לתאר את המציאות כפי שהיא. גוסטב קורבה הצרפתי (1877-1819), מאבות אסכולת הציור הראליסטי, ניסח זאת כך: "הציור הוא ביסודו אמנות מוחשית, ועיסוקו האפשרי היחיד הוא הצגת דברים ממשיים וקיימים".

לענייננו חשוב לציין שמכאן עולה שהתמונות בנות התקופה אכן מתארות מציאות קיימת, וממילא ניתן ללמוד מהן על מנהגי התפילה של היהודים אז.

הארכיאולוגים, ראשוני חוקרי אדריכלות בתי הכנסת, הצביעו על קיומה של עזרת נשים בבתי הכנסת מתקופת המשנה. עזרה זו היתה לדעתם ביציע מוגבה בחלל בית הכנסת.

גישה זאת, שהיתה מקובלת עד לאחרונה, התבססה על הידוע והמוכר מבתי הכנסת באירופה במאות האחרונות, אותם בתי כנסת שהכירו החוקרים בארצות מוצאם.

ההנחה בדבר יציע עליון במבני בתי הכנסת מבוססת על מציאותם של גרמי מדרגות לקומה השניה, וחשיפתם של עמודים קטנים יותר מאשר עמודי האולם המרכזי שנמצאו בהריסות המבנים. עמודים אלו מלמדים  שהיו טורי עמודים נוספים מעל טורי העמודים באולם התחתון ומרמזים לקיומו של יציע.  בנוסף לכך יש להוסיף את קיומם של עמודי לב בפינות האולם התחתון, עובדה  המלמדת בוודאות על קיומו של יציע . קומת גלריה זאת נראית בשחזורי חללי בית הכנסת שנעשו באותה תקופה.

כפר נחום, שחזור חלל בית הכנסת , מראה פנימי לדרום.

 

 

 ארבל, שחזור חלל בית הכנסת, מראה פנימי לצפון.

 

החוקר ל. לאף ,(LOW) כתב בשנת 1884 מאמר בו העלה את הסברא שבבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל לא היתה הפרדה בין נשים וגברים, אך דבריו נדחו על ידי  עמיתיו החוקרים.

הנחותיו של ספראי, שבבתי הכנסת בעת העתיקה לא יוחד מקום לתפילת הנשים ושהנשים השתתפו בתפילה באולם בית הכנסת בקביעות, מקובלות כיום בעולם המחקר.

: "בתי כנסת של נשים" אברהם נוי, בית הכנסת בוורמס. ליטוגרפיה, 1840

כשם שהיה הדבר בעת העתיקה, כך בתי הכנסת באירופה בראשית האלף השני  נבנו ללא  עזרת נשים. עזרות נשים  לצד בית הכנסת נוספו כשלב שני לבנין המרכזי במבנים אלו.

בית הכנסת העתיק ביותר המוכר באירופה נמצא בוורמס. בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-11 ונוספה לו עזרת נשים בראשית המאה ה-12.  זוהי  הדוגמה הקדומה ביותר של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת גברים. בתמונה  מופיעה עזרת הנשים שם. המבט בתמונה הוא מדרום, ובקיר הימני בתמונה קבועים חלונות הפונים למזרח - לעזרת הגברים, הנמצאת בחלל נפרד לחלוטין.

מאותה תקופה ידוע לנו על "בתי כנסת של נשים". מתוך המקורות ברור שבתי כנסת אלו היו בדרך כלל נפרדים, "רחוק ממקום התפילה", כדברי המהר"ם מרוטנבורג  שחי באשכנז במאה ה-13) בספרו תשובות פסקים ומנהגים, מהדורת כהנא, תשי"ז, פסקים ומנהגים סימן תקנ"ז ,עמוד שה(.  המוסד הזה נזכר גם אצל פוסקים אחרים כמו המהרי"ל מהמאהה-14,, וספר תרומת הדשן מהמאה ה-15.

