"המבדיל בין קודש לחול", פרק ד': חורבן ובנייה

"עני ורוכב על חמור" – בנייה וחורבן

מימין: אסד עזי ,(Asad Azi) משיח, 1997–1998, טכניקה מעורבת על בד

משמאל: אסד עזי ,(Asad Azi) דיוקן עצמי (משיח), 1997–1998, טכניקה מעורבת על בד

אצל חיים אודם - חבורת פרחחים מגרשת בזעם את המשיח הרכוב על החמור הלבן. זוהי מטפורה קשה וביקורת פוליטית פנים-ישראלית נוקבת. 

למרבה הפלא, השימוש במוטיב האיקונוגרפי היהודי של המשיח הרוכב על החמור (מוטיב ששאב את מקורותיו מהאמנות הנוצרית – התיאורים של כניסת ישו לירושלים) כביטוי למשיחיות ולגאולה מופיע מעט יחסית אצל אמנים ישראלים, בניגוד לדמות הצלוב הנוצרי, הנוכחת רבות בשדה האמנות היהודית והישראלית.

 

בעבודת הווידיאו "מגדל דוד מצדיע למגדלי התאומים"משתלבים סמלים דתיים שונים במציאות העכשווית האלימה. החורבן כאן כולל את כולם: "מגדל דוד" – המסגד שהציונות ניכסה והפכה לסמל ציוני ראשון במעלה, מאיים להתנפץ כשהוא נושא בחובו את המנכס (היהודי) ואת המנוכס (המוסלמי).

אחד המדיומים הוויזואליים הבודדים שדימויים נאציים מככבים בו בימינו בקביעות ובריש גלי הוא האמנות הפלסטית. בהקשר זה יש להטעים כי בלהט הוויכוח החוץ-אמנותי שמעוררות הפרובוקציות בנושא השואה נשכחת לרוב התובנה הבסיסית שמדובר ביצירות אמנות, ועל כן הן ראויות לניתוח בעיקר מתוך פרספקטיבה של תולדותיה והתפתחותה האימננטית של האמנות ובהקשר של עצם העיסוק בשואה. בחינה מעין זו מאפשרת להסיט את הדגש מהפרובוקציה כשלעצמה ומראיית הדימוי כפשוטו לעבר הבנה רחבה יותר של מה שגלום ביצירות.

בשדה האמנות הישראלי העכשווי שילובים והקבלות בין המציאות הקונקרטית לשואה, שנושאים מסר פוליטי ברור, הם דבר שבהרגל. בתמונה  אבנר בר-חמא עושה שימוש בדמיון בין תנוחת הידיים של דמות הילד היהודי מהתמונה המפורסמת מגטו ורשה (שבה נראים יהודים שהוצאו מהבונקרים לאחר שהנאצים הזרימו לתוכם גז), ובין תמונה שמצא האמן באתר אינטרנט פלסטיני. בתמונה מעין מיצג שבו ילדה פלסטינית מניפה את ידיה הטבולות בנוזל אדום, ומאחוריה דגם של כיפת הסלע. בתווך מהדהדת האיקונוגרפיה של הצלוב, המשלבת בין קורבניות לעוז רוח. שילוב התמונות משמש את האמן להקבלה בין האומה היהודית לאומה הפלסטינית, שתופסות את עצמן כקורבנות של מערכת תרבותית-שלטונית. השאלות הבלתי נמנעות העולות למראה העבודה קשורות ביחס הבלתי פתור בין הטרגדיות של שתי האומות – השואה והנכבה, ויותר מכך בהבדלים בין מה שתחושת הקורבניות מנביעה בכל אחת מהן.

בר-חמא מעיד על עצמו שהמבט שלו חד-צדדי: "אני מציג את הצד שלי – שלנו". לדבריו, החיבור בין התמונות "מחדד את ההבדלים בינינו ובינם, יהדות מול אסלאם. מחד, הזיכרון שעליו אנחנו מחנכים הוא 'לא עוד!', ומאידך החינוך של הילדה הפלסטינית הוא לעוד הרג ועוד רצח".

יצירתו של בר-חמא יוצאת דופן בשדה האמנות היהודית והישראלית. לעומת התפיסה הפלורליסטית שאיפיינה, ולרוב עדיין מאפיינת, את האמנות היהודית (על כך ראו לעיל), בר-חמא מייצג בצורה מובהקת מבט לאומי חד-צדדי, נוקב, ישיר ומודע לעמדתו. השימוש השנוי במחלוקת (בהקשר פוליטי הפוך) בתצלום האיקוני של הילד מגטו ורשה כבר נעשה בעבר על-ידי אלן שכנר  .(Alan Schechner) באחת מעבודותיו   הוא שתל תצלום עיתונות מוקטן שבו נראים שוטרים המובילים ילד פלסטיני עצור, שהרטיב את מכנסיו מרוב פחד. הילד היהודי מחזיק, כביכול, בתצלום של הילד הפלסטיני. בעבודה אחרת הפך שכנר את היוצרות: הילד מתמונת השואה ההיסטורית מניף כביכול את התצלום של הילד הפלסטיני. העבודות מסמלות את הטרגדיה של ילדים במציאות הקשה.

ב-1973 יצר סלימן מנצור (;Sliman Mansour אמן פלסטיני יליד ביר-זית) ציור שמן שהפך לאייקון בעולם האמנות הפלסטיני. ביצירה נראה סבל ערבי זקן הלבוש בבגדים מסורתיים סוחב על גבו דגם של העיר ירושלים בצורת עין. ברקע התמונה "ריק" – מעין חלל על-זמני ולא קונקרטי. הסבל הפלסטיני מתואר כאן על-פי האיקונוגרפיה הקלאסית של אטלס המיתולוגי, שנגזר עליו לשאת את העולם על גבו.

