"המבדיל בין קודש לחול": סדרת מאמרים - חלק א' והקדמה

"...המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה".

דומה ש"הבדלות" הן יסוד מוסד ביהדות. הן משקפות תפיסה רווחת בעולם היהודי, שמדגישה הבחנות בין תחומים או שדות. הבחנה מעין זו היא גם הבסיס של השיח הפוסט-מודרני העכשווי, ובייחוד של השיח האמנותי.

מגמת הסדרה היא לנסות לאפיין ולהדגים נושאים מרכזיים המעסיקים את האמנות היהודית שנוצרת בארץ. בנוסף  בקשנו כאן  להציע נקודת חיבור בין עולם היהדות והאמנות היהודית שנוצרה בעבר לבין האמנות העכשווית המתפתחת בארץ.

בתערוכה הראשונה בסדרה, שנקראה "המבדיל בין קודש לחול", דנו בעיסוק האמנותי העכשווי בהלכה היהודית, על רבדיה. כפי שציינו בחוברת שליוותה אותה, עיסוק זה אופייני לאמנים ישראלים יותר מאשר לאמנים יהודים מחוץ לישראל. בתערוכה השנייה, "אלה אלוהיך ישראל", בא לידי ביטוי הממד של ההבדלה "בין אור לחושך". בהמשך למגמה שהותוותה בתערוכה הראשונה – לתאר את הרצף בין האמנות שנוצרה בעבר בהקשר היהודי לאמנות הישראלית העכשווית שהקשרה יהודי – גם בתערוכה זו בחרנו לעסוק בעבודות של אמנים ישראלים עכשוויים המתמודדים עם הדימוי החזותי של האל באמצעות שימוש במוטיבים מקובלים כמו אור, שמש וראייה.

תערוכה נוספת עסקה בצלע "בין ישראל לעמים" של ברכת ההבדלה. ליחסים בין ישראל לעמים יש משמעות מיוחדת בהקשר המקומי. במרכז הדיון כאן עמדו אפוא היחסים המורכבים בין היהדות לאסלאם, כפי שהם משתקפים באמנות שנוצרת באזורנו. התערוכה הבאה תעסוק בצלע האחרונה של הברכה: "בין יום השביעי לששת ימי המעשה". היא תבחן כיצד מושג הזמן בהקשר היהודי בא לידי ביטוי באמנות  העכשווית ואת ההקשר בין אמנות זו לאמנות  מן העבר.

השימוש במושג "אמנות יהודית" כמאפיין של ז´אנר מוסט כאן לביטוי "אמנות בהקשר היהודי". מושג זה אינו מגדיר את מאפייניה של האמנות עצמה, אלא מתייחס לזירה ולנקודת המבט של הפרשנות שלה. כלומר, את עבודות האמנות כאן ננתח מן הזווית היהודית. מטבע הדברים נדון אפוא פחות בטכניקה ובצורה שלהן, ויותר באיקונוגרפיה ובתימות שבאות בהן לידי ביטוי.

המגמה  של עיסוק אינטנסיבי ביהדות בשדה האמנות המקומית היא מטבע הדברים דבר שבהתהוות. ימים יגידו לאן פניה של מגמה זו; יתכן שהמפגש בין יהדות ואמנות יתברר כאופנה חולפת, אך אולי התאווה לשורשים, הניכרת באמנות העכשווית, תתפתח ותגיע לכך שתיזכר פעם כתור זהב של האמנות היהודית בארץ ישראל.

הקדמה

אמנות יהודית בישראל

עד לעת החדשה העיסוק ביהדות היה שולי באמנות המערבית, בשונה מהעיסוק הרב של אמנות זו בתמות נוצריות. בעת החדשה החלו יותר ויותר אמנים יהודים באירופה לעסוק בנושאים הקשורים ליהדות ולחיי היהודים.

בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית מקובל היה בעבר לראות באמנות שנוצרה בעת החדשה על ידי אמנים יהודיים ושעסקה בנושאים הקשורים ליהדות ולחיי היהודים עיסוק של המאה התשע עשרה, שהסתיים בעקבות פריחתה של האמנות שנוצרה בידי יהודים בארץ. במסגרת השקפה היסטוריוגרפית זו נתפס העיסוק האמנותי של אמנים ישראלים ביהדות כקוריוז נדיר הנוצר בידי אמנים שוליים שלא "השכילו" לדבר בשפה הקנונית. לאמתו של דבר ניתן לזהות בשדה האמנות שנוצר בידי יהודים בארץ זרם שיש בו המשך לפועלם של האמנים היהודים באירופה של המאה התשע עשרה.  אמנים ישראלים  אלה נדחקו לשולי עולם האמנות הישראלי.

מאז שנות השבעים  ובד בבד עם ההתרחבות של העיסוק באמנות מושגית בישראל נפרש כר נרחב של אפשרויות לעיסוק מהותי וביקורתי בתמות שונות מחיי הרוח והתרבות ובכללם העיסוק ביהדות. ואכן בשנות השמונים אפשר לזהות קול סגנוני חדש של אמנים המבקשים לקשר בין האמנות הישראלית ליהדות, והם מתקבלים על ידי הממסד האמנותי.

בשנים האחרונות החלה בישראל מגמה של עיסוק אינטנסיבי ביהדות (תופעת גילוי "ארון הספרים היהודי"). במסגרת מגמה זו החלו אמנים ליצור אמנות שעוסקת בנושאים יהודיים. זאת במקביל לטרנד הגובר בשנים האחרונות במערב של עיסוק אמנותי בתרבות היהודו-נוצרית.

פריחה זו של עיסוק אמנותי ביהדות באה לידי ביטוי בתערוכות רחבות ממדים המאששות את הרעיון שעיסוק אמנותי ביהדות אינו טרנד חולף אלא חלק מהליבה התרבותית של האמנות המקומית, ושזהו עיסוק בעל עבר משמעותי.

הד לתפיסה זו ניתן למצוא גם בהיסטוריוגרפיה של האמנות. עד לאחרונה התקיימה הבחנה בין אמנות יהודית לאמנות ישראלית,  הבחנה הממשיכה להתקיים עד היום בהפרדה המקובלת בין הנושאים במחלקות השונות במוזיאונים, בקורסים אוניברסיטאיים, ובמסחר האמנות. הבחנה זו מתחילה לפנות את מקומה לתפיסה המדגישה את ההמשכיות ההיסטורית של העיסוק האמנותי ביהדות, ומטעימה שיש למתוח קו מחבר בין האמנות היהודית-אירופאית במאה התשע עשרה לאמנות שנוצרה בשנות המדינה.

אופנת האמנות היהודית החדשה ניזונה מהעיסוק הגובר ב"ארון הספרים היהודי", שבמסגרתו נדונה היהדות בעיקר מתוך שיח הזהות (וה"אחרוּת") הכללי ובמסגרת השאיפה לשבור נורמות קיימות. אמנות זו נוצרת מתוך התרפקות על העבר היהודי שקדם  ליצירת דמותו של "היהודי החדש" ולרוב מתוך מגמות פוסט-ציוניות.  האמנים חוזרים לדמות היהודי הגלותי ומחפשים את הקשר בינו ובין הסטריאוטיפ האנטישמי. נדמה שהמבט הפוסט-ציוני והבחינה המחודשת של מיתוסים ישראלים באמנות העכשווית, יחד עם העיסוק המחודש במקורות היהודיים, הוא חלק מתהליך של משבר זהות וחיפוש שורשים וביטוי לחוסר נחת מהמצב הנוכחי. כמו האמנות היהודית במאה התשע עשרה, שצמחה מתוך געגועים לעבר ה"פשוט והטהור" ועל רקע תפיסות עולם משתנות, גם עתה החיפוש אחר זהות ושורשים בעולם שהולך ונחלץ מן הזהות הישנה מביא לחיפוש דרך שתוצאתו כעין "רנסנס יהודי" וחזרה נוסטאלגית לדימויים מן העבר. חזרה לדימויים אלו היא מאפיין בולט  של האמנות הפוסט-מודרנית בכללה.

