"עני ורוכב על חמור", דימויי המשיח באמנות המקומית

ביאת המשיח וכניסתו לירושלים מתוארים בהגדות רבות. בהגדות אלה מופיע המשיח בדרך-כלל כשהוא רכוב על גבי חמור, ואחריו אליהו הנביא, התוקע בשופר ומבשר את בואו של הגואל (תמונה 1). תיאור מסורתי זה מציג את המשיח, על-פי הכתוב בספר זכריה, כ"עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט). דמותו של אליהו כמבשר הגאולה נשענת על הפסוקים בספר מלאכי: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי ג, כב-כד).

1. כניסת המשיח לירושלים, הגדת המבורג

התאור בהגדת מנטובה משנת 1560, מתייחס לקטע המתחיל במלים "שפוך חמתך על הגויים" (תמונה 2). ליד הכיתוב "ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו" ישנו חייל. בתחתית הדף מתואר המשיח רוכב על חמור לעבר העיר, ומאחוריו אליהו תוקע בשופר. התיאור בהגדת מנטובה מבוסס במידת מה על הציור בהגדת פראג משנת 1527 (תמונה 3). תיאורים אלו חוזרים ונשנים בהגדות מדרום אשכנז וצפון איטליה, ומציגים מסורת אשכנזית הקושרת בין האמירה "שפוך חמתך" בהגדה של פסח ובואו של הגואל באחרית הימים.

הקישור בין הפסוקים בהגדה ובין בואו של הגואל נזכר בתאור מנהג בהגהות ל"ספר המנהגים" של קהילת וורמיישא, שם נאמר (ספר המנהגים לק"ק וורמיישא, מהדורת המבורגר וזימר, חלק א, ירושלים, תשמ"ח, עמ' פז):

"טרם שמתחילים 'שפוך…' פותחין הפתח ואומרים אליהו ומשיח יבוא, לפי שהמזיקים בורחים ממקום שמזכירין שם אליהו. ומטעם (זה) נוהגים במקצת מקומות לצייר משיח ואליהו בשביל התינוקות, כשיראו הציור יזכירו השם אליהו ויברחו המזיקין".

ממקורות אחרים לומדים שבמהלך אמירת "שפוך" עשו מעין הצגה של ביאת הגואל: "ומה טוב ויפה המנהג שעושין דבר מה זכר למשיח, שנופל אחד לתוך הפתח בשעת התחלת 'שפוך', כדי להראות בליל גאולתנו הראשונה אמונתנו החזקה על הגאולה האחרונה". מנהג זה תואר גם על-ידי אנטונינוס מרגריטה (Antoninus Margaritha),יהודי מומר (נולד בסביבות 1490) וכותב אנטישמי, שכתב שברגע שפותחים את הדלת נכנס במהירות לחדר אדם מחופש, כאילו הוא אליהו הבא לבשר את בואו של המשיח.

2. שפוך חמתך, הגדת מנטובה, 1560. 3. שפוך חמתך, הגדת פראג, 1527.

ההצמדה הרווחת של תיאור מנהג הצגת ביאת המשיח בליל הסדר כאילוסטרציה לפסוק "שפוך" מודגמת גם בהגדה גרמנית מהמאה השמונה-עשרה (תמונה 4), שם מתוארת אשה בעת פתיחת הדלת כשמאחוריה האותיות "שפ", שהן האותיות הראשונות במלה "שפוך". זהו איור של המנהג המקובל של פתיחת הדלת, כפי שהוא מובא ב"ספר המנהגים" לעיל.

