"בין קודש לחול" פרק ב': "אלה אלוהיך ישראל" - אור ושמש כאיקונוגרפיה של אלוהי ישראל באמנות יהודית וישראלית

אל השמש – רצף והמשכיות באמנות היהודית          

להלן נעסוק בדימוי הנפוץ של אלוהי ישראל בייצוגים של אור בכלל, ושמש בפרט. שימוש זה נפוץ מאוד בתרבויות רבות. תיאורי האל היהודי התקשרו מקדמת דנא לשמש - "כי שמש ומגן ה´ אלוהים..." (תהילים פד, יב).  גם אם מקורותיה המקומיים והישירים של התופעה שונים כאמור (ובהתאמה יכולות להיות לה גם משמעויות שונות במקצת), דומה שניתן להציג כאן רצף ברור העובר כחוט השני באמנות הנוצרת בהקשר היהודי לאורך הדורות.  אופיו האסוציאטיבי של מאמר זה מאפשר בחינה הפוכה של הרצף ההיסטורי, דהיינו, מן המאוחר למוקדם. כך למשל דמותו של "הליוס", אל השמש היווני, המופיע בפסיפסים של בתי כנסת מן המאות הראשונות לספירה (דמות המהווה  עדיין נושא לעיון ומחקר בקרב חוקרי תולדות האמנות), תתפרש על רקע הופעת השמש כייצוג ברור לאלוהי ישראל בתקופות מאוחרות.  כשם שבפילוסופיה היהודית הרציונליסטית מקובל להבחין בהמשכיות ברורה, גם אם היא מופיעה במרווחי זמן ומקום, כך גם בתחום האיקונוגרפיה. המעקב האסוציאטיבי (שאינו כרונולוגי בלבד) לאורך ההיסטוריה מלמד אותנו על רצף של דימויים המתחבר בצורה שיש בה מן המסתורין. 

היהדות מעולם לא הייתה מערכת אוטרקית סגורה. היא תפקדה תמיד כשותפה לשיח בין-תרבותי דינאמי שבמסגרתו היא עיצבה את התרבות האחרת ובו זמנית עוצבה על ידה. לענייננו, המבט ה"הפוך" על הרצף ההיסטורי של התמה הנידונה כאן, מראה שהאיקונוגרפיה בהקשר של האל לא מושפעת בהכרח ממוטיב קדום המתפתח ומופיע בדרכים שונות לאורך הדורות (אם כי הדבר אפשרי), אלא שיש כאן איקון הפושט ולובש צורות, מושפע מן החוץ ומשפיע כלפי פנים. יחד עם זאת, הרצף ההיסטורי המתגלה מצביע על שימוש אחיד ומתמשך בדימוי איקונוגרפי של השמש לייצוג האל היהודי לאורך הדורות.  בהקשר זה למשמעות הסמלים יש חשיבות גדולה יותר מאשר לשאלת ההתפתחות ההיסטורית.

"אור העולם" – השמש כמייצגת את האל באמנות היהודית            

ייצוגו של האל בדמות השמש באמנות היהודית של העת החדשה מושפע מתיאורים מקבילים באמנות הנוצרית בת התקופה. תיאורי האל כשמש מופיעים בהקשרים שונים:

הפיוט "אחד מי יודע" המודפס בסוף ההגדה של פסח ולצידו תיאורים ויזואליים מופיע בהגדות אשכנזיות החל מהמאה ה-18. באיורים לשיר זה וכפרפרזה למשפט "אחד אלוהינו שבשמים ובארץ" מופיעה לעיתים השמש

גם בשיר "חד גדיא" (פיוט שנכלל בהגדה האשכנזית מסוף המאה ה-16) מוזכר האל: "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט". התיאור הוויזואלי בהגדת דרמשטט ובהגדות אחרות, מציג את האל כדמות השולחת קרניה. 

לפיוט "אל בנה ביתך" שבהגדה, נלווה ציור של בית המקדש בירושלים. מאחורי הבניין מגיחה השמש, ודומה שהיא מופיעה כאן כייצוג של האל "בונה ביתו".

השמש מופיעה גם בתיאור חלום יעקב המקראי. כאילוסטרציה למילים  "והנה ה´ נִצב עליו" (בראשית כח, יג) מתואר האל בראש הסולם בדמות שמש.

כך הדבר גם בתיאורי האל בסצנות המקראיות של "משה והסנה"  ו"מעמד הר סיני".

תיאורים אלה אופייניים לייצוג האל באיורים לספרי מקרא, הגדות, מגזרות נייר, כלי  אוכל, חפצי פולחן  ושערי ספרים מודפסים.  לרוב מתגלה בהם השפעה ברורה ממסורת נוצרית, ובמיוחד מתיאוריו של מתיאוס מריאן הנוצרי (1593-1650) בספרו "דמויות מכתבי הקודש".