דימויים של נווד-סבל מעין אלה וכן דימויי מזוודות בהקשר זה רווחים בעבודות של אמנים פלסטינאים עכשוויים במרחב המקומי. הם מזכירים גם את הדגם הציורי של "היהודי הנודד" – אחד הסמלים האולטימטיביים לסבלות העם היהודי, שנעשה בו שימוש בצורות שונות על-ידי יהודים ואנטישמים כאחד. שיח הדיאספוריזם (תחום המחקר של השפעת הגלות על התרבות) מרבה להזכיר את היהודי והפלסטיני בכפיפה אחת. לדוגמה, לא אחת מוזכר המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש כ"משורר גלות יהודי".

במיצב "Grater Divide" המחיצה עשויה בצורת פומפייה (או מִגְרֶרֶת) עצומת ממדים. המעבר מצד לצד כרוך, פיזית ומטפורית, בריסוק ובפירוק לגורמים. גם האמנית רותי נמט השתמשה באלמנט המחיצה בהקשר דומה. ביצירה "דֶלֶף"  היא ציירה על גבי דגם יהודי מסורתי של פרגוד ציורים שמשולבים בהם מוטיבים אשכנזיים ומזרחיים, וביניהם דמות יהודית המתכתבת הן עם דימויים אנטישמיים של היהודי והן עם הגדת "ראשי הציפורים" מהמאה ה-13.

 

סלימן מנצור (Sliman Mansour), אנא איסמאיל (אני ישמעאל), 1997, אדמה על עץ ואבנים

 

סלימן מנצור (Sliman Mansour), הגר, 1996, אדמה על עץ

דמותה של הגר מופיעה בסדרה חדשה של צילומים של עדי נס. בסדרה מצולמים מחוסרי בית המגלמים את דמויותיהם של גיבורות וגיבורים תנ"כיים. הצילומים מתכתבים עם יצירות מופת מתולדות האמנות, ובייחוד עם יצירות של אמנים שמקובל לייחס להם אוריינטציה קווירית. נס מציג את הגר כאשה גאה. לדבריו, "היא אמנם נמצאת במעמד נחות, אך היא לא נשברת. היא שומרת על איזושהי גאווה, וממנה צומח עם שלם". 

בעבר עסק נס בזהות גברית, ודומה שיצירה זו היא הראשונה שבה ניתן מקום לאשה בתצלומיו. העיסוק בדמויות תנ"כיות אצל נס מתקשר לחיפוש זהות בעולם שבו זהות ישראלית לוקאלית אינה נתפסת עוד כבסיס איתן שנשען על שורשים עמוקים.

כאב הגירוש, האטימות וחוסר הצדק – בעבר המיתי ובמציאות הישראלית המורכבת בהווה – מקבלים מקום מרכזי ומהדהד לא רק בתרבות הערבית הפלסטינית, אלא גם בשיח היהודי. כבר במאה ה-13 עמד הרמב"ן על המשמעות האקטואלית של הפרשה המיתית הזאת: "חטאה אמנו [שרה] בעינוי הזה [של הגר], וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עוניה [של הגר] ונתן לה שיהא [ישמעאל] פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי" (פירוש הרמב"ן לתורה, בראשית ט"ז, ו').

בתמונה נראים אברהם, שרה והגר, הנושאת את ישמעאל בידיה. כדי ליצור את ההקשר האקטואלי האמן נזקק להדבקת קולאז'. לתיאור התנ"כי הוא צירף צילומי עיתונות של אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה ושל מסעדת סבארו בירושלים לאחר הפיגוע שהתרחש בה. האמירה המסכמת את הפרשה –  "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כ"א, י"ב), שמוזכרת בשם העבודה – מטעינה את הכתוב במשמעות עכשווית קשה, שאינה משתמעת לשתי פנים.

"לא תחנם" – איחוד של ניגודים            

בעבודתה הטיפוגרפית של אלונה גרנט ((Ilona Granet, אמנית שהחלה את דרכה ביצירת שלטי חוצות כאקט אמנותי בעיר ניו-יורק, משתלבות אותיות עבריות, ערביות ולטיניות בניסיון "להושיב" את תרבויות השונות יחדיו – ולו לזמן קצר – ולהשכיח את ההבדלים ביניהן .

בעבודה " God is Great " ("אלוהים גדול", תרגום של המשפט הערבי "אללהו אכבר") עושה ג'ון לאתן (John Lathan) ניסיון להמחיש את הקשר בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות באמצעות שימוש בכתב . בשלוש הדתות הכתב מייצג את דבר האלוהים, ולעתים אף מגלם את האלוהים. בגלל אופיו הייחודי של הכתב פיתחו שלוש הדתות חוקים והגבלות בתחום זה. לדוגמה, במסורת היהודית ובמסורת המוסלמית אסור שהכתב המקודש יימחק. כמו כן, סופר הסת"ם והקליגרף מחויבים בטהרה מסוימת לפני תחילת עבודתם.

העבודה הטיפוגרפית של אברמסון היא, כדברי האמן, מעין "לוגו מצווה". היא משלבת את המקור העברי עם תרגומו הערבי, המובא כאן בפשטות כאיסור לרחם על הגויים. השילוב הזה מבטא את הסימטריה האפשרית בין שתי התרבויות, ואת היותו של האיסור בבחינת חרב פיפיות שעלולה להיות מכוונת כלפי כל אחת מהן.

בהקשר העכשווי, העבודה הזאת מבטאת את המתח ששני העמים נתונים בו כל העת – בין הרצון בשילוב ובין ההפרדה והחשדנות, שאולי אינן מאפשרות אפילו לומר, "מה נאה גופן זה".