'אוהל משלה' אמנות פמיניסטית-יהודית בישראל

מאמר זה הוא הרחבה (בהשמטת הערות השוליים ומראה המקום)  לפרק  מתוך החוברת:

דוד שפרבר, 'המבדיל בין קדש לחול': הלכה, גבולות ומשטור באמנות  העכשווית בישראל, אוניברסיטת בר-אילן 2006. גרסה קצרה יותר של המאמר פורסמה תחת השם '"אוהל משלה": אמנות פמיניסטית יהודית', דעות, 18 (קיץ תשס"ד), עמ' 37-40. תקציר המאמר (בתוספת מראה המקום והערות השוליים)  יתפרסם בקרוב בתוך:  דוד שפרבר, “'אוהל משלה', אמנות פמיניסטית-יהודית בישראל”, דברי הכנס הבנלאומי של ארגון "קולך"- פורום נשים דתיות, 2006 (עורכת: טובה כהן), ירושלים 2007.

פריחה זו של עיסוק אמנותי ביהדות באה לידי ביטוי בתערוכות רחבות-ממדים המאששות את הרעיון שהעיסוק האמנותי ביהדות אינו תופעה חולפת אלא הוא חלק מהליבה התרבותית המתפתחת באמנות המקומית, שמוצאת את עבָרָה משמעותי לה. ואולם, בחינתה של תופעת האמנות היהודית-החילונית החדשה מעלה, שלרוב אין בה התגלמות של רנסאנס יהודי, אלא היא מבטאת דווקא את המרחק שבין סצנת האמנות המקומית לבין עולם זה.

לעומת האמנות המשויכת לז'אנר 'גילוי ארון הספרים היהודי', דומה שלאחרונה אנו עדים לחדירתו של זרם אמנות יהודית איכותי ומעורר עניין, המשתמש בעולם היהודי כחומר-גלם ליצירה עכשווית בעלת משמעות מעמיקה וביקורתית, הנוגעת לערכים יסודיים בתרבות. רבות מהיצירות האחרונות השייכות לזרם חדש זה מתאפיינות בהבנה עמוקה של העולם היהודי.

העובדה שברובה, אמנות יהודית איכותית זו מתפתחת על ידי אמנים בעלי זיקה  יהודית אורתודוקסית, מדגישה שעל אף תרבות 'גילוי ארון הספרים היהודי' שפשה בחברה הישראלית החילונית, זו מעולם לא גיבשה לעצמה תרבות יהודית עמוקה ורחבה, אשר סך מאפייניה התרבותיים כולל הקשרים רחבים יותר מאשר הפן הדתי, המהווה רק גִזרה אחת בטריטוריה  התרבותית הנכללת תחת המושג הרחב 'יהדות'.

אחת התופעות הבולטות במסגרת עיסוקה החדש והמעמיק של האמנות המקומית ביהדות, היא העיסוק של אמנים בפמיניזם ובשאלות של מגדר הנובעות מהתאוריה הקווירית, וזאת מתוך בחינת הקשרם היהודי. תופעה זאת הגיעה לכאן מאוחר יחסית, לאחר שבעבר עסקו בכך בעיקר אמניות יהודיות פמיניסטיות בארצות הברית. בעיסוק אמנותי זה, נבחן עולם היהדות מתוך כלים הנובעים מהשיח הכולל של הפוסט-מודרניות, ואי לכך עולים בו נושאים העומדים על הפרק גם בשיח התרבות הכללי.

ברשימה זו אני מבקש לסקור בקצרה תופעה זו, בניסיון לבחון כיצד היא משתלבת בשיח האמנותי הכללי הרווח כיום בחללי התצוגה, ואם יש לה השפעה על השיח הפמיניסטי בחברה הדתית.

העשייה האמנותית הכללית בישראל בעידן הפוסט-פמיניסטי העכשווי, מתבטאת בתערוכות המוזנות בעקיפין מן המהפכה הפמיניסטית. כאלה הן למשל 'תערוכות נשים' שונות שהוצגו בשנים האחרונות. במרכזן עומדות אמנם תמות השייכות עדיין לשיח הפמיניסטי, ואולם בהתאם לרוח העידן הפוסט-פמיניסטי, המבט בהן הנו כבר 'לאחר מעשה' - בנינוחות ובקריצה וללא תרועות מלחמה.