התמונה בהגדת וושינגטון האשכנזית משנת 1478 (תמונה 5), שבה משפחה יושבת על חמורו של משיח המשמש להובלתה לציון, מזכירה דברים אחרים שכתב מרגריטה:

"סבורני שאני עצמי האמנתי בכל לבי בשקר המסופר להלן. השבח לאל ולרוח הקודש שהצילוני מטעויות כאלה ואחרות. לפי השקרים של היהודים, כשיבוא המשיח הוא ירכב על חמור ויושיב עליו את כל היהודים, ואילו את הנוצרים הוא יושיב על זנבו של החמור. אז ירכב המשיח עם כל האנשים לעבר הים, וכשיגיע לתוך הים יוריד החמור את זנבו וכל הנוצרים ייפלו לים ויטבעו. אכן, החמור הזה צריך להיות גדול מאוד, אבל חמור גדול עוד יותר הוא מי שמאמין בכך!".

האמונה שמזכיר מרגריטה נתנה השראה לתחריט שנעשה במיינץ בשנת 1666 (תמונה 6), ובו נראה המשיח היהודי ובידו כוס הגאולה, כוסו של אליהו, רכוב על חזירה. בתחריט נראים יהודים שוכבים תחת חזירה ומלקקים את עטיניה ואת פי הטבעת שלה. אחרי המשיח הולכים אליהו, משה וחמורו של משיח, החוצה את הים. על גבו של החמור יושבים יהודים ועל זנבו גויים. מתחריט זה למדים כי חזירת היהודים (Ajudensau), אותו מוטיב אנטישמי המופיע החל מהמאה השלוש-עשרה, אינו אלא היפוכו הלעגני של חמורו של משיח.

יוסף גוטמן טוען שמנהג הצגת ביאת המשיח בליל הסדר ותיאורו בהגדות מושפעים ממנהג נוצרי ימי-ביניימי. לפי מנהג זה צעדו הנוצרים לשערי דגם של ירושלים כשהם אוחזים בדמות עץ של ישו הרכוב על גבי חמור ביום א' של כפות תמרים, ובכך שיחזרו את שנכתב בברית-החדשה על כניסת ישו לירושלים. תהלוכה מעין זאת אפשר לראות בתמונת המתארות את הטקס הזה.

6. החמור המשיחי, מתוך ספרו שלDietrich Schwab, Detectum velum Mosaicum , 1666

כך גם במוזאונים שונים שמורים דגמים ימי-ביניימים של ישו הרכוב על גבי חמור עם גלגלים למשיכה בתהלוכות (תמונה 7,תמונה 8).

חזון הגאולה באשכנז הוא חזון אפולוגטי נגד הנצרות. הגאולה, על-פי תפיסה זו, היא התשובה הסופית לטענת הנצרות שלפיה גלות היהודים היא עונש על צליבת ישו. לצורך שיקום מעמדם הפוליטי והדתי של היהודים כלל חזון אחרית הימים ביהדות אשכנז חזות קשה של יום דין אוניברסלי, שבו ישפוט האל את האומות המשעבדות את ישראל. הגורל הקשה המצפה לנוצרים באסכטולוגיה היהודית-אשכנזית עשוי להסביר את הקישור שנעשה בהגדות האשכנזיות בין ציור ביאת המשיח לפסוקי "שפוך".

7. תהלוכת יום א' של כפות תמרים, בשביה ((Schwabisch , 1700

8. חמור ליום א' של כפות תמרים.1464 ,

עם התפתחותה של האמנות המודרנית, החלו אמנים יהודים לעשות שימוש באיקונוגרפיה ימי-ביינימית זו של ביאת המשיח. כשם שבעבר נוספה לתיאור הסצנה משמעות תיאולוגית ופוליטית, כך גם האמנים המודרניים והפוסט-מודרניים משקפים ביצירותיהם את יחסם למשמעות החזון המשיחי והפוליטיקה הגלומה בו. במאמר זה קבצתי אחדות מיצירות אלו, במגמה להציג את ההמשכיות שבמסורת האמנות היהודית לאורך הדורות, ולגלות את המשמעות התיאולוגית והפוליטית העומדת ביסודן.