תומס פלאטר, הנוסע השווייצרי שביקר באביניון ב-1599 תיאר את בית הכנסת של הנשים כ"מרתף" ממש, המקבל אור מהחדר שלמעלה דרך חור, ולפי תיאורו, אגב, רב עיוור דורש שם לפני הנשים.

על בתי כנסת של נשים מסוג זה מספר החי"דא, שהיה פוסק ומקובל, חוקר ונוסע יליד ירושלים בסוף המאה ה1ה-18:"אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת הבית כנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז".

עזרות נשים תחתיות כאלה נמצאו רק בצרפת.  

בתפילת נשים זו אשר "בבית הכנסת של נשים", שהוא מקום נפרד מבית הכנסת של הגברים, היו בדרך כלל "בעלות התפילה" קוראות את התפילות בלשונות המקובלות והידועות אצל הנשים, כיידיש, ולא בעברית. מהמאה ה13- בימי הביניים מוכרות לנו כמה חזניות:

"משוררת זמירות ותפילות ומדברת תחנונים וידוי בכול יום לנשמת כל חי  וכל מאמינים

נואמת פיטום הקטורת ועשרת הדברים בכל המדינות למדה נשים ומנעמת זמרים

חזנית נוספת היא ריכנצה (RICHENZA), שנרצחה בנירנברג עם כשש מאות נשים נוספות בשנת 1298, והיא מתוארת כ-"האשה שהתפללה בעד הנשים…"

ידועה גם חזנית בשם אורניה (ORANIA) מוורמס, שעל מצבתה מצוין "והיא גם היא בקול זמרה לנשים משוררת בפיוטים ובעטרת ל"ה  תהיה למשמרת".

אמן יהודי-פולני לא כל כך מוכר בשם פלסנהרט  (K. FELSENHARDT ), צייר סדרה של 22 תמונות המתארות את החיים הדתיים בפולין של סוף המאה ה-19.

"תפילת הנשים" ק' פלסנהרדט, נשים מתפללות בבית הכנסת. שמן על בד 1893

 האישה הניצבת מצד שמאל בתמונה, מחזיקה ממחטה. 

אכן, ידוע כי תפילת הנשים הייתה מלווה בדרך כלל בבכיות ובצעקות רמות. "בעלת התפילה" הייתה מכריזה במקום המתאים: "נשים, עכשיו תבכו" והנשים היו בוכות.

נראה שדקדק האמן וצייר דווקא תשע נשים ולא עשר, לומר שאין כאן מניין, ותפילת נשים לא מצריכה עשרה.

במאה ה-15 בערך הייתה נפוצה כבר עזרת הנשים בצד עזרת הגברים במתכונת המוכרת לנו היום. בתקופה זו הפכה "החזנית" - "בעלת התפילה" - לפופולרית מאוד בקרב הנשים בעזרות הנשים. גם כאן אין אנו יודעים הרבה על צורתה של תפילה זו – האם  קראו בתורה וכדומה - אך ידוע לנו שבעלות התפילה היו דומיננטיות מאוד ולפעמים אף כתבו תפילות ופיוטים משל עצמן לקריאה בתפילה, פיוטים שלא בלשון הקודש.

אין אנו יודעים הרבה על צורתה של תפילה זו – האם  קראו בתורה, וכדומה – אך ידוע לנו שבעלות התפילה היו דומיננטיות מאוד ולפעמים אף כתבו תפילות ופיוטים משל עצמן לקריאה בתפילה, פיוטים שלא בלשון הקודש.