ביחס למגמה זו ראוי להזכיר גם את  העיסוק האמנותי הפרובוקטיבי של אמנים יהודים (ישראלים במיוחד) בשואה בשנים האחרונות. עיסוק זה, שנבע מתוך תפיסות פוסט-ציוניות  האופייניות לשיח העולם האמנותי, גרר בעקבותיו ביקורת ציבורית חריפה. ראוי לציין כי בדרך כלל התעלמה הביקורת מההקשר האמנותי ומהצורך לבחון את היצירות גם מתוך התבוננות בתולדות האמנות על השואה.

אולם בחינתה של תופעת האמנות היהודית החדשה הזו מעלה פעמים רבות שאין כאן  התגלמות של "רנסאנס יהודי", אלא דווקא ביטוי למרחק שבין סצנת האמנות המקומית לבין עולם זה.   נוסף על כך, כפי שהעיר כבר דן מרון, המורשת היהודית הולכת ומתרחקת מאתנו דווקא בשל עודף העיסוק באנטישמיות.  העיסוק המועט באנטישמיות ושואה בעבר מבטא לפעמים דווקא את הרגישות, שהביאה לתפיסת הנושא כקשה ובעייתי לנגיעה לא זהירה. לעומת זאת העיסוק פורץ המחסומים בתקופה האחרונה, מבטא דווקא "התנשאות שחצנית המתגלית מחד-גיסא בפטרונות כלפי "היהודי הגלותי", הנהפך לנושא לאידיאליזציה ולמושא מניפולציה במלחמת תרבות עכשווית, אשר לו - ליהודי עצמו - אין בה שום חלק".  דומה שגם הפרובוקציות האמנותיות ביחס לשואה הפכו כבר לדבר שבהרגל ולמעין "מוצג חובה" בכל תערוכה, עד שאיבדו מתוכנן החתרני המקורי.

לעומת האמנות מז´אנר "ארון הספרים היהודי" דומה שלאחרונה אנחנו עדים לשינוי: זרם של אמנות יהודית איכותית ומעוררת עניין, העוסקת בעולם היהודי כחומר גלם ליצירה עכשווית בעלת משמעות הנוגעת לערכים יסודיים בתרבות. רבות מהיצירות הנוצרות בתקופה האחרונה מתאפיינות בהבנה עמוקה של העולם היהודי ועושות בו שימוש כחומר גלם ליצירה עכשווית מעמיקה וביקורתית.

ניכר שגם בסיס תיאורטי משמעותי, כזה היכול לתת תנופה היסטורית לאמנות היהודית, הולך ומתפתח בעת האחרונה בישראל. כך למשל במאמר  שפרסם לאחרונה הרב שג"ר, ראש ישיבת ההסדר "שיח". במאמר מציג שג"ר גישות אזוטריות על פיהן יש לתת מקום של כבוד ל"כוח-הדמיון", וכן היתרים מסוימים ל"הגשמת האל". במהלך פוסט מודרני קלאסי שמשרטט שג"ר מקבלות גישות אלה, שהודחקו בעבר על ידי בעלי ההלכה הרציונליסטיים, מקום מרכזי בשיח. בעקבות חשיפתן וניכוסן מחדש של תפיסות אלה נדחקת התפיסה המקובלת הרואה בדיבר השני, "לא תעשה לך פסל", סיבה להדרתה של האמנות מהעולם היהודי.   מחקרים מהשנים האחרונות, השמים דגש על תפיסות אנתרופומורפיות של האל בעולם היהודי, מצטרפים למגמה זו ומערערים על התפיסה המקובלת הרואה את האמונה היהודית המקובלת כמונותאיזם מופשט. כך למשל חוקר הקבלה האיטלקי ז´וליו בוזי מרכז בספרו  איורים המלווים כתבי יד קבליים. לטענתו המרכיב האיקוני המציג את האל ויחסו לעולם במונחים ויזואליים הוא יסוד מרכזי בכתבי יד אלה, כמו גם באמונה היהודית לאורך הדורות.

מהלך תיאורטי זה מאפשר שינוי של ממש ביחסם של נושאי הדת היהודית לאמנות.

