"צלם בהיכל"- האמנות היהודית העכשווית

בשנים האחרונות החל בישראל עיסוק אינטנסיבי ביהדות (התופעה המכונה "גילוי ארון הספרים היהודי"). במקביל לעיסוק הגובר של אמנים מערביים בתרבות היהודו-נוצרית החלו אמנים יהודים וישראלים ליצור אמנות שעוסקת בנושאים יהודיים, ולהציג אותה בתערוכות רחבות ממדים.

 כזאת הייתה למשל התערוכה "חזון מיכאל- יצירתו של מיכאל סגן-כהן, "1999-1976", שהתקיימה במוזיאון ישראל בשנת 2004.

התערוכה הציגה רטרוספקטיבה של עבודותיו של אמן שהיה לסמן דרך בכל הנוגע לעיסוק אמנותי ביהדות בישראל. יצירתו של מיכאל סגן-כהן עוסקת במגוון פנים של היהדות, והופכת אותה לרלוונטית הן לשדה האמנות והן לחיים הציבוריים. עוד קודם לכן, בשנת 2003, הוצגה בגלריה "זמן לאמנות" בתל אביב התערוכה "כן תעשה לך...", המוכיחה את תחיית היהדות באמנות הישראלית העכשווית. גם התערוכה "צלם אלוהים", העוסקת בדימוי האל באמנות היהודית והישראלית, והוצגה לאחרונה במוזיאון ישראל, מעידה כי למרות השוני, חוטים סמויים מקשרים את אמני העבר שפעלו במסגרות מסורתיות~דתיות עם האמנים היהודים בני זמננו.

בדומה בתערוכה  על יצירתו של ראובן רובין בחר האוצר אמיתי מנדלסון להציג עבודות מוקדמות שנוגעות בפנים רבות ליהודיות ולמה שנתפס פעמים רבות כגלותיות, וזאת  בשונה מהעבודות של האמן שמקובל בדרך כלל להציג כאלו הנוגעות לעולם הישראלי והציוני  שהלך ונבנה באותה תקופה.  נראה אפוא כי העיסוק של אמנים ישראלים ביהדות אינו טרנד חולף, אלא חלק מהליבה התרבותית של האמנות המקומית, שיש לו היסטוריה משמעותית.

 הד לתפיסה כי האמנות היהודית העכשווית מחוברת לאמנות העבר, אפשר למצוא גם בהיסטוריוגרפיה של האמנות. עד לאחרונה הייתה מקובלת הבחנה בין אמנות יהודית לאמנות ישראלית. גם היום נעשית הפרדה בין התחומים במוזיאונים, בקורסים אוניברסיטאיים, ובמסחר האמנות, אולם ההבחנה הזאת מתחילה לפנות את מקומה לתפיסה המדגישה את ההמשכיות של העיסוק האמנותי ביהדות, ומותחת קו המחבר בין האמנות היהודית-האירופית של המאה ה-19 ובין האמנות שנוצרה בארץ בשנות המדינה. בעניין זה הגדיל לעשות החוקר והאוצר גדעון עפרת, כשאצר את התערוכה "אין עם חדש". בתערוכה ניסה עפרת להציג "סקיצה היסטורית לאמנות הישראלית ההולכת בנתיב האמנות היהודית", כלשונו. 

הניסיון לעקוב אחר הרצף בין האמנות שנוצרה בהקשר היהודי בעבר ובין אמנות ההווה היהודית מעלה מסקנות מפתיעות. חוקר האמנות אליק מישורי הצביע כי בשנות השמונים של המאה הקודמת החלו להדפיס בארץ ברכות, סגולות, תפילות הדרך, ברכונים וקישוטים לבית ולסוכה הנושאים דימויים חזותיים דתיים. הציורים העממיים הנפוצים ביותר הם תיאורים של חפצי פולחן יהודיים (הדס להבדלה, למשל) ואתרים מקודשים (הכותל או קבר רחל), וכן דיוקנאות של רבנים ושל קדושים. לכאורה מדובר באמנות יהודית, אולם לאמתו של דבר, טוען מישורי, מקורותיה בתרבות האירופית. תיאורים אלה מתבססים על ז'אנר ה"טבע דומם", דהיינו תיאור של מקבץ פרחים, פירות או חפצים אחרים, שבדרך ערוכים על גבי שולחן בבית, ובעיקר על טבע דומם מהסוג המכונה "ואניטאס" (Vanitas), כלומר הבל, או "ממנטו מורי" (memento mori) - זכור את המוות. ציורים אלה תיארו אוסף של אובייקטים סמליים כגון נר, גולגולת, מראה, פרחים, ושברי כלים, שהמחישו למאמין הנוצרי כי חיי האדם הם ארעיים, בבחינת הבל הבלים, וכל תכליתם לשמש פרוזדור לחיי האלמוות בעולם הבא. התפיסה הזאת הייתה זרה לזרם המרכזי של המחשבה היהודית בדרך כלל.