כדוגמאות לתמות המרכזיות שבהן עוסק הענף הפוסט-פמיניסטי של האמנות המקומית בתקופה האחרונה, אפשר לציין נושאים הקשורים לטכניקות כגון העיסוק ברקמה ובמלאכת יד, וזאת כהמשך לדיון הפמיניסטי הבינלאומי המנסה להחיות ולשחזר תרבות נשית שבעבר הודחקה לשוליים.

מלאכת היד נתפסה עד לא מכבר כתחביב נשי ארכאי. בהקשר המקומי קיבל תחום זה את מעמדו השולי על ידי בוריס ש"ץ מ'בצלאל' שהחשיבו כאמצעי פרנסה בלבד ולא כאמנות גבוהה.  ואולם, כאמור, תחום זה מחלחל בזמן האחרון לעולם האמנות המקומי ומקבל כעת את הכבוד הראוי לו.

 נושא נוסף הראוי לציון הוא ההתעניינות האמנותית בקישוטיות וביופי, תמות שבעבר שויכו לתחום ה'נשי', ונקשרו לסטריאוטיפ נמוך ולא נחשב. הודות לפמיניזם, הן שוחררו משיוך זה, והיופי חזר לקבל מקום מרכזי.

 גם נושאים חברתיים שונים הקשורים לפמיניזם מהדהדים באמנות המקומית, ובכלל זה הדיון האמנותי סביב האלימות הברוטלית בחברה הישראלית בכלל, ואלימות גברים כלפי נשים, בפרט.

מבט פוסט-פמיניסטי דומה מנחה כיום גם 'תערוכות גברים' רבות, המציגות את הגבר כאנטי-גיבור וכנלעג, וזאת כביטוי להפנמת דמות 'הגבר החדש' שנוצר בעקבות המהפכה הפמיניסטית.

התערוכה "אפליה מתקנת" (מוזיאון תל-אביב, 2004) קראה תיגר על עצם העיסוק הרב בפמיניזם. אלן גינתון, שאצרה את התערוכה הכוללת רק עבודות של נשים, ושמציגה מעין מבט רטרוספקטיבי בהיקף רחב כל כך ובמוזיאון מרכזי - העלתה את השאלה אם עדיין יש מקום, צורך ומשמעות ל'תערוכות נשים' מעין אלו. בנוסף, הדהדה התהייה מהי 'אפליה מתקנת' והאם עדיין יש לה מקום בתחום זה. בתערוכה זו היה מעין סיכום לתערוכות הנשים שהוליד העיסוק הפמיניסטי, ושסומנו בארץ כ'מגמה'.

בנוסף, השיח הפוסט-קולניאליסטי החדש מכוון לעבר  תפיסה פמיניסטית גלובלית המטשטשת את הגבול בין מרכז ושוליים. לעומת הגישה שרווחה בעבר שאמנם ניסתה להרחיב את המבע הפמיניסטי מהמרכז לעבר תרבויות אחרות, אך למעשה  הכילה על תרבויות אלו תפיסות מערביות שנוצרו באירופה ובארצות הברית,  הגישה החדשה   מטעימה את השוני וייחודיות המבע כפי שהיא מתבטאת בתרבויות השונות.  כך  לדוגמא בתערוכה פמיניזם גלובלי  (מוזיאון ברוקלין, 2007) נפתרים אנו מנסיונות כוללניים להגדיר את המושג פמיניזם והוא נבחן מחדש בהקשרו המקומי עם הצפייה בכל עבודה ועבודה.

גישה חדשה מעין זו מעלה את הצורך לבחינה מחודשת של התיאוריה הפמניסטית בהקשרים תרבותיים שונים (כמו מהי משמעות  המושג  בתרבות  המזרח הרחוק או באפריקה), ולענייננו נותנת תוקף למבט ממוקד על הפמיניזם כפי שהוא משתקף בתחום ההבעה היהודית העכשווית.

"שער באישה ערווה" - פמיניזם ומגדר  בקרב קבוצות מיעוט

במקביל לאותן 'תערוכות נשים' המסתמנות כמעין סיכום לשיח הפמיניסטי העכשווי, מופיע לאחרונה קולן של נשים מקבוצות מיעוט, המתלבטות כיצד להפנים בעצמן את הרעיונות הפמיניסטיים.

בהקשר  זה וכדוגמא למקרה פרטי ספציפי  נזכיר כאן  את שאלת כיסוי הראש ומושג הצניעות המופנה לרב כלפי נשים, הן בשיח היהודי והן בשיח האסלאמי.