קריאת כיוון זו מתווספת לשיח האמנותי הענֵף של יוצרים התוהים בשאלות של חופש יצירה מול אמונה וחוק ועיסוק בפלסטיקה בתוך עולם אמוני מופשט. זויה צ´רקסקי, לדוגמה, הציגה בתערוכתה המפורסמת "קולקציה יודאיקה", יצירה ובה שלוש דמויות המייצגות גישות של שלושה רבנים מרכזיים מתקופת ימי הביניים ("תקופת הראשונים" בשפה ההלכתית) שהתמודדו, כל אחד בדרכו, עם היקפו של האיסור ההלכתי להציג דמויות אנושיות: ר´ יהודה חסיד פסק שיש איסור מוחלט על תיאור דמויות אדם, המהר"ם מרוטנבורג התיר הצגת דמות אדם ללא ראש, ורש"י התיר ציור דמות אדם ללא תווי פנים.

זויה צ´קרסקי, הרבנים, 2002

לנושא זה נדרשת רבות גם רות קסטנבאום בן-דוב. בציור "לקרוא פנים",  לדוגמה, מעמתת האמנית את ציור פניה עם טקסטים תלמודיים הדנים באיסור ההלכתי של ציור הדמות ומסייגים אותו. ביצירות רבות ממחישה האמנית את המתח שבין העיסוק באסתטיקה, ובין התפיסה הדתית המבכרת את העיסוק ב"מושכלות" ורואה לכל הפחות בזבוז זמן פסול בכל עיסוק אחר.

כמתבקש, נדרשים ל"הגדת ראשי הציפורים" מהמאה השלוש עשרה אמנים שונים שעסקו בתמות יהודיות, בעבר  וגם לאחרונה  .  בהגדה זו פתר האמן את בעיית ייצוג הדמות  האנושית על ידי  יצירת דמויות היברידיות של אדם עם פני ציפור. פתרון אמנותי ימי ביניימי זה הופך למכונן ולאב טיפוס של טיפול יהודי בבעיית האמנות והדת בעבר, ולכן יש לו הדים רבים באמנות העכשווית.

בעקבות האמנות היהודית-מודרנית האירופאית, שנולדה מתוך המרד של עולם ההשכלה במסורת היהודית הקלאסית, גם האמנות הישראלית טיפלה לרוב בנושאים "יהודיים" על ידי "חילולם".   מגמה זו מפנה עתה מקום לטיפול עמוק בסוגיות יהודית בסיסיות, ומייצרת עולם של דימויים הבוחן את היהדות בעין ביקורתית, אך גם מתוך תפיסה של אהדה וחיבור, אהבה שאינה מקלקלת את השורה.

פרק א: "המבדיל בין קדש לחול"

הלכה, גבולות ומשטור באמנות היהודית העכשווית בישראל

דוגמה בולטת לאמנות ישראלית המתאפיינת בהבנת העולם היהודי היא העיסוק האמנותי העכשווי בהלכה היהודית על גבולותיה ורבדיה השונים.  העיסוק בהלכה ובמצוות נוגע במהותו של העולם היהודי, שכן "עול מצוות" הוא נושא מרכזי בכל תפיסה יהודית. עיסוק אמנותי זה משלב בחינה ביקורתית עם מחויבות תרבותית עמוקה. במסגרתו בוחנים האמנים לרוב את עולם היהדות מתוך כלים הנובעים מהשיח הכולל של הפוסט-מודרנה, ואי לכך עולים בו נושאים העומדים על הפרק בשיח התרבות הכללי. כניגוד לאמנות ישראלית זו נזכיר את האמנות היהודית הנוצרת כיום בארצות הברית. זו עוסקת בנושאים כגון השתייכות אתנית ומאפיינים תרבותיים; זהות יהודית במסגרת רב-תרבותיות ואסימיליזציה (התבוללות) מואצת; יחסי ישראל והתפוצה והיכן הוא ה"בית"  ומחלת האיידס (בקונטקסט היהודי). נושאים אלו זרים במהותם לאמנות היהודית המתפתחת בישראל. לעומת זאת ההלכה היהודית על גבולותיה ורבדיה השונים מופיעה מעט מאוד בארצות הברית כנושא לעיסוק אמנותי. אם כן, נושא זה מייחד ומאפיין  את העיסוק של אמנים ביהדות דווקא בהוויה הישראלית, המקומית.