למרבה הפלא, השימוש במוטיב האיקונוגרפי היהודי של המשיח הרוכב על החמור כביטוי למשיחיות ולגאולה מופיע מעט יחסית אצל אמנים ישראלים, בניגוד לדמות הצלוב הנוצרי, הנוכחת רבות בשדה האמנות היהודית והישראלית. מלבד הקשר הישיר של הצלוב לתולדות האמנות המערבית, שנתפסה בדרך-כלל כבסיסה ההכרחי של האמנות המקומית, דומה שהשימוש במשיח הנוצרי בקרב אמנים יהודים-ישראלים מביע גם אנטי-ממסדיות, שכן תפיסת המשיחיות הנוצרית מבטאת את גאולת היחיד, ואילו המשיחיות היהודית הנורמטיבית היא לאומית במהותה. אכן, גישה זו מתאימה לתפיסה של האמנות המודרנית בתור אוונגרד הכרחי.

גיבורי הציונות נתפסו כמשיחים מזן חדש. כך מתעד דוד בן-גוריון את הגעתו של הרצל לעיר הולדתו בפולין:

"כאשר הופיע בפלונסק, האנשים קיבלוהו כמשיח. הכול אמרו 'המשיח הגיע', ואנו הילדים התרשמנו ביותר, קל היה לילד צעיר לראות בהרצל את המשיח. הוא היה גבוה, בעל תווי פנים נאים, וזקנו השחור והמרשים נגע בחזהו. מבט אחד חטוף בו והייתי מוכן ללכת אחריו, באותו רגע ממש, לארץ אבותי".

דמותו הפופולרית של הרצל צוירה וצולמה רבות. הדוגמה המוכרת ביותר היא צילומו של א.מ. ליליאן, שכונה "הצייר הציוני הראשון". בתמונה זו משקיף הרצל אל נהר הריין בבזל, שקוע בהרהורים על העתיד. ביצירה אחרת של ליליאן מופיע משה רבנו עם תווי פניו של הרצל, ובכך מוצג הרצל כמושיע היהודים וגואלם (תמונה 9 ).

הפן המשיחי בציונות נתון היום במחלוקת ששורשיה פוליטיים. יש שרואים את בציונות בראש ובראשונה תופעה מודרנית, תנועה מהסוג האופייני למרכז אירופה ומזרחה במאה התשע-עשרה. אלה טוענים כי השימוש הרחב שעשתה תנועה זו באלמנטים משיחיים מהמסורת היהודית היה ניסיון ליצור "קהילה מדומיינת" בעלת זיכרון קולקטיבי משופץ, שאינו משקף תודעה היסטורית אותנטית. לעומתם יש מי שסוברים שאין להבין את התנועה הציונית בלי לתפוס את זיקתה היסודית לדחפים עתיקי יומין, ומניחים שההתעוררות הציונית לא היתה אלא אותה רוח משיחית שליוותה את ההוויה היהודית לדורותיה. האחרונים מחזקים את טענתם בדוגמאות, המצטרפות לדידם לכדי הוכחה, לכך שבמשך כל שנות ההיסטוריה היהודית היתה עלייה לארץ-ישראל, שבעיני המשתתפים בה נתפסה כהכנה לביאת המשיח, וזאת בניגוד למקובל בתפיסה המשיחית המסורתית, הרואה בביאת המשיח את הבסיס לשיבת ציון.

דמיון בולט לתיאורים נוצריים של כניסת הניצחון של ישו לירושלים אפשר לראות ביצירה של אהרון שבו (תמונה 10), המלווה את הפיוט "אדיר הוא" מההגדה. המשיח מתואר כאן על גבי חמור, ותחתיו שופרות המזכירים בדים ששטחו בפני ישו, כמתואר בברית-החדשה. השופרות כמבשרי הגאולה נזכרים בספר ישעיהו: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כז, יג).