נעמה בתיה לווין בתערוכה "ערווה" (על פי קביעתם של חז"ל ש"קול באישה  - ערווה, שער באישה - ערווה". תלמוד בבלי, ברכות כד, א).  צילמה את עצמה עם כיסויי ראש של קבוצות יהודיות  דתיות שונות בתחומי העיר ניו-יורק .

היא מציינת באירוניה שפרקטיקה זו של כיסוי ראש,  שבמקורה באה ליצר "צניעות", הפכה להיות אחת מהביטויים הראוותניים ביותר לשייכות דתית וחברתית בחברה היהודית אמריקאית. לדברי האמנית, החברה היהודית שמה דגש מרכזי על מראה האישה, וזאת עולה במידה מסוימת על ההתרכזות בתמה זו בחברה החילונית מערבית.   

בפרוייקט "שער באשה ערגה"  עוסקת פנינה גפן   בנושא כיסוי הראש כחויה המבררת את  מקומה של המציאות מול האידאה.  בשילוב של פיסול עם וידאו, נותנת  האמנית ביטוי לחוויות אישיות שלה עצמה, יחד  עם חוויות נשיות קולקטיביות הנוגעות בכיסוי. הקונפליקט המוצג כאן נוגע בגבול העדין שבין מחויבויות הלכתיות ותרבותיות לבין מציאות נשית אישית. הקולות השונים העולים כאן מתחברים, נפגשים, ומערערים זה על זה. דומה  שהעמדה הנוצרת כאן  היא של קונפליקט בין תפירה לפרימה, דיבור על כיסוי במקביל לאקט של חשיפה. כך לפעמים החשיפה מתגלית  דוקא ככיסוי  והכסוי כחשיפה.

 מימין: פנינה גפן, שער באשה ערגה,  פרויקט גמר,  המחלקה לאמנות, מכללת אמונה ירושלים,  מיצב וידאו ופיסול, (פרט), 2006

משמאל:    יעל טיימנס, קליפות חיים, פרויקט גמר, המחלקה לאמנות,  מכללת אמונה ירושלים, 2006, יציקת גבס

בעבר יצרה האמנית ממוצא פלסטיני לילה שאווה את העבודה  " Dream Impossible" (חלום בלתי אפשרי).

 באופן שונה (והפוך במידת מה) במאי הקולנוע הטורקי קוטלוג אטאמן  (במאי סרטים הפועל  בזירת האמנות) עסק לאחרונה בעניין כיסוי הראש וחופש הדת.  בתערוכת היחיד שלו במוזיאון הרצליה (2006), הציג סרטים דוקומנטריים שבוימו ועוצבו לשידור  כעבודות וידאו ארט. בעבודה "נשים חובשות פאות" הוא מציג ארבע נשים טורקיות החובשות כולן פאות, בלית ברירה. על ארבעה מסכי העבודה מוקרנים ארבעה סרטים דוקומנטריים באופיים, כשבכל סרט משורטטת דמותה של גיבורה נשית אחרת. הדמות השלישית נותרת אנונימית כדי לא לסכן את חייה: זו סטודנטית מוסלמית שלא הותר לה ללבוש כיסוי פנים באוניברסיטה חילונית באיסטנבול, וכפתרון היא חובשת פאה. באופן דומה אותו נושא דהינו הרעלה כסמל לפלורליזם, רב-תרבותיות,  ובעקר חופש דת עלה ב"פרויקט האסלאמי" של קבוצת AES .

במרחב המקומי האסלאמי,  הגוף הנשי כזירת התרחשות קורבנית מופיע רבות אצל אמניות שונות. לדוגמא, אניסה אשנקר ((Anisa Ashnkar ממשיכה מהלך של האמנית האמריקאית ממוצא אירני שרין נשאט (Shirin Neshat) המשתמשת בטקסט באותיות ערביות כ"בציורי גוף" ביצירותיה .  בסדרת דיוקנאות (מתוך "ברבור אסווד", 2003) רושמת אשנקר על פניה שורות טקסט בערבית. הטקסט מוטבע במקומות  שהיו ניתנים לראיה  על ידי הצופים אילו הייתה האמנית מכסה עצמה כבמנהג המסורתי.