במאמר זה אני מבקש להתמקד בעיסוק האמנותי בהלכה, וממילא ביצירות הנוגעות בגבולות ומשטור בעולם היהדות.

"צו לצו קו לקו"- משטור, קודש וחול

המתח בין קודש לחול ובין עולמות דתיים לחילוניים לא העסיקו רבות את האמנות המקומית, והמורכבות בנושאים אלו רחוקה היתה מן הסצנה. לעומת זאת האמנות הפלסטית היהודית-העכשווית יוצאת לרוב מתוך עולם קוהרנטי שבו הקודש והחול משמשים כשני צדדים בעלי קשרים אמיצים, החיים זה במקביל לזה. 

נחמה גולן מציגה את נעל העקב, שעוצבה על ידי הגבר המערבי, הממשטרת את דמותה של האישה כאובייקט מיני.   ביצירתה משתלבים הנעל וטקסט תלמודי העוסק בקניין הקידושין ש"נעשה באישה". הנעל, אחד מפריטי הלבוש האישיים ביותר, שהרי הוא מתעצב על ידי הגוף עצמו, משמשת בחברה המערבית (כמו גם בצורה קיצונית בעיצוב הרגל במסורת הסינית) לעיצוב המראה המפתה של האישה, מנקודת מבטו של הגבר. נעל זו מהווה אצל גולן מטאפורה להלכות ולהליכות שנוצרו עבור האישה על ידי התרבות הגברית - דתית וחילונית כאחד.

אודי צ´רקה מציג יצירות היוצרות הקבלה בין עולם המשמעת הצבאית לבין עולם ההלכה.   לוחות נירוסטה  וכלי מטבח צבאיים סומנו על ידו בצבעים כחול ואדום. סימונים אלו  שייכים להפרדה בין הבשרי והחלבי, ומוכרים לישראלים רבים  ממטבחי צה"ל. דומה שיש כאן הערה על גבולות ומשמעת, שהם מרכז ההוויה הן בעולם ההלכה היהודי הן בעולם הצבא. נוסף על כך יש כאן הד למיזוג האופייני של יהדות וצבאיות בעולם הישראלי. יחסי חול וקודש נדונים  גם בעבודת וידאו של האמן. 

בעבודה נראה צ´רקה שט בסירת פדלים בנחל הירקון. האמן מטיל את מימיו לנחל, והכיפה שעל ראשו נופלת למים. כדי לחלץ את הכיפה קופץ האמן למים, פעולה שיש בה מעין אקט של טבילת טהרה. ברקע נשמעת מנגינת תפילת "כל נדרי", הפותחת את תפילות יום כיפור ומסמלת את מחיקת העבר (התרת הנדרים) והתחלה חדשה. באופן זה, פעולה מן החול (השתנה) מעורבת בקודש (טבילת טהרה); התפילה ברקע מקדשת את המעמד, אבל שילובה עם החול יוצרת אקט של "חילול הקודש".

 אודי צ´רקה, מתוך התערוכה "צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם", גלריה גבעון, תל-אביב 2004

באופן אחר מציגה גם רעיה ברוקנטל עבודה מעניינת ועמוסת הקשרים:  בעבודה המשלבת וידאו ומיצב מוצגת דמותה של "מיס פיגי" מתכנית הטלוויזיה "החבובות". החזירה מקעקעת את סימן ההכשר האמריקאי-אורתודוכסיOU  על גופה של אישה, ואגב כך מספרת על קשייה כחזירה במדינת היהודים.

ברוקנטל עוסקת בהקבלה בין משטור הבשר-לאכילה בעולם היהודי לבין משטורים אחרים, בין השאר משטור גופה של האישה בחברה המודרנית. הכשרות והטהרה כמנגנוני מיון לוקחים לעצמם מונופול על ה"גשמיות" היהודית ועל צרכיה, וכך גם החוויה הנשית של טיפוח הגוף הופכת לאקט פולשני ומקעקע. המעשה החתרני בעבודה של ברוקנטל מתבטא בסתירה הטומנת בחובה הטבעת תווית הכשר על ידי מעשה הקעקוע האסור על פי ההלכה היהודית, והאקט של הכשרת המזון על ידי החזיר המסמל יותר מכל את הבשר הלא כשר. הפוליטיקה של הגוף מתבטאת בפשיטת עור הגוף והצגתה של גופת אישה כגוש "בשר לבן", וזאת כנגד הקונבנציה האמנותית הקלאסית שלא נהגה להציג גוף בלי אריזתו הטבעית – העור. המורכבות שמציגה ברוקנטל נובעת מהבנת כוחו של המשטור בחברה האנושית, כוח המתגלה בפנים שונות בעולם דתי וחילוני, אך מגלם לעתים את אותו יסוד דכאני.