על אף ההשפעות הנוצריות הברורות בתיאורים אלה ייצוג האל כשמש מתקשר גם לתיאורו בבתי הכנסת מעץ באשכנז של המאות  ה-17 וה-18. למשל על תקרת בית הכנסת מהורב (1785) מופיע ציור גלגל המזלות, ובמרכזו השמש. במרכז השמש יש כיתוב "השמים שמים לה´ והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז).

עדויות שונות מצביעות על כך שתיאורים מעין אלה היו נפוצים בבתי כנסת: "בעיר מולדתי ראיתי בילדותי מצויר מעל הבימה למעלה בתקרה כל שנים עשר המזלות קבועים בגלגל, וכפי הנראה נהגו היתר לא לבד בשהייתם אלא גם בעשייתם", כותב הרב קוק. לפעמים ייצוג האל כשמש מוחלף בבתי כנסת אלה בסמלי השררה והשלטון המקומיים (בדומה לקיסר-האל שתואר באמנות הרומית במרכז הגלגל). כך למשל בבית הכנסת בחודורוב - במרכז הכיפה שבה תואר גלגל המזלות מופיע הנשר הדו-ראשי – סמל המלכות. השילוב בין "מלכותא דארעא" (מלכות הארץ) ל"מלכותא דרקיעא" (מלכות השמים) שנתפסו כדומות אצל חז"ל, נרמז שם גם בפסוק המופיע סביב האיור: "כנשר יעיר קִנו על גוזליו ירחף" ( דברים  לב, יא).

אף שהזכרת הנשר כאן מתקשרת ישירות לדימוי הוויזואלי של הנשר המצויר, הפסוק במקורו מתאר את האל השומר על עמו.

תיאורי גלגל המזלות והשמש במרכזו בבתי כנסת אלה ממשיכים מסורת עתיקה המוכרת לנו מבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל. נוסף על כך ראוי להצביע על דימויים דומים בספרות היהודית בימי הביניים, וכן קמיעות ודימויים מספרי קבלה

כל אלה מתארים את האל בדמות השמש ומכילים כאמור הקבלות ישירות לסכמה שמקורה בגלגל המזלות, המופיעה בבתי הכנסת העתיקים ובמרכזה האל-השמש.

חוקרים רבים התחבטו בשאלת משמעותו של גלגל המזלות בבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל ובמיוחד באשר לתיאורו של הליוס אל השמש או מרכבתו במרכז הגלגל. השאלה המתבקשת הייתה כיצד מוטיב אלילי זה, שחדר לאמנות של בתי הכנסת מן האיקונוגרפיה הרומית, נתפס בקרב הציבור היהודי  באותה תקופה. מקובלת הדעה שהליוס אל השמש שימש באותה תקופה מוטיב אלילי שהתרוקן מתוכנו הפגני ועל כן לא היה בשימוש בו פגיעה ביסודות האמונה היהודית. אולם חוקרים ניסו למצוא הסבר מניח את הדעת נוסף למשמעותו של תיאור זה בעיני בני התקופה היהודים.

ראשוני החוקרים שעסקו בנושא זה סברו שה"הליוס" לא מייצג את האל הפגני, אלא בא כאיקון לשמש עצמה וכסימבול לאלוהי ישראל, אלוהי היקום (הקוסמוקרטורCosmocrator, ) המנהיג את העולם ואת גלגל המזלות.  דעה זו עלתה שוב לאחרונה, ואכן התבוננות בדימוי השמש כמייצגת את האל באמנות היהודית לאורך הדורות, ובמיוחד תפיסתם של אמני בתי הכנסת מעץ באירופה של שלהי המאה ה-17 וה-18 את השמש כסימבול לאל ("השמים שמים לה´") מאששת השערה זו.

"אור חדש", מודרניזם וייצוגי האל

לא אחת מוזכרות ההפשטות של אמנים יהודים אגב איקונוקלסטיקה המשמשת באמנות היהודית. יצירותיהם של אמנים יהודים כמארק רותקו Mark Rothko)) וברנט ניומן (Barnett Neuman), מהוות, אליבא דתפיסה זו, חלופה לייצוג ממשי מחד, ומאידך ניסיון להביט בבלתי נראה או לעתים לתהות על עצם קיומו של המסומן.

"יד ה´" שהופיעה באמנות היהודית בעבר מופיעה באמנות היהודית המודרנית כהתרסה דרך כלל, ומציעה את האפשרות שהאל אינו המנחם אלא דווקא מקור הסבל (שגאל, אל-ליסיצקי, מיכאל סגן-כהן).