הזירה היהודית באמנות הפמיניסטית המקומית

בהקשר היהודי בולט העיסוק בפמיניזם לאחרונה אצל אמניות אורתודוקסיות ברובן. יצירתן היא גם פועל יוצא וגם גורם מדרבן לשיח בנושא מעמד האישה במרחב הדתי שהולך וגובר בציבור הדתי-אורתודוקסי. העבודות עוסקות בעיקר בהדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ובמשטור גופן ומיניותן, והן מתאפיינות בחזרה על תמות שאפיינו את האמנות הפמיניסטית בכללה: יחסי אובייקט-סובייקט, דם הווסת, רקמה, וכדומה, כאשר לאלה נוסף גם העימות עם העולם ההלכתי המתאפיין בציוויים ובטקסטים "ממשטרים" שנכתבו על ידי גברים.

אם האמנות הפמיניסטית הכללית התאפיינה בבוטות מכוונת שתרמה למהפך התפיסתי בנוגע ל"איך ומה מותר להציג", ובכך היא הרימה תרומה משמעותית להנחלת התיאוריה הפמיניסטית בחברה – הרי שהאמנות היהודית העוסקת בנושאים אלה צנועה יותר, ודומה שלא תהיה לה השפעה כה גורפת בהבניית תרבות שוויונית ושבירת נורמות. 

נחמה גולן , בתערוכה משותפת עם פסי גירש, במקום שאני עומדת (מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב מאוחד 2003), הציגה נעל עקב המשתלבת עם טקסט תלמודי העוסק בקניין קידושין הנעשה באישה. הנעל, המעוצבת על ידי הגבר המערבי, מייצגת את משטור דמות האישה כאובייקט מיני. בהיותה מתעצבת על ידי הגוף עצמו, היא בעצם אחד מפריטי הלבוש האישיים ביותר, ובחברה המערבית היא משמשת לעיצוב המראה המפתה של האישה מנקודת מבטו של הגבר. הנעל מהווה מטאפורה להלכות והליכות שנוצרו עבור האישה על ידי התרבות הגברית - הדתית והחילונית כאחת. במיצב זה נבחן דימויה של האישה בתוך עולם ההלכה היהודי. גולן בודקת אם האישה היא סובייקט המכונן את עצמו, או אובייקט המכוּנן על ידי התרבות הגברית.

גם העיסוק בתלמוד תורה, שהוא לב-לבו של העולם היהודי, מקבל תהודה אצל גולן: במיצב תורתה אומנותה היא הציגה שילוב בין כלי עבודה 'גברי' - מעין מריצה אשר שימשה לנשיאת מלט ולבנים בבניית הארץ - לבין טקסטים משיריה של יונה וולך, הכתובים בכתב-יד 'נשי'. את המושג 'אוהלה של תורה' ואת העיסוק הגובר של נשים בלימוד תורה, היא בחנה בתערוכה אוהל משלה (הגלריה האחרת, מכללת תלפיות תל אביב 2004), שם היא העמידה מעין אוהל שקוף, המשלב בתוכו טקסטים יהודיים עם שירת נשים עכשווית. באוהל, המהדהד בו-זמנית אל מקומה המסורתי של האישה - 'מנשים באוהל תבורך' - ואל 'חדר משלך' של ווירג'יניה וולף, מוצב גם מעין ספר תורה, ובחלל נשמע קול אישה השרה את המזמור 'אשת חיל' מסֵפר משלֵי. זהו, על פי האמנית, ייצוג עולמה המורכב של האישה המאמינה המודרנית. האישה, שהיא הכוח המניע של המשפחה והחברה, רותמת אמונה כדי להילחם, לפרוץ את 'תקרת הזכוכית' של ההגבלות והסייגים כדי להשיג הכרה בכוחה האישי, האמוני והציבורי.

נושא תפילות הנשים תופס גם הוא מקום חשוב בדיון הדתי-הפמיניסטי. בעבודת הוידיאו שהזמן גרמן - 2006 , עוסקת יעל אוריין במתח וביחס שבין החוויה הפרטית והאישית של התפילה, לבין התפילה בציבור. החוויה האנושית צומחת במפגש שבין שני המרחבים – בין המרחב שבו מתקיימת התפילה הנשית המסורתית (עזרת הנשים) מחד, לבין המרחב הציבורי החדש של תפילת נשים נפרדת, מאידך. החוויה הטרייה של קהילה נשית מתפללת, מאפשרת לחזור אל החוויה המסורתית של תפילת התחנונים הנשית שנעשתה ביחידות, ולהצמיח מתוכה חוויה נשית-מסורתית חדשה.    

