יידישקייט - שמן על בד

"עוד תערוכה בגל תערוכות היהדות שפוקד את חללי התצוגה", העירו מבקרי האמנות ברשימותיהם, חדשות לבקרים. "הזהות היהודית בסימן התאוששות לא מרוסנת" כתבה שרה בריטברג-סמל בגליון "סטודיו".

הצלחתה של "קולקציה יודאיקה" - תערוכתה של זויה צ´רקסקי, אמנית בוגרת בצלאל שעלתה לארץ מאוקראינה, שהיא אחת מאותן תערוכות יהודיות שהוצגו אז, ניכרה בכתיבה הרבה שנסובה סביבה.

"התופעה החדשה" הזאת של אמנים ישראלים, היוצרים אמנות המביעה קשר עם עולם היהדות, הוצגה לציבור הרחב על ידי דליה מבורך ודניאל דותן בסרטם "לא תעשה לך פסל – המהפכה", שהוקרן בערב חג הסוכות באותה שנה בערוץ 2. נושא זה גם עמד במרכזו של הפרק השני בסידרה "מקום תחת השמש" שהפיקו "טלעד" ושרות הסרטים הישראלי. בנוסף, מאמר-מניפסט של שרה חינסקי בכתב העת "תאוריה ובקורת", תאר את האמנות המקומית כמאמצת זהות לא לה, והציעה בהקשר זה לבדוק את האמנות היהודית שנוצרה בגולה, אמנות שהושפעה והשפיעה, ועם זאת ניכר בה רצון אתי עמוק לשמר את היהדות.

לאחר שנרגעו הרוחות, ובפרספקטיבה של זמן, דומה שיש מקום לבחון מחדש את אותו רנסנס שעמד בפתח, ודומה שפוספס.

לאמיתו של דבר העיסוק ביהדות היה קיים בקרב יוצרים רבים בארץ עוד מתקופת "בצלאל". אלא שאמנים אלה נדחקו באותה תקופה לשולי עולם האמנות הישראלי. לדוגמא: מרדכי ארדון, זכה להכרה בנלאומית רחבה, אך לא קיבל את מקומו הראוי בארץ. בשנות השמונים אפשר לזהות קול סגנוני חדש של אמנים המבקשים לקשר בין האמנות הישראלית ליהדות ומתקבלים על יד הממסד האמנותי.

בנוסף לכך, השינוי שחל בממסד יכול להיות מודגם במאמרה שרה בריטברג-סמל "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" שנכתב בשנות השמונים. מאמר זה שהיה לאחד מטקסטי המפתח בשיח הפרשני של האמנות הישראלית, יצר קישור בין האמנות התל-אביבית החילונית של רפי לביא ותלמידיו, להיבט הא-אסתטי, הלא מטריאלי שבמורשת היהדות. תזה זו, על אף שזכתה לביקורת חריפה, מדגימה את ההתפייסות הגוברת בעולם התרבות הישראלי-חילוני בארץ, עם מקורות היהדות. באקלים רוחני זה האמנים ה"יהודיים", שבעבר נדחו לשולי עולם האמנות הישראלית, מקבלים היום חיבוק אוהד.

השינוי הגדול ביחס לעיסוק ביהדות שהחל כבר לפני כשני עשורים אינו ייחודי לעולם האמנות אלא מושפע מפיכת "ארון הספרים היהודי" לנושא מרכזי בשיח. באוירה "יהודית" זו, משתתפת אפילו תנועה חילונית מובהקת כמו ה"שומר הצעיר". התנועה ניסחה מחדש מחדש את מטרותיה , כשאחד מהם הוא "לחנך לאדם המעורה בתרבות היהודית ויוצר בתוכה".