חול וקודש, טמא וטהור – גבולות, הגבלות ומגבלות

אמנים שונים מציגים תפיסה דואלית של ביקורת ומחויבות לגבולות החוק מצד אחד, ועיסוק בכמיהה לחטא ובפריצת גבולות החוק מצד שני. הכמיהה לחטא מתגלה כמפרה אף שאינה בהכרח מממשת את עצמה.

ישראל רבינוביץ´ יצר ב- 1998 עבודה בשם "טור אורח חיים". המיצב שהכין עושה שימוש בחומרים ובשפה האופייניים לאמן. רבינוביץ´ מרבה לעסוק בעבודותיו ב"חלום ושברו". בדומה ליצירות אחרות שלו גם כאן הציב האמן חפץ שימושי - "רדי-מייד" (כהמשך למגמה של האמן הצרפתי  מרסל דושאן), ועל גבו ברזל צבוע כחול בדמות דקל שפל צמרת. אלא שכאן ה"רדי מייד" הוא הקנון ההלכתי הקלאסי – הספר "ארבעה טורים", והדקל - "עץ החיים",  שכאילו נטוע בתוכו, קמל. בעניין זה יש לציין שהשימוש במוטיב של ספרי קודש יהודיים (ופעמים רבות בספרים עצמם) הוא  נפוץ מאוד  באמנות הישראלית. הספר משמש בהקשרים שונים בשיח הפוסט-מודרני כמטפורה לגבולות התרבות וכאיקון לקנון מחייב.  נוסף על כך יש כאן מעין המשך למוטיב "היהודי הלומד" -  היהודי הרכון על ספריו, מוטיב שהיה נפוץ  מאוד באמנות היהודית של המאה התשע עשרה. 

מיכאל  סגן-כהן העתיק בעבר טקסטים שלמים כיצירות אמנות. במלאכת עיבוד הטקסט ראה עצמו

כמצטרף לאלפי שנים של סופרים ומעתיקים מחד גיסא, וכפורץ דרך בהקשר האמנותי מאידך גיסא.   נוסף על כך צבע סגן-כהן את התנ"ך בצבעי היסוד, ובכך יצר קישור הגותי-אמנותי בין יסודותיה הויזואליים של האמנות ליסודותיה של התרבות היהודו-נוצרית.

אחד מתווי ההיכר של יצירתו של ז´אק ז´נו הוא שימוש  בספרים.  במיצב  "לך לך" הוא מציג משטח מתכת בעל גלגלים (מעין מריצה) הנושא ספרים ארוזים.  היצירה מאזכרת את נדידתו המיתולוגית של היהודי (מאז ה"ציווי" המיתי "לך לך" כשמה של היצירה, ועד הרעיון של "היהודי הנודד", הנוכח גם הוא ביצירה העכשווית), הנושא על גבו בנדודיו ערכי יסוד של התרבות ומפיץ אותם . נוסף על כך מתעוררת אסוציאציה למונח "הלכה" הנגזר במשמעותו מהמילה "הליכה", כביטוי לדרך החיים שבה ראוי ללכת, דרך בעלת תוואי וגבולות ברורים על פי המסורת היהודית.