העבודה מורכבת מהקרנת וידיאו של עשר נשים המצולמות באור יום, ביער, כשהן נעות ביחד קדימה ואחורה בתנועות של 'קדושה' ו'עושה שלום'. בנוסף, מופיעות על גבי חמישה מוניטורים נשים הישובות  אל שולחן ביתי ומתפללות. כל חמש הנשים מצולמות בחדרים נפרדים וזהים. במהלך ההקרנה נוצרת מעין אינטרקציה בין הנשים הנמצאות בחדרים הנפרדים, עד שהתפילות האישיות שלהן נארגות לתפילה אישית-קהילתית אחת.

בהמשך לתמה של המישטור, מקבלים גם יחסי השליטה שבין גברים לנשים מקום מרכזי בעשייה האמנותית היהודית. קשר השתיקה סביב האלימות כלפי נשים נפרם בשנים האחרונות ומקבל תהודה גם באמנות. בתחום  היהדות נידונה תמה זו לאחרונה בקשר ליחס הממסד הרבני למסורבות גט. בעניין זה ראויה לציון עבודתה של  נורית אהרוני- עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה (2004-2005). יצירה זו מורכבת מעשר כתובּוֹת מעוטרות, שהטקסט שלהן אינו הנוסח המקורי של הכתובה אלא ציטוטים מקטעי עיתונות המדווחים על אלימות במשפחה, בעיקר רצח של נשים על ידי בעליהן. ביצירה מהדהדת התובנה שמוסד המשפחה אינו בהכרח מקום בטוח, ופעמים רבות הוא נותן גושפנקה ליחסי שליטה וכוח אכזריים של גברים כנגד נשים.

רוס בלכנר יוצר בהשפעת האמן ג'ספר גונס ((Jasper Johns. דגל הגאווה בדמות צבעי הקשת המסמל את זהותו המגדרית של האמן, מתאחד ביצירה עם מגן דוד - סמלו התרבותי והלאומי של עם ישראל. השילוב בין הסמלים יוצר איחוד (אך אולי גם ניגוד) בין זהות אישית סובייקטיבית לזהות קולקטיבית.

 

בישראל, רפי דייגי, אמן אוטודידקט, יוצר ציורים המתארים בחורים דתיים כמושא הומו- ארוטי. בדומה למתרחש בסדרת ה"חיילים" שלו (ובסדרת החיילים המפורסמת של האמן-צלם עדי נס), גם כאן מערער דייגי על הסטריאוטיפ המקובל של הגבר הישראלי האידיאלי. הוא תוהה אם תיתכן זהות גיי יהודית-דתית שאינה סטריאוטיפית ואינה מכוסה ומופנמת.

ההפרדה המגדרית המוחלטת המקובלת בעולם הדתי, נבדקת במבט של צופָה מן החוץ בעבודתה של עינת עמיר (המגדירה עצמה אמנית 'דראג' חילונית) .

עמיר עוקבת בעבודת הווידיאו Boi (2004) אחרי תהלוכת 'ריקודגלים' ציונית-דתית ביום ירושלים. בתחילת העבודה נשמע כרוז המגדיר בצורה חדה את ההפרדה המוחלטת בין המינים: 'הגברים לפה והנשים לשם', וגוזר דרכים נפרדות לנשים ולגברים בצעדה לכותל המערבי.

האמנית עצמה, בעלת מראה 'טום בוי' שאינו עונה על ההגדרות המקובלות של מראה אישה, כאילו שואלת מה מקומה ולהיכן תלך. העבודה נוגעת בשאלה האם מורכבות מגדרית יכולה בכלל להשתלב בעולם יהודי.    

ז'אנר ציורֵי החתונה הוא מן הנושאים הבולטים באמנות היהודית של המאה התשע-עשרה. ביצירה  התחתנתי עם עצמי (2000( מעבירה אמנית הצילום  הלסבית סיצ'י גלעד את הטיפול בנושא ממדיום הציור לתחום הצילום, שכן הצילום הפך עם השנים לאחד ממרכיבי החובה בכל חתונה. בעבודה עולה העיסוק בתהליכי חִברות של קבוצה, במסגרת הבניית זהות נשית קולקטיבית המאפשרת בתוכה מרחב נאות גם ליחידה האישית. כך גם  עולה שאלת האפשרות לזוגיות, לחיי פרט וליחסי אישות מחוץ למסגרות המסורתיות. החופה היהודית שבצילום מסבה את תשומת הלב גם לדילמות הקשות הנובעות מהשילוב בין דת ומדינה בישראל, דילמות המתחדדות במיוחד בתחום המעמד האישי. בנוסף, העבודה מזכירה את נושא ה"רווקות" והלסביות כקיום אישי שלם ונאות, סוגיה שעולה לאחרונה להתמודדות ציבורית גם בחברה הדתית, בעקבות עליית גיל הנישואין מחד, ומיכוון אחר- המודעות ההולכת וגוברת למעמדם של המיעוט ההומו-לסבי בחברה הדתית .