בתקופת הישוב, לפני קום המדינה,נטו מבקרי האמנות בארץ לשים דגש על אמנות אירופאית כללית. זאת לעומת המבקרים היהודיים בחו"ל, שכתיבתם היתה חלק מחיבור של התרבות האירופאית ליהדות ולתרבות העברית. תנועת ההפשטה הישראלית, "אופקים חדשים", שקמה עם קום המדינה, תרמה גם היא רבות לדחיית העיסוק ביהדות לשולי קנון האמנות הישראלית, יחד עם נושאים רבים אחרים, כמו שואה וריאליזם חברתי. התנועה ראתה עצמה כראש-חץ נאור לשפה הציורית המופשטת, הבינלאומית והמתקדמת, שהיתה ניגוד קיצוני למה שהם ראו כצרות אופק של לוקאליות. תפיסה זו, שקנתה שביתה בעולם האמנות המקומית, דומה שהיה בכוחה לדחוף לשוליים אפילו אמן חשוב כמארק שגאל, אילו היה יוצר בקונטקסט הישראלי. למעשה הקישור בין שגאל למדינת ישראל בתערוכה "שגאל בישראל" שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 2003, היה בה נסיון לניכוס ישראלי ציני ורטרואקטיבי של הצלחתו הרבה באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. האמנים הישראליים שעסקו ביהדות בתקופת ראשית המדינה גילו פן אנטי לאומני מובהק. אותו קשר בין יהדות ואנטי לאומיות הוא מה שמחבר גם את האמנים העכשוויים לאמנות הנאו-יהודית והפוסט-ציונית עליה נסובה רשימה זו.

בשנים האחרונות הופנתה ביקורת, שהיא שלוחה של הביקורת על הפרויקט הציוני, גם כנגד הציור של תנועת "אופקים חדשים". ציור הנוף, שהיה מרכזי לתנועה, אינו נתפס עוד כביטוי לעשיית ציור מודרני אלא כביטוי לכיבוש הציוני של הארץ, תוך הדגשה של מחיקת ההיסטוריה האחרת. האור הקסום של הארץ, כמו גם נופה כפי שהוא מוצג בציורים, נתפס כדבר המשקף את מבטו של הזר - האוריינטליסט והקולוניאליסט. ההפשטה, אם כן, נתפסת לא כפרויקט מודרניסטי במסגרת מדינה מודרנית אוניברסאלית, אלא כהתעלמות בוטה ממציאות מקומית בעיתית.

נדמה שהמבט הפוסט-ציוני והבחינה המחודשת של מיתוסים ישראלים באמנות העכשווית, יחד עם העיסוק המחודש במקורות היהודיים, הוא חלק מתהליך משבר זהות וחיפוש שורשים, וביטוי לחוסר נחת מהמצב הנוכחי. כמו האמנות היהודית במאה התשע-עשרה שצמחה מתוך געגועים לעבר הפשוט והטהור ועל רקע תפיסות עולם משתנות, כך גם היום החיפוש אחר זהות ושורשים בעולם שהולך ונחלץ מן הזהות הישנה מביא לחיפוש דרך שתוצאתו מעין "רנסנס יהודי" וחזרה נוסטאלגית לדימויים מן העבר, המאפיינת מאוד גם את האמנות הפוסט-מודרנית בכללה.

אבחן להלן כמה תערוכות המדגימות את העיסוק ביהדות בקרב אמנים צעירים בתקופת השיא של התופעה, דהינו שנת 2003-2004.

הפרספקטיבה הישראלית שבמרכזה עומדת הביקורת על "שלילת הגלות" הציונית עומדה במרכזם של תצוגות אלו. כך חוזרים אמנים לדמות היהודי הגלותי ומחפשים את הקשר בינו ובין הסטריאוטיפ האנטישמי. העיסוק החדש ב"גוף" היהודי, זה שנתפס כ"נשי" על ידי יהודים ואנטישמים כאחד, הוא ערעור על תרבות הגבורה והגבר הישראלי, ובכלל זה הפטריארכליות. באופן פרדוקסאלי הופנמה התפיסה האנטישמית על ידי היהודים עצמם ועיצבה את התפיסה העצמית שלהם ואת מאגר הצורות החזותי ששימש לכינון הזהות של היהודי. מאגר צורות זה עמד במרכז התערוכה "קולקציה יודאיקה" ו"הללויה", שעשו שימוש בדמות היהודי הנשען על מאפיינים אנטישמיים.

גם הדמות המפוברקת של רועי רוזן בתערוכה: "ז´וסטין פרנק", היא קומבינציה של יהדות ומיניות בוטה, ונוצרה מתוך מודעות שיושב הבית הפסיבי–גלותי עומד בסתירה לחיץ הבינארי בין גבר ואישה. התפיסה הציונית שאפה ליצור דור חדש שגודל כאנטיתזה לדור הסבים הכפופים על ספרים בלויים בהויה של חיים בהם חוסים בפחד תמידי. "היהודי החדש" נועד לממש את החזון של היהודי הלוחם ואיש האדמה, שזוף ובריא, או במונחים יהודיים: גוי. דימוי הצבר נרקם, כפי שכבר צויין בעבר, תוך אימוץ הרבה ממושגי הדגם הארי באירופה. הצבר הצטייר כתמיר, בלונדיני, תכול עניים.