המנהג הימי-ביניימי של חזנית אצל הנשים נשמר עד לדורות מאוחרים. ש"י אברמוביץ ("מנדלי מוכר ספרים"), במאה התשע-עשרה מתאר את דמותה של החזנית כך:

"אשה חכמה ומלומדת, יודעת כל מיני תחינות, חדשות גם ישנות, תחינות ארץ ישראל ותחינות שרה בת טובים, דיני חנ"ה [חלה, נידה, הדלקת הנר] שנצטוו עליהם נשים. והכתובים יהודית בספר "מעין טהור" לבעולות ובתולות שגורים על פיה. היא קוראת בספרי "צאינה וראינה" ו"מנורת המאור" ו"קב הישר" וכיוצא בהם. מורה הוראה לנשים בבית הכנסת ומלמדתם מה להתפלל, אימתי עומדין בתפלה ואימתי רוקדין קדושה, וקוראה לפניהן דברי תפלות ותהלות. ותפוח לימון מוכן לה בעזרת נשים במקום מוצנע. ושאר מיני סמים חריפים יש לה שם ליישב נפשם ונפש נשים מתעלפות. ובאמת אי אפשר היה שלא להתעלף כשהיתה שרה קוראת. כל מלה יצאה מלבה מוטעמת ברגש, ובנגינה ובנעימה ונכנסה אל הלב. בכתה – הכל בכו עמה. וקולה זעזע לבבות. ואפילו לב אבן היה נימוח…"

(כל כתבי מנדלי מוכר ספרים [ש"י אברמוביץ], תל-אביב תשכ"ה, בימים ההם, עמ' רע-רעא).

מוריץ מינקובסקי, צייר יליד ורשה מתחילת המאה ה20- (1930 –1881), הוא האמן הריאליסטי ביותר שהעלה במכחולו את החיים היהודיים שלפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. גם הוא צייר תמונות המתארות את הווי חיי הנשים בתקופתו.

מוריץ מינקובסקי, (1881-1930) זכרון החורבן. שמן על בד

בתמונה זו נראות נשים ישובות על הרצפה בחדר צדדי או בחדר הכניסה לבית הכנסת. ברקע מופיעים הגברים מתפללים בתוך בית הכנסת. שתי נשים קוראות מתוך ספר (סידור?), ואחת כנראה מאזינה לקריאתן.

התמונה מתארת את ליל תשעה-באב בבית הכנסת ומדגימה את הווי הנשים שם.

הווי זה מוכר עוד מימי הביניים, ומתואר בחיבור החשוב מהמאה ה13- (פרובנס) הכל בו:

"ואחרי כן מכבין כל הנרות ואחר כך פותח שליח הצבור קינות לשגב הנפשות ולשבר הלבבות ומקוננים שם עד הגיע הלילה והאנשים בבית הכנסת שלהם  והנשים בבית הכנסת שלן. וכן מקוננים אנשים לבד ונשים לבד עד קרוב לשליש היום"  ( הלכות תפילה ט באב, סימן סב).

מנהג הקינה הנפרדת שרד עד המאה ה-20.  כבתמונתנו, מתאר שמואל קופמן בספרו את תפקידה של אמו:

 "זיכרון החורבן" לאופולד פליחובסקי, בנות ישראל. שמן על בד 1925

בסוף המאה ה19- קם פולמוס גדול על סגנון עזרת נשים זה, שמקורותיו עוד בספרד של ימי הביניים. ברקע הדברים עמדה המלחמה שניהלו תלמידי החת"ם סופר ברפורמה, ובעקבות זאת החמרותיהם בכל הנוגע לשינוי סגנון בחיים היהודיים, ובפרט בסדרי בית הכנסת.

כותב המהר"ם שיק (מתלמידי החתם סופר במאה ה-19):  "פריצי עם אשר בקהל פלוני... שלחו יד להרוס בעזרת נשים שלא תהא סגורה לגמרי בקרשים, רק בעמודים ויוכלו לראות ולהראות..." (או"ח ס ע"ז). הוא הורה שיש לעמוד על הדרישה למחיצה אטומה אף אם הדבר יוביל אנשים מהקהילה לפרוש ולהקים לעצמם "קהילות נפרדות".

כותב המאמר  - דוד שפרבר - הוא  חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה  ע"ש ליבר באוניברסיטת

בר-אילן.

לתגובות: david.sperber@gmail.com