בדומה, דוגמה מעניינת לשימוש עכשווי בקומפוזיציה המסורתית של המשיח הרוכב על חמור היא יצירתו של נתן נוחי (תמונה 11 ), אמן ישראלי החי כיום בניו-יורק. נוחי מתאר את המשיח היהודי-נוצרי כמוזלמן הרוכב על חמור. זו הקצנה של המוטיב המסורתי של "עני ורוכב על חמור" מחד, ומאידך פירוש חדש לכניסתו של ישו לירושלים: אם על-פי התפיסה הנוצרית ישו הוא הקורבן האחרון, המכפר על חטאי העולם, הרי שנוחי רומז שקורבן אדם לא עבר עוד מן העולם.

11. נתן נוחי(Noochi), כוכב צהוב, 1984-1983, תרסיס אמאייל על בד

ב"הגדת ירושלים" של שמואל בונה (עלה לארץ כילד עם משפחתו מפולין בשנת 1936), חוברים אמונה וכוח פיזי ליצירת דמות אחת, זאת של החייל הישראלי (תמונה 12). ההגדה, שיצאה מעט לאחר מלחמת ששת-הימים, משקפת את האידיאולוגיה והלכי הרוח של הפלג הלאומי (הימני) בישראל שלאחר הניצחון ב-1967. בציור המלווה את הפיסקה "לשנה הבאה בירושלים", מתואר חייל ישראלי בדרכו לעיר העתיקה בירושלים, עומד לפני מיגדל-דוד. כומתתו, הסמל שעליה ונעליו האדומות מזהות אותו עם כוחות הצנחנים שהשתתפו בכיבוש העיר העתיקה ב-1967. הצנחנים התפרסמו בכיבוש הר-הבית ובכך שהגיעו ראשונים לכותל המערבי. על כתפו של הצנחן רובה ובידו לולב. על-פי דבריו של האמן, החייל ונשקו מייצגים את העוצמה הפיזית, בעוד הלולב מייצג את האמונה והכמיהה למקדש. על דגל ישראל המתנוסס הוסיף האמן את המשפט "לחירות ישראל וגאולת ירושלים", הלקוח ממטבעות עתיקים מימי מרידות בית שני ומרד בר-כוכבא.

בהגדה של בונה מתוארת סצינה ביאת המשיח גם בוורסיה המסורתית שלה, כפי שהיא מופיעה בהגדות הקדומות, תחת הפסוקים מספר ישעיהו, "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב, משמיע ישועה אומר לציון מלך אלוהיך…" (ישעיהו נב, ז), פסוקים המתייחסים לחזון אחרית הימים וביאת המשיח (תמונה 13).

מתוך השוואת שתי התמונות בהגדת בונה - זו המתארת את ביאת המשיח בקונבנציה המסורתית וזו המתארת את הצנחן בכניסתו לעיר - ניתן לראות שהאמן השתמש באותו מרחב גיאוגרפי בשתיהן. הדבר בולט במיוחד בשימוש הדומה במיגדל בשתי התמונות, המדגיש את אמירתו של האמן ביחס לשחרור העיר ב-1967. המשיח ומבשרו, המאיירים את הפסוקים על המשיח, הוחלפו בצנחן משחרר הכותל בתמונה המלווה את המשפט "לשנה הבאה בירושלים". כך מתואר הגואל בדמות חייל, והגאולה (שכבר הגיעה לדידה של אסכולה זו) היא "שחרו"ר העיר העתיקה.

להפיכת המודל האיקונוגרפי המסורתי-יהודי של ביאת המשיח לכניסתו של הצנחן לירושלים בהגדתו של בונה יש משמעות תיאולוגית ופוליטית חשובה. בעוד התיאור המסורתי מראה את המשיח על-פי התיאור בספר זכריה כ"עני ורוכב על חמור", ומשתלב עם החזון המדבר על "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'" (זכריה ד, ו)., כאן המשיח הוא איש המלחמה העוסק בחיל ובכוח. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לתיאור בהגדת מנטובה שם מתוארים הגויים (שכנגדם אומרים "שפוך חמתך") כחייל, ואילו כאן המשיח הנכנס לירושלים הוא הוא החייל.