מאירה וייס (סוציולוגית ואנתרופולוגית מן האוניברסיטה העברית) מראה בספרה - "הגוף הנבחר" כיצד מפקחת החברה בישראל על הגוף. הגוף הרצוי הוא זה שחופף לאותה דמות בריאה נפשית וגופנית שעוצבה באתוס הציוני. מיונם של גופים מתרחש בנקודות שונות בחיי כל ישראלי: טרום לידה, בלידה, בצבא, ובמוות. מדינת ישראל עומדת בראש הסולם העולמי בבדיקות טרום הריון ובבדיקות במהלך ההריון שנועדו לוודא את בריאות העובר. גם על רקע עובדות אלה אפשר לקרוא את יצירות האמנות הנידונות.

פרספקטיבה נוספת העומדת ביסודן של התערוכות היא שאלת ה"אחרות" והיחס אליה. היהדות מאפשרת לאמנים לעסוק בהגדרת זהות דרך ה"אחר".

הדבר בולט בשילוב בין מוטיבים יהודים כ"ארבעת הבנים" של ההגדה של פסח, לביו עבודת הוידאו של ליאור ווטרמן, המציגה מבט זר על העיר תל אביב, בתערוכה "הללויה". ווטרמן הציג עבודת וידאו בה נראה נער ממוצא אסיאתי המסתובב בתל-אביב עם תרנגולת שחוטה, ומעלה תחושת זרות כלפי אותה סביבה מוכרת. גם רועי רוזן בתערוכתו עסק באחרות. רוזן השתמש באסטרטגיה פוסט-מודרנית של המצאת דמות ושזירת תולדות חייה באירועים שאכן קרו. דמותה של פרנק בנויה כתמצית ה"אחרות" בכל אשר תלך. יהודיה באירופה הנוצרית, אשה אמנית בין אמנים גברים, אמנית לא ציונית בין אמנים ציוניים.

דוגמא מעניינת נוספת לבחינת העצמי דרך פרספקטיבת ה"אחר", מובאת בידי דוד וקשטיין, שעסק בהעתקת קריקטורות ערביות של דמות היהודי, והפיכתן באמצעים שונים ליצירות אמנות. הוא כאילו שואל: אם הם רואים אותנו כך, מה אנו באמת? בנוסף לכך מדגיש האמן את ההומור העצמי, ההפכפכיות, הציניות והקרבניות המאפיינת את היהדות עמה הוא מתחבר.

עיון מדוקדק ובקורת על הדברים העומדים ביסודם של התערוכות הנ"ל מעלים את השאלה האם יש כאן "רנסנס יהודי", או שמא אין פה אלא ביטוי למרחק שבין סצינת האמנות לעולם היהודי, והתפרצות של תפיסה יהודית פשטנית בקרב אמנים צעירים.

כגודל ה"אחרות" בה מתבוננים ואותה בוחנים האמנים, כך גם ניכרת זרותם וניכורם של צעירים אלו ביחסם לעולם היהודי. העיסוק ביהדות מוביל בדרך כלל לעולמות חרבים, לאנטישמיות ולשואה. לכן אין פלא שכאשר אנו מתבשרים על פסטיבל סרטי יהדות בסינמטק כדאי תמיד לצפות למפח נפש של סרטי שואה, כאילו חורבן ויהדות קורבנית מסכמים את מה שיש לעולם היהודי להציע.

כפי שהעיר כבר דן מרון, המורשת היהודית הולכת ומתרחקת מאתנו דווקא בשל עודף העיסוק באנטישמיות. קסם העיסוק הזה ב"חור השחור" של השואה עומד כתריס בפני כל חבלי הקסם של חיי היהודים ותרבותם. העיסוק המועט באנטישמיות ושואה בעבר מבטא לפעמים דוקא את הרגישות, שהביאה לתפיסת הנושא כקשה ובעייתי לנגיעה לא זהירה. העיסוק פורץ המחסומים בתקופה האחרונה, מבטא לפעמים דווקא "התנשאות שחצנית המתגלית מחד-גיסא בפטרונות כלפי "היהודי הגלותי", הנהפך לנושא לאידיאליזציה ולמושא מניפולציה במלחמת תרבות עכשווית, אשר לו - ליהודי עצמו - אין בה שום חלק".