מיכה אולמן, ספרי חול, 2001,  אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות

"קומפוזיציה", יצירתו של יוסף צמח מ-1986, משתמשת בדגם המקובל שעל פיו עוצבו עמודי הדפוסים הקלאסיים של התלמוד ושל ספרי ההלכה (טקסט במרכז העמוד וסביבו שיח פרשני), תוך עיסוק ב"צורה" הפורמליסטית במעשה הפשטה מודרניסטי . צמח עשה שימוש בעמוד ממסכת פסחים שבתלמוד הבבלי. בחירה זו (במסכת פסחים), מאזכרת את "ליל הסדר" ונותנת תוקף לאפשרות של "סדר" ו"צורה" ייחודיים לתרבות היהודית. הטקסט שנבחר בידי האמן עוסק בדיני יקנה"ז (דיני טקס ההבדלה בין חג לשבת), דבר המדגיש את הדיכוטומיה בין דרגות של קדושה ובין קודש לחול במסורת היהודית.

מקום מרכזי בעולם ההלכה תופס העיסוק בהלכות הכשרות וההבדלה בין הטמא לטהור.

ביצירה "צלחות להפרדה בין מאכלי בשר לחלב"  מנכיחה רחל מוזס את הממד החזותי והביקורתי של הלכות אלו: על סט צלחות מוטבעים דמותם של בעלי חיים "טמאים" כמו הסרטן והחזיר. השימוש בכלים אלו יוצר כעין פלרטוט עם העבֵרה ומשחק עם גבולות החוק. מוזס מתייחסת בעבודותיה לכמיהה לחטא ולהילה סביב איסורים.

רחל מוזס,  צלחות להפרדה בין מאכלי בשר לחלב,  1995

חפצי האכילה ומקום האכילה אף הם עמוסי משמעויות בעולם ההלכה. נזכיר בהקשר זה את המיצב  "שולחן ערוך" (הוצג בבית האמנים, ירושלים 2004) של רוחמה וייס ומגדלנה חפץ המזכיר בשמו את הקודקס ההלכתי הקלאסי, ומעלה על הדעת, בין השאר, הקבלות בין הלכות סעודה, נימוסי שולחן ואירועים פוליטיים. עוד ראוי לציון "מטבח יהודי",  המיצב המעניין של בלו סימון פיינרו, המציג מטבח מודרני המחליף סימבולית את המזבח המסורתי. טקסטים ממסכתות שונות שהוגדלו ועוסקים בברכות ומנחות תלויים במקומם של ארונות המטבח, הד למעבר מעולם של קרבנות לעולם התפילה והמצוות.

המיצב הקומוניקטיבי של דוב אברמסון "נר מצווה",  שהוצג בתערוכה "אורים", תפס מקום מרכזי בעיני המבקרים בתצוגה. זוהי עבודה המציגה אלטרנטיבה ויזואלית למניין המצוות. על גבי שולחן מוצבים 613 נרות נשמה שעל כל אחד מהם מצוינת מצווה אחת ממניין המצוות.  על הנרות  מודבקת סדרת תוויות בעיבוד מחשב, המסמלות את פרטי כל מצווה: בתוויות איקונים המסמלים היכן ומתי  נוהגת המצווה, על מי היא חלה, ומה עונשו של העובר עליה. במעשה זה יצר האמן טרנספורמציה ממדיום המילה הכתובה, שבו השתמשו מוני המצוות הקלאסיים למדיום ויזואלי. ההנכחה של המצוות בחפצים (נרות) יוצרת רצון לשלוח יד למיין, ולברור בין הנרות-מצוות, רצון שנשאר לא ממומש בשל פס הסימון על רצפת המוזיאון, האוסר על הצופה להתקרב לעבודה. ההנכחה הזו יוצרת תחושה של פרגמנטציה, כל מצווה ומצווה עומדת בפני עצמה. תחושה זו עומדת בסתירה למגמתם של מוני המצוות וספרי ההלכה הקלאסיים אשר ייצרו קודקס שלם ומחייב. כך מקצינה העבודה תחושות של בחירה עצמאית ביחס לעולם המצוות, ודילמות כגון הרלוונטיות של ההלכה והאפשרות לקיום אישי נאות שלה.