דימוי השמש מופיע באמנות היהודית המודרנית על מופעיה השונים:  באמנות הריטואלית - בחפצי פולחן שונים, בכתובות, בבתי כנסת, ואף באמנות הנאיבית המאוחרת. עדות כתובה לדימויים מעין אלה מצאנו בתשובתו של ר´ משה סופר (ה"חתם סופר") רבה של פרסבורג: "שעשו בחלון (של בית הכנסת, ד.ש.) זכוכית עגול כצורת חמה וניצוצות בולטות סביב העגול כנצנוצי חמה בזריחה בתוכו כתוב שם הוי"ה ובצידו ´ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה´´ (על פי  תהילים קיג, ג).

דימוי האל כשמש מופיע ביצירתו של מארק שגאל,  וכך גם תיאורי גלגל המזלות.

כעין זאת - בקנה המרכזי של מנורת הכנסת שיצר האמן בנו אלקן בשנת 1956 טבע האמן דימוי של שמש ובמרכזה הכתובת "שמע ישראל". התוכנית האיקונוגרפית של המנורה מייצגת את קורות האומה היהודית. באופן הולם ענפי מנורה זו צומחים מתוך הסיסמה היהודית האיקונית "שמע ישראל". השימוש באיקונוגרפיה המסורתית של השמש באופן זה נותן ליצירה משנה תוקף ומקשר אותה לאמנות בתי הכנסת ובמיוחד בתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל.

מהאמנות הישראלית אלוהים נעדר כמעט עד מחצית שנות השבעים.  כאן שלטה התפיסה הגורסת שייצוגה של האלוהות היהודית בלבוש חומרי קונקרטי הריהי חילול הקודש. בייצוגים הבודדים של האל נמנעו האמנים משימוש בדימוי, והפליגו למחוזות סימבוליים של ספירות ומלאכים (רבן, ליליין, מאירוביץ, רובין, ארדון ושמואל אקרמן).

מדי פעם מופיעים באמנות הישראלית ייצוגים של האל בדמות מסמני האור האופייניים לאמנות המערבית (כמו הילות וקרני אור). עם זאת, כאמור, מסמנים אלה יוצרים שלא במודע רצף של איקונוגרפיה יהודית.

כבר בעבר קשרה האוצרת אלן גנתון בין השמשות של אביבה אורי, יגאל תומרקין ורפי לביא לתחום האלוהי. לאלה אפשר להוסיף דימויי שמשות שחורות ביצירתו של משה גרשוני משנות התשעים. דימוי השמש בגלגל המזלות שרווח באמנות העתיקה הדהד גם באמנות ה"פרימיטיביזם", כחלק מיצירתם של אמנים בהשראת ה"כנעניות".

המודעות של האמנות הישראלית לאיקונוקלסטיקה (מודעות שנתפסה כבסיסה ההכרחי של היצירה בהיותה המשך למסורת יהודית) נוכחת מאוד בכתיבה על אמנותו של רפי לביא ותלמידיו.

שרה בריטברג-סמל, במאמרה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" יצרה קישור בין האמנות התל-אביבית החילונית של רפי לביא ותלמידיו להיבט הא-אסתטי, הלא-מטריאלי שבמורשת היהדות.

באחת מיצירותיו נמצא אזכור מפורש לעניין זה: בעבודה משנת 1995 כתב האמן "עשה לך תמונה"

ההיגד החתרני משתלב כאן בעשייה המיין-סטרימית הלא-מטריאלית.

"יתדות של אור",  הניאון כשמש מודרנית באמנות ישראלית עכשווית

בשנים האחרונות נושא האל וייצוגו מקבל מקום מרכזי יותר באמנות המקומית. כחלק מההתפתחות של תרבות ה"עידן החדש" (ניו אייג´) ו"ארון הספרים היהודי" אפשר לזהות יותר ויותר עיסוק בתמות קבליות ובכללן מאפיינים של האל וגילויו בספירות.  שמות האל המופיעים בהקשר זה ממשיכים מסורת ענפה של קמעות ולוחות "שיוויתי" בהם מזוהה האל דרך נוכחותו בשמותיו הכתובים.  הפסוק "שִוִיתי ה´ לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח) פורש כהוראה למאמין לדַמות את האל: "וכתבו בשם האר"י ז"ל שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יראה כזה "יִהְוָה" וזהו סוד "שויתי ה´ לנגדי תמיד",  וזה תועלת גדול לעניין היראה" (ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה, סימן א, סעיף קטן ד).

להלן נדגים כיצד האיקונוגרפיה היהודית, שייצגה בעבר את האל בסמלים של אור ושמש, מקבלת תהודה באמנות העכשווית ונוצר קו מאחד ומקשר בין האמנות היהודית בעבר לרעותה בהווה. כאן מחליף אור הניאון המודרני  את אור השמש הטבעי, ובהתאם לכך גם חוויית המאמין מקבלת משמעויות שונות.

דוד גינתון הציג בעבר כתובת ניאון היוצרת את המילים "הסוף של אלוהים".