יתרה מזאת, הציונות הפכה את הרעיון המשיחי מצפייה פסיבית למשיח לפעילות אקטיבית, שבה העולים והבונים הם המשיח. את הרעיונות הללו היטיב לבטא האמן כשהחליף את המשיח המסורתי בחייל ישראלי המשחרר את ירושלים.

האיקונוגרפיה של הגדת בונה חתומה בחותם האופוריה וההתלהבות המשיחית בישראל שלאחר מלחמת ששת-הימים. בתקופה זו נוצר שיתוף רעיוני בין אנשי ימין חילונים ללאומיות הדתית, ושיתוף זה מתבטא בהגדתו של בונה.

פנחס שער (תמונה 14), ביצירה שנעשתה לאחר מלחמת ששת-הימים, מתאר את המשיח רכוב על דמות שהינה ספק חמור ספק יונה (דימוי החוזר רבות ביצירתו). גם כאן המשיח (כמו אצל בונה,) הוא החייל, "משחרר" העיר. הרעיונות הלאומיים, שהתחזקו אחרי מלחמת 1967, הדגישו את ה"חיל והכוח" וראו בשימוש בהם דבר לגיטימי בתהליך "ראשית צמיחת גאולתנו". עם זאת, בתמונתו של שער מתבטאת גם השאיפה לשלום, בדמות יונה. ביצירה אחרת הוא מתאר את קיבוץ הגלויות כפי שנתפס בעיני הציונות, כתהליך גאולה משיחי.

לעומת זאת יעקב שטיינהרט (1968-1887), עם זאת שהיה ציוני, ביטא בציורי הקבצנים שלו אווירה פסימית ביחס למלחמה ב-1948. לתחריט עץ זה ( תמונה 15 ) שהוא אחד מסדרה המתארת קבצנים בעיר העתיקה בירושלים, קרא האמן "אליהו הנביא". בכך מעיר האמן הערה אירונית על המסורת של אליהו, מבשר בוא המשיח והגאולה. נאמן לגישה זו, בערוב ימיו, ביטא האמן ביצירתו מחאה נגד האופוריה שמדינת ישראל היתה שרויה בה בעקבות מלחמת ששת-הימים. שטיינהרט לא הזדהה עם אף אחד מהצדדים, מתוך הבנה שכולם מפסידים מההרס הנגרם על-ידי המלחמות.

זיגמונד פורסט, (נולד בווינה בתחילת המאה; תמונה 16 ) רואה במשיח על החמור סמל ליהודי בן-זמנו. פורסט מצייר את משיח שידיו מכסות את פניו, בהדגישו את הבידוד של העולם היהודי מערכיו המנוכרים כל-כך של העולם המערבי. אופייני הדבר שבעוד לאומיותו של בונה, האמן הישראלי, מתבטאת בצבא (=החייל), אצל פורסט האמריקאי מתבטאת הלאומיות היהודית בהדגשת הערכים הייחודיים ליהודי בתוך התרבות המערבית.

אצל ז'ניה שור (תמונה 17) בדומה למתואר בהגדת מנטובה שבה מתוארת ירושלים השמימית, כך גם כאן יוצא המשיח מ"ירושלים של זהב", השוכנת מעל העננים על גבי הקשת. אצל ז'ניה שור המסר אינו לאומי אלא כלל-עולמי, שלום המתבטא בקשת.

יחזקאל דוד קירשנבאום (תמונה 18), קריקטוריסט מאסכולת פריס (1953-1900), מתאר את המשיח כחסיד המגיע לתחנת הרכבת של הכפר, וניכרת בתמונה האטמוספירה של הפולקלור החסידי-פולני. בידי המשיח תיק תפילין, ושק עם מגילה ותרי"ג מצוות קשור לחמורו. אנשים מהכפר באים לקבל את פניו, בידיהם שלטים המשייכים אותם לחסידי קוצק ולחברת-תהילים. זהו תיאור מסורתי של האמונה העממית ולפיה יבוא המשיח, יקבץ את נידחי ישראל ויחד יעלו כולם לארץ. גישה מסורתית זו, הרואה בביאת המשיח נס פתאומי וחד-פעמי, מודגמת יפה באמירה שהובאה בשם ר' חיים מוולוז'ין, אבי הישיבה הליטאית:

"שכן יהיה ביאת המשיח, היינו, כמו שהוא יושב בחדרו יחיד ולומד, תיכנס הרבנית פתאום ותאמר: אי חיים! אתה יושב פה ולומד? הלא משיח בא! אזי ייבהל וירוק ג' פעמים ויאמר לה: מי הגיד לך? ותאמר לו: צא החוצה וראה כי לא נשארו אף הטף בעיר, כי כולם יצאו לקראת משיח".

16. זיגמונד פורסט ) (Forst, ביאת המשיח.

משמעות משיחית כלל-עולמית נסתרת וחבויה בציורו של מארק שגאל זוג אוהבים עומד על תרנגול, ודוד, מלך המשיח, רוכב מעליהם על גבי חמור לבן. ברקע העיר ירושלים - נוסף על מיגדל-דוד הדומיננטי בקו הרקיע בצד ימין, ישנם גם שני מבנים עם כיפות, שכנראה מייצגים את כיפת הסלע וכנסיית הקבר. שלושת המבנים מייצגים את שלוש הדתות המונותאיסטיות, והקומפוזיציה מבטאת את הכמיהה לשלום שישרור באחרית הימים בין אנשים ודתות. בעניינו של שגאל ראוי לצטט את דבריו של חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה (Mircea Aliada): "לדידו של שגאל הדמות הראשונית של בעל-חיים הינה החמור, שהוא, כידוע, בעל-החיים של המשיח"

ראובן רובין (1974-1893) צייר בסגנונו הרומנטי ערבי שבידיו זר פרחים רוכב על חמור בדרכו לכפר, ומאחוריו מתוארת אשתו בהקטנה (תמונה 19) . רובין משתמש באיקונוגרפיה יהודית במודע, והדבר מוכח מתמונה שצייר שנים רבות אחר-כך, ובה מתוארת באותה קומפוזיציה כניסת משיח בן-דוד לירושלים תמונה20).

הסצינה בתמונה המוקדמת מדגישה יותר מכל את האמירה הארץ-ישראלית. זהו מעין שיר הלל לתושביה הערבים המקומיים של הארץ ולנופיה, עד שלמקורותיו האיקונוגרפיים כמעט ואין משמעות. רובין חיפש אלטרנטיבה לתרבות המערבית, המתנוונת לפי דעתו. כמו ציירים אחרים בני-זמנו הוא ראה את המזרח כדוגמה לתרבות שלא חלתה עדיין בחוליי העולם המערבי, והדבר משתקף ביצירותיו. עם זאת, יצירתו של רובין נתפסה בעיני שועי האמנות בתקופתו כ"הבעת התחדשות האומה הקדומה על אדמתה הישנה-חדשה".

הערבי האוחז בידיו זר פרחים, בהקשר של המשיח, מזכיר את דברי המדרש על מטה אהרון שפרח: "ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית-המקדש ונגנז. ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהילים קי, ב) 'מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויבך'" (במדבר רבה, פרשה יח).

אבישי אייל צייר את אביו, צבי (קרל) הירש, ציוני נאמן יליד גרמניה, בלבוש בריטי כשהוא רוכב על חמור (תמונות 22-21). גרמני-בריטי זה מובל על-ידי ילדה לארץ המובטחת. תלישותו של הירש, הרוכב כמשיח לעבר גאולת עצמו במזרח, מהנוף הסובב אותו, בולטת מאוד לעומת האפנדי הערבי שצייר האמן באותה תקופה, הנטוע היטב בתוך הנוף. השניות המודגמת כאן בקשר שבין היהודי לציון היא מוטיב שכיח ביצירתו של אייל. שני הציורים הם חלק מסדרה הקרויה "ציורי שמן", שהוצגה בתערוכה "רגע" במוזיאון ישראל, בדצמבר 1986. אייל, המבוגר בקבוצת "רגע", קבוצה שדיברה בשנות השמונים על אמנות כחלק מהמרחב המקומי וחלמה על אינטגרציה עם תרבות ואסתטיקה מזרחיות, מייצג בציוריו את המבט הפוסט-ציוני המתפתח באותה תקופה.