 

אחד ממופעיה הבולטים, החדשניים והנועזים של האמנות היהודית הפמיניסטית, הוא העיסוק בהלכות נידה. נושא זה הופיע כבר בשנות השבעים במיצג ייחודי של יוכבד וינפלד -  מיצג-נידה (גלריה דבל, ירושלים 1976), שבו שחזרה האמנית טקסים על פי ההלכות הנוגעות לטהרת האישה שמופיעות בשולחן ערוך, אך הוא תופס את מקומו הראוי בשיח האמנותי המקומי רק בעת האחרונה, בעקבות תערוכתה של חגית מולגן -  לא מוכנה (קיבוץ בארי 2004). מולגן ממשיכה מהלך שהופיע בעבר כבר אצל הלן אילון (Helen Aylon), אמנית אורתודוקסית אמריקנית, שהעבירה אולי לראשונה את 'עדי הבדיקה' (פיסות בד שבעזרתן בודקת אישה אם היא עדיין בתקופת הנידה) - מהמרחב הנשי הפרטי לעולם האמנותי.  מולגן עוסקת באותה תֵמה, אך מנקודת המבט ההלכתית. בדי הבדיקה שתלתה מוכתמים בחלקם באדום, ויוצרים כעין טבלה המסמנת ימי טומאה וטהרה. אמנם השימוש בדם הופיע רבות באמנות בעבר (במיוחד בתיאורי הצליבה הנוצריים), אך לא דם הווסת, שנתפס כבעל קונוטציות שליליות בעיקר מנקודת המבט הגברית. טאבו זה כבר נפרץ בעבר ביצירות פמיניסטיות, והפך לאחד הדימויים המרכזיים שבהם השתמשה האמנות הפמיניסטית. הצגתו בהקשר היהודי בעבודותיה של מולגן, זועקת כנגד שליטה גברית המיוצגת בין השאר בחותמות הכשר של בד"צ המרוחות בדיו אדומה. "אנחנו לא מזדעזעות מהאדום שעל הבד", אומרת מולגן, "אלא מהבד עצמו".

העיסוק בכלי ה"היטהרות" מזכיר גם את עבודתה של גליה יהב, שהציגה בעבר טמפון משומש. בדומה לכך, הציגה שירה אבידור בתערוכה לכלוכית (גלריה החדר, תל אביב 2004) אשר עסקה ברובה בקיום נשי מדוכא ומוגבל, ציור של קערת כביסה שבתוכה בד לבן מוכתם בדם. לצד הקערה הופיע כלי ההיטהרות - המברשת. 

בצד התפיסה הביקורתית השלטת בשיח האמנות הפמיניסטי-דתי, דומה שלאחרונה מתפתח שיח אחר בתחום זה, שבו מוצגות הלכות נידה, ובמרכזן אקט הטהרה, לא כחוקים מגבילים וכאמצעי שליטה של גברים על נשים, אלא כחלק מהתפתחותה של 'דת נשית' נפרדת, הנוצרת במתחם סגור ומוגן מפני חדירה גברית. הטבילה מוצגת כרגע מפרה, כנגיעה בימי בראשית, ובתוך כך נחשפת הארוטיקה הדתית שבמקווה.

מיצב הווידיאו טבילה של שולי נחשון (גלריה גל-און, תל אביב 2006) עוסק בדימוי הגוף הנשי ובמושגים של טבילה וטהרה, באופן שיוצר חיבור אל עולם מעין טקסי-פולחני ומסורתי. בדומה לכך גם ורדה פולק סאם, הציגה בעבר צילומי עירום  מן המקווה.