כתובת זו ממשיכה במסורת עבודות הניאון של האמן האמריקני דן פלווין (Dan Flavin).  פלווין. אור השמש החם הופך לאור ניאון קר, ומדגיש את הספקנות והאסקפיזם האופייניים כל כך לעידן המודרני.

העבודה של גינתון משתלבת בעיסוק הפרובוקטיבי בנושא ה"אל", עיסוק שנוכח הרבה בשדה האמנות הכללית בשנים האחרונות.

בתערוכות "כלולות בצלם אלוהים" (האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצ"ו, חיפה 2006-2005) ו"יתדות של אור" (גלריה גלאון, תל-אביב 2006), הציג האמן הרב תחומי  בלו-סימון פינרו נורות ניאון היוצרות את המלה "יהוה". העבודות מנסות "לתת ביטוי ויזואלי לצלם אלוהים שהוא בלתי נראה וללא צורה".

השילוב של אור ואותיות מדגים את האמצעים השונים שפיתחה התרבות היהודית לייצוג האל בצורה לא ישירה: האור, השמש, הכתב והמילה.  באחת מהיצירות מופיע רמזור מהבהב: בעיגול האדום העליון כתובות האותיות "יה" ובירוק "וה". גם כאן שילוב בין אור ואותיות יוצר את שמו של האל.  החיבור בין קדושה לחפץ יוםֿֿיומי אינסטרומנטלי (הרמזור) מתקשר לגבולות ומאזכר את ההלכה היהודית הפורטת את האמונה המופשטת לחיי הלכה ומעש יוםֿֿיומיים.  

בתערוכה "כלולות בצלם אלוהים" הוצגו גם טקסטים עכשוויים של חוקרי יהדות (משה אידל ורחל אליאור), טקסטים המהווים ניסיון מעניין נוסף להכללת המילה הכתובה באמנות יהודית עכשווית.

מימין: דוד גינתון - "הסוף של אלוהים" (בעקבות לוצ´ו פונטנה) 1987,  גלריה גבעון, תל-אביב  

משמאל:   בלו-סימון פינרו, צמצום, 1995, אוסף האמן, חיפה

                                      

בדומה לאל, גם אותיות האור מייצגות עולם אבסטרקטי חסר ממשות שקיים בתודעתו של האדם. שיבושים של האותיות  י-ה-ו-ה המופיעים בעבודותיו השונות של האמן, ויש בהם הימנעות מכוונת מכתיבה נכונה של השם (כפי שנהוג בעולם מסורתי להגות את השם  בשיבוש האותיות "יוד קיי ואו קיי"). בדומה לתחום המיקרוגרפיה היהודית, והקליגרפיה המוסלמית - תחומים שהופכים את האות ממסמן של משמעות לדימוי חזותי שאינו מכוון לקריאה, גם כאן  מדיום הכתיבה באור הופך את האות ממסמן של משמעות לדימוי ויזואלי.  בדומה לכך בעבודה אחרת הציג האמן שמלת כלה לבנה ובתוכה גוף תאורה של ניאון .

השילוב בין אור הניאון לבד השמלה הלבן יוצר לובן ואור בוהק, מעין  אור אלוהי. התפיסה היהודית המחברת בין נישואין לאלוהים, ומתבטאת בברכת הנישואין "אשר יצר את האדם  בצלמו בצלם דמות תבניתו..." מקבלת כאן ביטוי ויזואלי.

 

 

בתיבת מתכת חלולה חתך בלו-סימון פינרו חלל היוצר את המילה "אין" . כך מודגש החלל - ה"אין" כנוכחות.

ה"ריק" וה"חלל", מופיעים  באופן דומה בעבודות רבות  של ארנון בן דוד: מקוביות העץ, לדוגמה, גרע האמן דימוי של ריק בצורת האות ה´ המסמנת את שם האלוהים . השילוב בין "קופסאות האור" של משה ניניו לאותיותיו של בן דוד בעבודה "בלי כותרת (עבודת ה´)" יוצר דמות של אלוהות קשה ומכאיבה. בדומה לעבודות הניאון של דוד גינתון פותחות יצירות מעין זו פתח לעבודותיו המתריסות של האמן, עבודות היוצרות סינתזה ביקורתית בין ייצוג האלוהות לפוליטיזציה של הקודש.

 

 

איתי דויטש  הציג בצילום של נוף לילי כתובת ניאון הכתובה באותיות סת"ם. בכתובת נאמר:

"ה´ הוא האלקים אין עוד מלבדו". כך מקבל המדיום האמנותי  של אור וניאון  כייצוג של האל  מקום של כבוד  בתרבות הפופולארית המקומית (בצורה של כתובת חוצות). האמן שואב מהתרבות הפופולארית ומחזיר  את התמה לגבולות האמנות, וזאת במדיום של צילום פנורמי המתקשר גם הוא ישירות לאור ולשימוש בו.