אסד עזי, דרוזי ישראלי יליד שפרעם (נולד ב-1955), עושה שימוש אירוני בקומפוזיציה היהודית המסורתית של ביאת המשיח ומתבססת על צילום של איכר זקן הרוכב על חמור אפו (תמונה 23)

. כדברי האוצר מרדכי עומר: אסד עורך מסע דילוגים באמצאות התמונה בין פליטים עקורים לחוזים משיחיים. ההקבלה האירונית בין המשיח היהודי לפליט הערבי מעוררת שאלות של זהות ושל משמעות הסמלים. יש כאן מחאה קונקרטית, אך צנועה ומתפייסת". ביצירה זו הופך המשיח לפליט, נכבש. בכך, אולי, נותן האמן קול למחאה הפלסטינית על הגאולה היהודית שבאה, לדידם של הפלסטינים, על גבם וחשבונם של תושבי הארץ הקודמים. גם עזי רואה בציונות את גילויו של המשיח היהודי, ומביע מחאה נגדו.

החלפה ויציקת משמעות חדשה לסמל קיים, כמו שעושה עזי, אופייניות מאוד לאמנות המודרנית, אך דומה שכאן נעשה הדבר במסגרת שבירת המיתוסים, האופיינית לתקופה האחרונה בישראל.

כמו עזי אסד, גם שחר יהלום משתמשת לאחרונה במוטיב המשיח הרכוב על החמור (תמונה 24). במיצב וידיאו שיצרה בשנת 2005 נראית זריחה מרהיבה המאירה את דמותו של נער פלסטיני הרכוב על חמור. שימוש מורכב זה באייקונים מן התרבות היהודית והציונית (משיחיות וגאולת הארץ), וההיפוך שבדימוי הסוס האציל ודמות ה"שומר" לדמות של פלסטיני הרוכב על חמור, מטעינים את הסמלים הציוניים באירוניה חריפה. מוטיב דומה מופיע בעבודה "השומר הצעיר" שהציג לאחרונה ארז ישראלי. בעבודה זו פיסל האמן את דמותו שלו בגבס בתור לוחם הרכוב על חמור.

אצל חיים אודם (תמונה 25) חבורת פרחחים מגרשת בזעם את המשיח הרכוב על החמור הלבן. זוהי מטפורה קשה וביקורת פוליטית פנים-ישראלית נוקבת.

24 שחר יהלום, ללא כותרת, 2005, מיצב וידיאו 25 חיים אודם, חמורו של משיח, 2003, שמן על בד

החמור של רביבה רגב הוא פוחלץ. "חמור גרם", עובד קשה יום, המחזיר את המיתוס המפואר למציאות עכשווית יומיומית קשה.

לסיכום: כל ביטוי מודרני ביחס למיתוס המשיח, הוא יצירה של וריאציה על אחת מהתפיסות השונות המצויות במקורות, שיש בהם ציורים שונים של גאולה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר בתיאורים ויזואליים של עניין זה. מוטיב המשיח על החמור שביטה כבר בימי הביניים משמעיות פוליטיות ותאולוגיות ביחס לגאולה, קיבל באמנות היהודית המודרנית ובאמנות הישראלית פרושים שונים המגלמים את אמונותיהם ותחושותיהם של האמנים ביחס ל"מיתוס העתיד" הזה.

כותב המאמר - דוד שפרבר - הוא חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה ע"ש ליבר באוניברסיטת