מגמה זו מזכירה לכאורה את התפיסה ההרמוניסטית שאפיינה את התפיסה שפיתחו תלמידי הרב צבי יהודה קוק בענייני מגדר, הדוגלת בנתינת תוקף לסדר הישן על ידי התעלמות ממקומם המרכזי של גברים ביצירת ההלכה, ופיתוח תיאולוגיה המתמקדת בהגדרת השוני שבין גברים ונשים. כך, מחייבת אסכולה זו את הבדלי המגדר כפי שנתקבעו במסורת היהודית, ואף רואה בהם את 'רצון ה''. הראי"ה קוק עצמו הלך בדרך זו כשנתן תוקף לברכת 'שעשאני כרצונו' בהטעימו שיתרונה של  האישה כ"נפעלת" מקרב אותה לרצון ה', והיא מודה על "חלקה הטוב", בברכה זו (ראו אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה, ירושלים תשכ"ב, עמ' ע). בתפיסה הפמיניסטית נתפסת בדרך כלל עמדה זו כבאה "להכשיר את השרץ". על אף הקִרבה לכאורה בין המגמות, דומה שהמגמה החדשה בשיח האמנות הפמיניסטי-יהודי שונה. היא מבחינה בין "שדות" שונים, מודעת לניכוס, למשטור ולעמדות כוח - כולם נושאים העומדים במרכז השיח הפוסט-מודרני, ומנכסת מחדש טקסים ותפילות תוך בחינה ביקורתית של  המציאות הנשית, ונתינת תוקף ומשמעות חדשים שיכולים להעמיק את עולמן היהודי של נשים  בעולם פמיניסטי ופוסט-מודרני.

למגמה זו מתקשר גם העיסוק האופנתי העכשווי ב'העצמה נשית'. בהקשר היהודי אצרה לאחרונה יהודית יחזקאלי תערוכת צילום בשם מנהיגות (בית העיתונאים, תל אביב 2006), שבה היא הלבישה נשים ישראליות מפורסמות מתחומים שונים בתלבושות "תנ"כיות" של נשים מן מקרא. "לנשים יש כוח אלוהי ונבואי" היא הסבירה, "יש להן עוצמה אינטואטיבית וחבל שרוב הפוליטיקאיות בוחרות להתחרות עם הגברים ולחקות אותם, במקום ללכת על הכוח הנשי".

דמויות הנשים המקראיות מקבלות כאן תפקיד מכונן של 'אב-טיפוס' (ובהקשר זה אולי ראוי לכנותן 'אם-טיפוס') ומופת למנהיגוֹת רצויות בחברה הישראלית.          

 בעולם הארכיטקטורה הציגה התערוכה בית הכנסת כמרחב שוויוני (מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, 2005) עבודות שנבחרו במסגרת תחרות ארכיטקטונית שערך פורום הנשים הפמיניסטי-אורתודוקסי 'קולך'. היצירות בתערוכה היו דגמים של בתי כנסת אורתודוקסיים מזן חדש, שיַקצה מקום של כבוד ושוויון לנשים בבית הכנסת. עצם החידוש של עניין זה בזירה המקומית מדגיש ביתר-שאת את האנכרוניזם שלו ביחס לזירה הבינלאומית: בתי כנסת מסוג זה עוצבו, נבנו ואף זכו לברכת רבנים בארצות הברית כבר לפני שנים.

שיח האמנות היהודי פמיניסטי והשפעתו על האמנות המקומית

כאמור, דומה שלנוכחות היהודית הנשית בהקשרה הפמיניסטי באמנות, אין תרומה יוצאת מגדר הרגיל בשדה חרושת התרבות הפמיניסטית הכללי. העבודות חוזרות ברובן על מחוות פמיניסטיות ידועות, תוך התאמתן להקשר היהודי המיוחד. ככלל ראוי לציין כי גם שלא בהקשר האמנותי, מאופיינת החשיבה הפמיניסטית הדתית בשמרנות, שיש הרואים בה כמובן, דבר מבורך, ומדגימה יפה כיצד תחום אוונגרדי שנודע בעבר בזכות שאיפותיו הרדיקליות, יכול להפוך לדיסיפלינה מינימליסטית.