 

ארנון בן-דוד, ללא כותרת (קוביות ה´), 1990\2006, אוסף האמן

 

 

"אות היא לעולם", אותיות ודקונסטרוקציה

בעבר כבר נעשה שימוש באותיות אגב העיסוק האבסטרקטי באל ובטקסטים יהודיים הנוגעים אליו. השימוש באותיות ובשמות יש בו מעין המשך למסורת יהודית ענפה. יחד עם זאת, בהחדרתו של שימוש זה  לתחום האמנות הפלסטית העכשווית, ועם הניסיון לעסוק באלוהי בכלים של חזות, מתהווה הבסיס לחילולו. טקסט ה"קדיש" מבוסס על פרשיות מספר ישעיהו (פרק ו) המתארות חוויות של התגלות האל לנביא, חוויות שיש בהן תיאורים של חיות, מלאכים וכו´. העיסוק ב"קדיש" קיבל בעבר מקום חשוב בעבודתה של מיכל נאמן בולטת הסתירה שבין המילה "צבעים" המופיעה כאן (כפרפרזה זכרית לשם "צבאות"), לבין המונוכרומטיות של היצירה. דומה ששמות האל המיוצגים כאן ותיאוריו כ"קדוש, קדוש קדוש" מתחללים בעצם ייצוגו האמנותי. השמש מופיעה מעל עגלת התינוק בצד התמונה.  בדומה לכך, בעבודה אחרת של האמנית מופיע האלוהי באמצעות ייצוג שמו וקרני אור . זוהי מעין איקונה של רשע או "לוח שיויתי" היוצר קישור פרובוקטיבי  בין  ההמנון הגרמני ("גרמניה מעל הכול")  כרמז לנאציזם, לבין אלוהים.  העבודה היא מטאפורה מפחידה של ערכים אנושיים שעוברים תהליך שסופו האלהה, ומקבלים הילה של מוחלטות שיכולה לתת לגיטימציה  לפשעים ורשע. עבודות מעין אלה הובילו את האמנית לסדרת "ה´ צבעים". בסדרה מסוף שנות התשעים הוקדשה כל עבודה לצבע מסוים ובמרכזה הכיתוב המתאים המציין את הצבע: "ה´ חום", "ה´ צהוב".

 

 

 

מיכל נאמן, יהווה, צבעים, 1976, מוזאון ישראל, ירושלים, אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות ישראלית

 

השימוש בכינוי "קדוש" אצל יהודה פורבוכאי , כמו גם השימוש באותיות ובשמותיו של האל המופיעים פעמים רבות בעבודות של האמן גרי גולדשטיין  מעלים לדיון נושא אחר, שהוא מרכזי לעשייה היהודית האמנותית במסגרת הפוסט-מודרניזם.  השילוב בין נמוך לגבוה ובין קודש לחול ביצירות אלה מרוקן את הסממנים היהודים ממשמעות. האמנים עושים זאת בלי קינה על דלותה של התרבות אלא תוך חגיגה מתמדת.  הם יוצאים מתוך התרבות הישראלית העכשווית הנתפסת כהמשכה של היהדות, ובאקט פוסט-מודרני (ופוסט-ציוני במידה רבה) מרוקנים שניהם גם יחד ממשמעות. הטקסטים והסימבוליקה היהודית עוברים כאן רידוד והשטחה עד שהם הופכים להיות רובד צורני בין שלל הרבדים. "יהדותם" של האובייקטים והצורות הופכת למרכיב אחד מתוך שלל התרבויות המשפיעות על היוצרים,

ורק ההרגל גורם להם להמשיך להתנהל בתוך המסגרת התרבותית היהודית והישראלית.

 

בסדרת העבודות "בראשית" משלב גולדשטיין טקסטים מסיפור הבריאה, טקסטים קבליים המבטאים את רעיון ה"צמצום" ודמויות פני אנוש מפורסמות . מנהיגים "אלמותיים" מקבלים כאן ארשת של מסכות מכוירות, כאלה ששימשו בנוהגי הקבורה של תקופת האבן.  כיור הגולגולות בעבר כיוון להחזיר למת את דמותו ולהבטיח לו אלמוות. פולחן האבות, יחד עם האזכור של הברכה היהודית "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם", המקשרת בין כבודו של האל לכבודו של מנהיג בשר ודם, מקבילה את פני האדם ופני מנהיג לדמות דיוקנו של הבורא.

 

           מימין:    יהודה פורבוכאי מתוך התערוכה:   omanutisrael.com , גלריה זמן לאמנות, תל-אביב 2003 

              משמאל:    גרי גולדשטין, מתוך התערוכה       "omanutisrael.com       גלריה זמן לאמנות, תל-אביב 2003

 

 

 

פעמים שאותיות ה"שם" עצמן רק נרמזות:  זויה צ´רקסקי ב"הגדת הפסח של אאכן"  יצרה דימוי של מעין איקון העשוי מקומפוזיציה המושפעת מסדרת "חד גדיא" שיצר האמן הרוסי אל-ליסיצקי (1890-1941).  הקומפוזיציה המסמלת את השכינה מופיעה לצד טקסטים שהקשרם הוא הופעת האל ויחסו לבני אדם. מכיוון שאסור לבטא בקול את שם האלוהים נותרו באיקון ארבע חללים ריקים, כמספר האותיות בשם ה´.