לעומת זאת, דווקא האמנות הפוסט~מודרנית העכשווית, אף שהיא נשענת על פילוסופיה ורעיונות המאפיינים את רוח זמננו, ממשיכה פעמים רבות, ברוח ובצורה, מסורת יהודית עתיקת יומין. תפקידה המאתגר של האמנות שהתגבשה במאה ה-19, דהיינו אוונגרד השואף להציג מורכבויות וצורות שונות של הסתכלות על המציאות בכלל ועל האמנות בפרט, מתקשר יפה לתפיסה היהודית של השאיפה ל"תיקון עולם".

בנוסף, מעניין להצביע על האפשרות להשוות בין המושגים "אמנות לשם אמנות" ו"תורה לשמה".

על רקע התפיסה המודרנית הרואה  את האמנות כחסרת תכלית וכדבר שמטרתו היחידה היא עצם קיומו, נוצרת השוואה  מפרה בין רעיונות שהתפתחו בעולם יהודי מסורתי  לתחום האמנות העכשווית.

אם כן, חל כאן היפוך: הציורים העממיים הפופולריים של רבנים ושל חפצי פולחן, שנחשבים בציבור לאמנות יהודית, שואבים את מקורותיהם פעמים רבות  מהמאגרים הצורניים של האמנות הנוצרית, וקשה מאוד לזהות בהם המשכיות של מסורת איקונוגרפית או צורנית הקשורה לעולם היהדות של העבר, ודווקא האמנות הפוסט~מודרנית העכשווית היא שממשיכה במובנים רבים את האמנות היהודית המסורתית, ברוח ובצורה.

אחד הביטויים להמשכיות הזאת הוא השימוש בטקסט כבמדיום אמנותי. טרנספורמציה זו של מדיום טכני לכדי יצירת אמנות, שהיא נפוצה למדיי באמנות היהודית העכשווית (ראו למשל את נעל העקב של נחמה גולן, שעליה ידובר בהמשך), הייתה מאפיין בולט גם של האמנות היהודית המסורתית - המיקרוגרפיה היהודית המסורתית היא שדה שבו האותיות הופכות ממסמן של משמעות לדימוי חזותי שלא נועד לקריאה.

 לאור זאת היה מתבקש לכאורה כי הן הציבור הדתי והמסורתי והן הציבור הרבני יאמצו בחום את האמנות הפוסט-מודרנית, אך דווקא האמנות הזאת מעוררת התנגדות רבה בקרב הציבורים האלה. דוגמה לכך יכולה לשמש נעל העקב של נחמה גולן בעבודה המכונה "שתלכי בדרכים טובות". ביצירה זו משתלבים הנעל וטקסט תלמודי העוסק בקניין הקידושין שנעשה באישה. הנעל, אחד מפריטי הלבוש האישיים ביותר, שכן הוא הגוף עצמו מעצב אותו, משמשת בחברה המערבית לעיצוב המראה המפתה של האישה, מנקודת מבטו של הגבר. נעל זו, וכמוה הטקסט ממסכת קידושין, משמשת אצל גולן מטפורה להלכות ולהליכות שנוצרו עבור האישה בתרבות הגברית - הדתית והחילונית כאחד.

מסורת של הגשמה

ההתנגדות שקיימת היום לאמנות מעין זו מזכירה מעשה מעניין שנזכר בקונטרס "ספר טהרת הקדש" לר' שמואל העליר (צפת, 1864). פרנסי הקהילה היהודית בצפת ביקשו לשפץ את בית הכנסת האר"י ולבנות בו ארון קודש חדש. לשם כך הוזמן נגר-גלף ואמן. האמן עיצב את ארון הקודש על פי המסורת האשכנזית שהכיר מגליציה, עם שלל פיתוחי חותם של דמויות חיה ועופות. עם תום העבודה עורר המוצר המוגמר מחלוקת קשה בקהילה. עמדתו של הרב העליר (הלר) שוללת באופן מוחלט את השימוש בצורות, וזאת למרות הידוע לנו, שהאמן התבסס (ולא בהכרח ביודעין), על מסורת עתיקה בעלת רצף מתמשך, שמקורה עוד בבתי הכנסת הקדומים של תקופת המשנה והתלמוד. 

הדבר מוליך לשאלה מרכזית שמלווה את האמנות היהודית, הישנה והמתחדשת, והיא שאלת האנשת האל. אחת הבעיות העיקריות שהטרידו חוקרים בעניין זה היא הדימוי החזותי של האל, ובמיוחד הדימוי הפגאני שנכח בגלגלי המזלות ותפס מקום מרכזי בעיטור בתי הכנסת הקדומים. החוקרים התחבטו בשאלה כיצד התאפשר הדבר בחברה הפועלת על פי מסורת שאחד מעיקריה הוא: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד; דברים ה, ח), ובייחוד לאור האיסור המקראי והתלמודי המפורש על עשיית צורות שמש, ירח ומזלות.