גיא זילברמן, מתוך המיצב woody”" , גלריה גורדון, תל-אביב 2003

גם המגמה הקיימת, שהפכה למתכון ידוע של עמותות ומוסדות רבים למדעי היהדות,זו, כדברי אלברט סויסה "שלוקחת בליל פוליטיקלי-קורקט של יוצרים מתחומים שונים, בדרך כלל חילוניים, בוחרת להם נושא מקראי או מדרשי פתוח ועכשווי, ויוצרת דיון ולימוד מודרך, שאמור להסתיים בפרץ של יצירה יהודי", נראה שגם היא לא תרפא את השבר.

התערוכה "כסוי וגלוי" (משכנות שאננים ירושלים, דצמבר 2002, אוצר: נפתלי גליקסברג), מבית מדרשו של מכון שכטר ללימודי היהדות - פרי לימוד משותף של אמנים, סופרים ויוצרים שונים במשך שנה שלמה - הניבה בעיקר פרי של אמנות פוליטית, אשר בינה לבין יהדות יש קשר רופף בלבד.

יש להצטער שעולמות בעלי "עגלה מלאה" יותר כמעט ולא עוסקים באמנות. האורתודוקסיה המודרנית, למשל, היא חברה תכליתית וחסרת חופש יצירה, מכדי שיעסקו בנותיה ובניה באמנות במובן המודרני של "אמנות לשם אמנות". בחברה שבה אפילו את רעיון לימוד "תורה לשמה" זנחו לטובת "חשוב ללמוד בכדי שגם לנו יהיו גדולי תורה משלנו" (כנגד העולם החרדי), אין מצע לעיסוק באמנות "לשמה"; לכל היותר ילמדו הבנות קולנוע ב"מעלה, כתשובה "פמיניסטית" לכיבוש הקצונה הזוטרה בצה"ל על ידי בני המכינות, וגאולת התקשורת מידי "התשקורת השמאלנית". אפילו הלימודים בבתי הספר הדתיים לאמנות עדיין מובנים כבית חרושת להוראה ולא כבתי יוצר ליצירה איכותית ומפרה. חוסר ההבנה הבסיסי ביחס לשדה האמנות העכשוי ותוצריה, הנפוצה מאוד בקרב ציבור זה, הודגם בצורה מביכה מאוד בביקורת שהעלתה ליאורה מינקה – שהיתה חברת מועצת העיר תל-אביב מטעם המפד"ל ויו"ר תנועת "אמונה" בישראל - על תערוכתה של צ´רקסקי.

מינקה יצאה "בקריאה נרגשת ודחופה לעשות כל מאמץ לאסור את הצגתה של תערוכה המורכבת כל כולה מאוביקטים ומושגים שנושאים במובהק אופי וסממנים אטישמיים וגזעניים...אין זה מתקבל על הדעת שרשויות החוק והשלטון יתירו להציג ולמכור בתוככי העיר העברית הגדולה את שלל מוצריה הטמאים והתמהוניים".

בקשה לצינזור מעין זו משקפת לא רק חוסר הבנה בסיסי ביחס למשמעות הביטוי האמנותי העכשווי וגבולותיו, אלא גם עיוורון ביחס למקומה של הצנזורה בעולם המסחר האמנותי (הפרטי).

על רקע המגמה הנאו-יהודית החדשה באמנות ומתוך פרספקטיבה של כמה שנים אני תוהה לאן מועדות פניה של האמנות בישראל. אולי המפגש בין יהדות ואמנות היתה רק אופנה חולפת ללא עתיד. ואולי התאווה לשורשים הניכרת באמנות העכשווית תמשיך ותתפתח ולכדי תור זהב של האמנות היהודית בארץ ישראל?

מעל לכל עומדת השאלה האם יש במגמה החדשה צעד לקראת רב-תרבותיות ושבירת ההגמוניה בסצינת האמנות הישראלית, או שמא התופעה תשתלב לה עם הזמן "במיטת סדום של האמנות הישראלית", זו שעמידה בתקן כזה או אחר היא תכונתה העיקרית.

כותב המאמר - דוד שפרבר - הוא חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה ע"ש ליבר באוניברסיטת