 ז´ויה צ´רקסקי, "ונצעק \ וישמע", הגדת הפסח של אאכן, 2000-2002, מוזאון ישראל, ירושלים

 

 

הבעייתיות שבייצוג פלסטי ובהגשמת האל מקבלת תהודה בעבודות של אברהם אילת. כחלק מסדרת עבודות הציג האמן טקסט הקשור לאיסור עשיית פסל ותמונה. הטקסט הוצב בתוך קופסת סרדינים. הסמיכות בין הנשגב לסתמי ואף בזוי ומלוכלך (קופסת סרדינים משומשת) נותנת את אותותיה בתחושה של בנאליות וביזוי הקודש.

 

 

"אחור וקדם", יש ואין   

 העיסוק באל בהקשרים של אור ואַיִן רווח באופן שונה גם ביצירתה של האמנית רות קסטנבאום בן-דוב. בעבודה "שמע" היא מציירת את פניה  כשעיניה מוסתרות בכף ידה (לתיאור מעין זה מסורת אמנותית ענפה) בצורה שבה נוהגים לכסות את העיניים בזמן "קריאת שמע" .

 

רות קסטנבאום בן-דוב - "שמע"

 

הקריאה "שמע ישראל" מטעימה שהראייה נתפסת כנחותה מהשמיעה, וייצוג האל בעקבות זאת מתחייב דווקא במדיום של קול ושל כתב המסמן קול. על מעמד הר סיני, שבו חזו ישראל את האלוהים, נאמר: "קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים זולתי קול", (דברים ד, יב). האדם כצלם דמותו של האל מכסה את פניו "כי ירא מהביט אל האלֹהים" (שמות ג, ו) מחד, ומשום שפני האל "לא יראו" (שמות לג, כג) מאידך.

תיאור זה של הסתרת העיניים אצל קסטנבאום בן-דוב מזכיר את דמות ה"סינגוגה" הניצבת בחזיתות של קתדרלות גותיות. היהדות מיוצגת על ידה בדמות שעיניה קשורות ועיוורות מלראות את האמת,  אך יש שראו בתיאור זה דווקא ביטוי לראייה פנימית ויכולת להביע את האלוהי הבלתי נראה.

 

בעבר התייחס מיכאל סגן-כהן לקול כמאפשר ייצוג ויזואלי בלתי אפשרי מעין זה. בעבודה

"יוד- הא- ואו- הא" ארבע גרסאות של פה ההוגה את שם ה´ . יצירה זו מזכירה את מאמר חז"ל המפרט את אלה "שאין להם חלק בעולם הבא": "אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו" (משנה, סנהדרין, ו, א). איסור הגיית השם (בקול) נעקף כאן באמצעות ביטויו החזותי (בפלסטיקה), ויצר באופן אירוני עדיפות לייצוג האל במדיום הפלסטי.

 

 

מיכאל סגן כהן, יה הו וו הה, 1980, אוסף דוד טרטקובר, תל-אביב

 

ביצירה אחרת מעמתת האמנית את ציור פניה עם טקסט תלמודי הדן באיסור לצייר פרצוף אדם. במסורת היהודית נובע איסור זה מהאיסור על יצירת תיאור חזותי לאל, בנימוק שהאדם נברא "בצלם אלוהים". האמנית מפריכה את הדיכוטומיה המקובלת בין קו המילה לקו הציור, וכך גם מתמודדת עם בעיית הייצוג באמנות היהודית.

 

שלילת האפשרות של ראיית האל מקבלת תהודה גם ביצירה אחרת. היצירה "אמונה עיוורת, או: צריך לראות כדי להאמין" מורכבת משישה פנלים.באחד הפנלים מוצג אחורי הציור כביטוי לרעיון "אחורי האל" המובע בפסוק "וראית את אחֹרָי ופני לא יראו" ( שמות לג, כג). בטקטיקה זו  ממשיכה האמנית מהלך של דוד גינתון . גינתון הלך  בעקבות היצירה "פורטרט של אלוהים" של האמן האמריקני ג´וליאן שאנבל (1981).  בחזית התמונה כתב גינתון את שמו של הציור של שאנבל "פורטרט של אלוהים".  בדומה לקסטנבאום בן-דוב גם כאן רומז האמן לאחורי האל המתבטאים באחורי התמונה.