נראה שההיתר לסימול החזותי הנפוץ כל כך של האל נובע מן התפיסה הקנונית של חז"ל שראתה את האל כבעל דמות וצורה. מגמה זו, שהייתה בעבר בשולי המחקר, מוצאת לה בשנים האחרונות מהלכים בקרב חוקרים, הסוברים שתפיסות אנתרופומורפיות של האל משמשות אבן יסוד בעולמם של חוגים מרכזיים במסורת חז"ל ובעולם הקבלה היהודי. חוקר הקבלה האיטלקי ז'וליו בוזי, למשל, שבדק איורים המלווים כתבי יד קבליים, טוען כי המרכיב האיקוני, המציג את האל ואת יחסו לעולם במונחים ויזואליים, הוא יסוד מרכזי בכתבי יד אלה, וכך גם באמונה היהודית לאורך הדורות. בספרות הקבלה בכלל, מצוי יסוד מרכזי של הצגת האל ויחסו לעולם במונחים ויזואלים. גם החסידות נתנה לויזואליות זו מקום בעבודת ה' דרך הדמיון המגשים, תוך מודעות לפער בין החוויה המגשימה לבין העצמות האלוהית שאינה נתפסת כשלעצמה. אפילו תוקפו של חטא העגל (שמות לב) - אב הטיפוס לעבודה זרה -  הוחלש על ידי כמה מחכמי ישראל בימי הביניים שהפכו את משמעות  החטא מעבודת אל זר, לאופן עבודה לא ראוי המכוון לאלוקי ישראל. כך למשל כותב ריה"ל בספרו הכוזרי כי "כלחטא העגל לא היה אפוא יציאהמעבודת אל מוציאם ממצרים, כי אם עבירה על אחת ממצוותיו "(ספר הכוזרי, מאמר ראשון, צ"ז).

בדומה למהלך ימי-ביניימי זה, גם בדורנו, שאינו מאויים מ'עבודת האלילים' שאיבדה את האקטואליות שלה, ניכרו ניסינות לצמצם ולהקל באיסורי עבודה זרה הנוגעים ליצירה האמנותית. כך למשל הראי"ה קוק במכתבו לבוריס ש"ץ - מקים ומנהל בית הספר בצלאל, נוקט מגמה פרקטית מקלה בהקשרים אמנותיים, אך בד בבד מעוניין לשמר את האיסורים הבסיסיים, כמבטאים את היחס העקרוני הראוי לאמנות ויזואלית על פי ערכי ישראל והמסורת היהודית.

לאור זאת, קביעתו הנחרצת של הרמב"ם כי "על דעתם של החכמים ז"ל לא עלתה הגשמה מעולם", צריכה להתפרש בעיקר על רקע פרויקט הגישור שלו בין היהדות לפילוסופיה האריסטוטלית של ימי הביניים ועל רקע הפולמוס שלו עם המתנגדים לדרכו. כבר בזמנו של הרמב"ם יצאו חכמים נגד תפיסתו המחמירה. על דבריו של הרמב"ם, כי "האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה נקרא מין", (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ג, ז). מגיב הראב"ד כך: "למה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזאת המחשבה, לפי מה שראו במקראות...". (הגהות הראב"ד, שם). גם מדברי ר' ישעיה די טראני, בן תקופתם של הרמב"ם והראב"ד, עולה שרבים מרבני אשכנז באותו זמן האמינו בהגשמה פשוטה.

תפיסות יהודיות מרכזיות המצדדות בהגשמה ובתיאור אנתרופומורפי של האל נדחקו בידי בעלי ההלכה הרציונליסטיים. חוקרים מודרניים שעסקו בנושא הושפעו מדחיקה זו. הם הבחינו בסתירה בין התפיסה היהודית המקובלת ובין התיאורים בבתי הכנסת העתיקים, אך לא היו מודעים לגישות האחרות, שתפיסה זו דחקה.

גם התפיסה המקובלת, כי אסתטיקה מעולם לא הייתה משמעותית במסורת ובתרבות היהודית, השפיעה על גישתם של החוקרים לנושא. היא נובעת מאימוץ של רעיונות אנטישמיים, שמקורם במחשבה האירופית של המאה ה~19, ומתפיסתם של היהודים את עצמם כעם חסר רגישות אסתטית ויכולת אמנותית.

אין ספק שעד כה חוליות השרשרת של המסורת הוויזואלית היהודית לא היו האוטוריטות הרוחניות, כלומר הרבנים ונושאי התורה (המתבססים בעקר על הכתוב בספרים), אלא בעיקר אמנים שיצרו בעבר ומוסיפים ליצור היום, בהמשך למסורת היהודית העתיקה. הגישה המאפשרת תיאורים ויזואליים ואנתרופומורפיים של האל מקבלת כאמור מקום מרכזי בשיח המחקר והתיאולוגיה העכשווי. בעקבות חשיפתן של הגישות שתיארו כך את האל גם רבנים דוחים עתה את התפיסה המקובלת, הרואה בדיבר השני, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", סיבה להדרתה של האמנות מהעולם היהודי. דומה שהתמורה העקרונית הזאת תאפשר גם שינוי של ממש ביחסם של נושאי הדת היהודית לאמנות.

*המאמר פורסם לראשונה (בשינויים אחדים) בכתב העת "דעות" גליון 30 דצמבר 2006

כותב המאמר  - דוד שפרבר - הוא  חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה  ע"ש ליבר באוניברסיטת

בר-אילן.

לתגובות: david.sperber@gmail.com