קשה לקבוע גם כי אמנות זו תורמת לשיח הפנימי בחברה הדתית, שכן חברה זו, כך נראה, מושפעת מטקסטים יותר משהיא מופעלת על ידי דימויים ויזואליים. יחד עם זאת, כשם שהלימוד הבוקע מבתי המדרש של נשים אינו מקביל בדרך כלל לשיח הישיבתי-מסורתי אלא יוצר שיח תורני מובחן שלא היה כמותו בעבר - כך גם נולדת, כפועל-יוצא מהשילוב שבין יהדות וביקורת פמיניסטית, יצירה שיש בה משום חידוש באמנות המקומית. ההתמקדות בקשרים שבין קודש לחול ובין עולמות דתיים וחילוניים לא אפיינה מעולם את האמנות המקומית הכללית, והמורכבות בנושאים אלו רחוקה למדי מן הסצנה האמנותית בארץ. אכן, בשונה מתחומי השירה והקולנוע שהתפתחו לאחרונה בציבור הדתי, העוסקים בעיקר במתח שבין הדתי לחילוני (נושא שכבר נדון גם מחוץ לציבור הדתי באופן מקיף ומעמיק) - האמנות הפלסטית היהודית-העכשווית יוצאת לרוב מתוך עולם קוהרנטי, שבו משמשים בערבוביא הקודש והחול כשני צדדים בעלי קשרים אמיצים והקבלות באישיותו של האמן, ובכך ייחודה.

נדמה, כי מעבר להתבלטותה של האמנות הדתית בתוך העשייה המקומית החילונית, קונה לו הקול החדש של האמנות הפמיניסטית היהודית שביתה במיינסטרים האמנותי בזכות היותו אוונגרד בעולם הדתי עצמו. כאן פועלת את פעולתה התפיסה האמנותית שנולדה כבר במאה התשע-עשרה, המחייבת את האוונגרד בפני עצמו, ומאפשרת להקשרים שאינם דבר שבהרגל לפרוץ אל מעבר לשיח המקובל ולקבל ביטוי בשיח האמנותי. 

אף כי ניתן לתלות את העיסוק האמנותי הפמיניסטי-יהודי הרווח לאחרונה בעיסוקהּ ההולך וגובר של האמנות המקומית ביהדות, הוא בוודאי קשור גם להתעוררות העיסוק באמנות בתוככי החברה הדתית, אשר בה תופסים הנשים והשיח הפמיניסטי מקום מרכזי. יותר ויותר בתי ספר דתיים מכירים בערך החינוכי והדתי שבלימודי האמנות, ואף שלימודים אלה עדיין מודרים בדרך-כלל מתכנית הלימודים של הבנים - שפת האמנות הופכת אט אט לדבר שבשגרה ונלמדת כמגמה באולפנות רבות. בוגרים דתיים מסיימים את לימודיהם באקדמיות לאמנות ומציגים בגלריות ובתצוגות ברחבי הארץ.

דומה שהעובדה שהאמנות המתפתחת בחברה האורתודוקסית-מודרנית מובלת בעיקרה בידי נשים, קשורה לתיאוריה  בדבר 'יתרונה של השוליות':  בעבר, חלוקת התפקידים בין גברים ונשים בחברה היהודית נתנה אותותיה בתוכני לימוד שונים שיועדו למגדרים השונים. תחומי הלימוד הנעלים וחיי הרוח יועדו לגבר, ואילו נשים הוכוונו לקריאת טקסטים שנחשבו לפחותי מעלה. באורח פרדוקסאלי, דווקא שוליות זו של הנשים נעשתה ליתרון. הקריאה בטקסטים חילוניים ביידיש חשפה אותן לרעיונות ההשכלה, ולימים הן הפכו לערוץ מרכזי בהפצת רעיונות אלו. דומה שכך גם מתרחש בחברה המסורתית היום. דווקא שוליותן של הנשים בחברה  מאפשרת להן להקדיש מזמנן לעשייה אמנותית שיכולה להפוך לפורצת דרך.

האמנות היהודית הפמיניסטית תופסת מקום מרכזי במגמה זו. על כן, על אף קביעתנו שהאמנות הפמיניסטית הדתית לא תופסת מקום מרכזי כמשפיעה על השיח הפמיניסטי היהודי, אלא לכל היותר משתלבת כדרך הבעה נוספת לרעיונות ידועים - אין להמעיט בחלקה בהבניית מקומה של האמנות ככלי ביטוי חשוב ובעל השפעה בעולם היהודי, וכתחום מרכזי בעשייה האמנותית בישראל. ימים יגידו אם 'בזכות נשים צדקניות' תסומן התקופה הפוסט-מודרנית כרנסנס בכל הנוגע לאמנות יהודית בישראל.

כותב המאמר  - דוד שפרבר - הוא  חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה  ע"ש ליבר באוניברסיטת

בר-אילן.