 

 

מימין: רות קסטנבאום בן-דוב, אמונה עיוורת או צריך לראות כדי להאמין, 1999, (שמות לג, יז-כב)

משמאל: דוד גנתון,  פורטרט של אלוהים (ע"פ ג´וליאן שנאבל), 1996-2000, אוסף האמן

 

 

המיצב "הסתר פנים" של אורנה מילא מציג משמעות שונה לתמת האחוריים.

ברקע נמצאים דברי הנביא: "אכן אתה אל מסתתר אלֹהי ישראל מושיע" (ישעיה מה, טו), "וחִכיתי לה´ המסתיר פניו מבית יעקב וקִויתי לו" (שם ח, יז). לא רק המישור הערטילאי של האל בא לידי ביטוי בדברי ישעיהו אלא בעיקר הרצון של בני אדם לחזות את האלוהים, רצון שנותר בלתי ממומש מעצם הגדרת האל. במהלך הדורות קיבל הביטוי "הסתר פנים" משמעות כהסבר תאולוגי לסבלות האדם בכלל ועם ישראל בפרט, וכתשובה לשאלה היכן נכח האל ברגעי החושך. במיצב ציירה האמנית באמצעות גריעת חומר ולא הוספתו כמקובל. הזכוכיות המחליפות את הקנבס המסורתי נמצאות בתהליך של מעבר משקיפות לאטימות על ידי כתיבת פסוקי התנ"ך על גביהן. הציור עצמו נתפס כאן כמחסום שראוי לגרוֹע ממנו, ואולי דרך המחיקה תבוא ההארה הנכספת.

 

 

אורנה מילוא, הסתר פנים, 2001, מוזיאון ישראל, ירושלים, בשיתוף קרן "עדי"

 

בתקופה האחרונה יצרה קסטנבאום בן-דוב יצירה שמורכבת ממעין שטיחי תפילה (מוסלמים) או פרוכות (יהודיות).  בעבודה "שטיח תפילה " )  ניתן להבחין בהתכתבות של האמנית עם יצירתו של האמן האמריקני ג´ספר ג´ונס. ג´ונס תיאר את הצלוב הנוצרי במטושטש כביטוי לרעיון "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ).  כאן נותנת האמנית ביטוי לשלוש הדתות המונותאיסטיות: צלוב נוצרי, סימנים של אדם כורע בתפילה (מוסלמי), ושילוב בין כתב ערבי לכתב עברי (יהודי).  הדימויים מתקשרים זה לזה דרך התמה של תיאור דמות האל (ובעקבות זאת האדם) מול האיסור של תיאורים מעין אלה. הטשטוש המאפיין יצירות אלה מאזכר את צמד המונחים "גילוי" ו"כיסוי". למעשה, במסורת היהודית נפוצה הגישה שככל שהגילוי הוא יותר ממשי כך הכיסוי עמוק יותר. האל המקראי מופיע בענן היוצר מסך, ופרשנים אחדים אף מסבירים את מצוות הקטרת הקטורת בהיכל כיצירת מסך ענן בפני הגילוי האלוהי, וזאת דווקא ברגעי שיא של התגלות. 

 

ב"שטיח תפילה מס´ 3"  מתייחסת האמנית לעמידה מול פרוכת בבית הכנסת במקום כריעה על שטיח במסגד. לכן הטקסט שנבחר הוא "דע לפני מי אתה עומד", "דע לפני מי אתה עמל" אך האדם המצייר-מתפלל (והאמן עצמו) לא רואה אלא את עצמו.  הפרוכת הפכה למראה. היד המציירת היא החלק היחיד שאולי פורץ את העמודים החוסמים.  במסגרת סביב היצירה מופיעות מילותיו של מזמור מספר תהילים: "כאיל תערֹג על אפיקי מים כן נפשי תערֹג אליך אלֹהים" (תהילים מב, ב). את המסע הזה פתחה האמנית בציור "שמע" המתאר את פעולת התפילה, וסיומו הוא בציור שאולי הופך בעצמו לתפילה, תפילה התרה אחר היכולת להתפלל.

 

 

 

 

 

 

"אנכי ה´",  הנוכח הנעדר

 הנעדר הנוכח, בדמות האור והצל בהקשר האלוהי, מופיע ביצירה "צל" של מיכה אולמן.

 

העבודה עוסקת בהיפוכו של האור: צורה גיאומטרית הבנויה מאריחי בזלת המונחים על הרצפה מדמה צל של בית. הבית המטיל את הצל נעדר, ובמקומו נותרת צורה המוגדרת על-ידי הצל. הבית עשוי לרמז על המושג ´מקום´, אחד מכינויי האלוהות. אולמן הוא אמן העוסק בנעדר, באין. הנעדר המשמעותי ביותר ביצירתו של אולמן הוא דמותו וצורתו של האל. לדברי האמן "אלוהים, יהוה, הוא אבסטרקטי, בלתי נראה ובלתי מוחשי. המקום נשאר ריק... איננו רואים דבר כשאנו מחפשים אחר אלוהים". את ההיעדר שאולמן מייצג בעזרת הצל אפשר לפרש כמטאפורה דווקא לנוכחותו של האל.

 

 

מיכה אולמן, צל, 2004-2005, מוזאון ישראל, ירושלים, בשיתוף קרן "עדי"

 

 

לעומתו יובל שאול מייצג חפצי יודאיקה באופן שהוא על גבול ההפשטה בעזרת אור בוהק. האובייקטים האמנותיים מתחום היודאיקה שוטחו והפכו לכתמי אור אמורפי. כתר התורה וייצוגו של האל בתור "אדון עולם" מנכיחים אלוהות המתהדרת בממשי ובקונקרטי – חפצי היודאיקה המסורתיים מציעים רוח רליגיוזית המשתלבת באמנות עכשווית קונקרטית.

 

היצירה "שער"  הינה פסל העשוי מגליל ברזל שנוצר על ידי חיתוך ועיקום ללא ריתוך.  העבודה היא פרט מסדרת "האופנים וחיות הקודש". לעבודה זו מצטרפים תצלומים מהסדרה "חשיפות כפולות" שהן  תוצאה של תהליך עבודה משותף בין רפאל לומס וג´וש שטראוס.  העבודה מציגה ביטוי ויזואלי לשער שהופיע כאמור על פרוכות ושערי ספרים, שער המבטא את המכוסה והבלתי נראה, אך גם את השאיפה לחזות באלוהי. הגלגל מאזכר את המרכבה המתוארת במקרא בתיאורים פנטסטיים של האלוהות בשפה חזותית ארצית.

 

 

    יובל שאול, כתר תורה, 2002                                               ג´וש שטראוס, השער, 2003, אוסף האמן

 

בעבודה "אנוכי"  מתמודד אשר דהן עם המונח הקלאסי של "שמות האל". כאן מתחלפים  השמות הרגילים בייצוג חדש. דהן עשה שימוש בפסוק "אנֹכי ה´ אלֹהיך" מעשרת הדברות (שמות כ, א-יד; דברים ה, ו-יט). פסוקים אלה מציגים את העיסוק המקראי האולטימטיבי ביחסים המורכבים בין האדם לאל. בעבודה שבעה לוחות עץ בניין פשוטים מחוברים באמצעות לוח עץ צבוע אדום. בתחתית, על הלוח המרכזי, מונח ענף צמחי גזור. למעלה המילה "אנוכי" ומעליה ממוסמר לוח נחושת בצורת טרפז.  האיקונוגרפיה הנוצרית של הצלוב מתחברת כאן עם הכתובת העברית "אנכי" ויוצרת בן כלאיים המייצג  אל קוסמי - אלוהי העמים כולם. 

 

 

אשר דהן, אנכי, 2005, אוסף האמן

 

 

כאן מתחלף האיקון הנוצרי של הכתובת המסורתית בראש  הצלב: "ישו המשיח מלך היהודים"  בציווי היהודי המופשט "אנכי ה´ אלוהיך" (כך, שם אלוהים - "אני ה´ אלוהיך" הופך כאן ל"אנוכי" כייצוג לפרסונה של האדם). משחק המילים של אנוכי ואנָכי מעלה על הדעת רעיונות קבליים שונים הקשורים לרעיון הקו הניצב (האנך) המסמל את האדם. השימוש באיקונוגרפיה נוצרית, ובהפקעת הציווי המקראי  ממשיך אמנם מסורת יהודית ענפה המתאפיינת בניסיון של האמנות היהודית לנכס לעצמה מחדש את ישו היהודי. בד בבד משתלבת היצירה עם המגמה של השבת הכוח והאחריות לאדם (ל"אנוכי"), כי "בצלם אלֹהים ברא אֹתו".  (בראשית א, כז)

 

 

עבודה זו מסכמת את הניסיון להציג כאן את האמנות היהודית-העכשווית כבעלת יחס מורכב ודו-ערכי, כמשפיעה ומושפעת מהתרבות שסביבה, וכשותפה לשיח בין-תרבותי דינאמי שבמסגרתו היא מעצבת את התרבות האחרת ומתעצבת בו זמנית על ידה. אלוהי העמים כולם, ודימויי "עבודה זרה", משתלבים כאן בייצוג הלאומי הנפרט לרגשות האינטימיים וה"אנוכיים" ביותר, רגשות המקבלים ביטוי בקריאה ובציווי "אנוכי ה´ אלוהיך".

  

 

לחלק א´ של המאמר

 לחלק ג' של המאמר

לחלק ד' של המאמר

 

 

---

כותב המאמרים  - דוד שפרבר - הוא  חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה  ע"ש ליבר באוניברסיטת

בר-אילן.

לתגובות: david.sperber@gmail.com

 

 

 

 

 

 

---