התייחסות לעולם ההלכתי במופעו הקונבנציונאלי והסטריאוטיפי נמצאת בציורי הכיפות של זיווה נתנאל.  הכיפות, המורכבות  מאיקסים שצוירו בטושים, צוירו לפי ספר הוראות לסריגת כיפות, והן מייצגות קונוונציות ומסגרות אליהן מתאים הפרט את חייו הדתיים. דגמי הכיפות נעים מהמופשט ועד לכאלה הנושאים מסרים דתיים ולאומיים. הכיפה ועליה הכיתוב "יאללה ביתר" מעלה את האפשרות להשוואה בין האקסטאזה הדתית לחוויית ההתעלות והשייכות שחווים אוהדי קבוצת כדורגל.   בדומה לכך הציג אבא ריצ´מן בתערוכה "סימני זיהוי" צילום של כיסויי ראש של נשים דתיות, כחלק מעיסוק באופני זיהוי והסוואה של זהויות. 

"אוהל משלה"- פמיניזם ומגדר

ענף אחר המהווה כר נרחב לעיסוק בהלכה היהודית ובגבולותיה, הוא העניין הרב שמגלות אמניות בעיסוק בפמיניזם בהקשרו היהודי. בעבר עסקו בכך בעיקר אמניות יהודיות פמיניסטיות בארצות הברית. לאחרונה הגיע עיסוק זה לישראל בגל תערוכות המוזנות בעקיפין מן המהפכה הפמיניסטית. כאלה הן "תערוכות הנשים" הרבות שנערכו בשנים האחרונות. אמנם במרכזן עומדות עדיין תמות השייכות לשיח הפמיניסטי, ואולם בהתאם לרוח העידן הפוסט-פמיניסטי המבט בהן הוא כבר "לאחר מעשה" - בנינוחות ובקריצה וללא תרועות מלחמה.  מבט פוסט-פמיניסטי זה מנחה כיום גם "תערוכות גברים" רבות, המציגות את הגבר כאנטי גיבור וכנלעג, וזאת כביטוי להפנמת דמות "הגבר החדש" שנוצר בעקבות המהפכה הפמיניסטית. 

במקביל לאותן "תערוכות נשים" המסתמנות כמעין סיכום לשיח הפמיניסטי העכשווי, מופיע קולן של קבוצות מיעוט המתלבטות כיצד להפנים בעצמן את הרעיונות הפמיניסטיים. בעולם הערבי, למשל, הופיע הגוף הנשי כזירת התרחשות קורבנית במיצג של אניסה אשנקר.  במהלך המיצג הוקראו קטעים של טקסט בערבית, שבו עצות שכתבה אם לבתה בנוגע לדרכה העתידית עם בעלה. האם ממליצה לה להיות כנועה, צייתנית, ולעשות רצון  בעלה. 

העיסוק בפמיניזם בהקשר היהודי מופיע לאחרונה על ידי אמניות שהן ברובן אורתודוקסיות, ויצירתן משתלבת בעיסוק הגובר בנושא מעמד האישה בקרב הציבור שממנו הן באות. אמניות אלה עוסקות בעת האחרונה בעיקר בהדרתן מהשיח המרכזי בחברה, ובמשטור גופן ומיניותן. עבודותיהן מתאפיינות בחזרה על תמות שאפיינו את האמנות הפמיניסטית בכללה: יחסי אובייקט סובייקט, דם הווסת, רקמה, אמנות "נמוכה" לעומת אמנות "גבוהה" וכד´. לאלה נוסף אצלן העימות עם העולם ההלכתי המתאפיין בציוויים ובטקסטים "ממשטרים" שנכתבו על ידי גברים. בעבר התאפיינה האמנות הפמיניסטית הכללית בבוטות מכוונת שתרמה למהפך התפיסתי בנוגע ל"איך ומה מותר להציג", ובכך הרימה גם תרומה משמעותית להנחלת התיאוריה הפמיניסטית בחברה. האמנות היהודית העוסקת כיום בנושאים אלה צנועה יותר, ודומה שלא תהיה לה השפעה כה גורפת בהבניית תרבות שוויונית ובשבירת נורמות.

כאמור, במיצב הנעל של נחמה גולן (שנזכר בתחילת פרק זה) נבחן דימויה של האישה בתוך עולם ההלכה היהודי. גולן שואלת על היותה של האישה סובייקט המכונן את עצמו או אובייקט המכונן על ידי תרבות גברית. גם העיסוק הגובר של נשים בלימוד תורה, לימוד שממנו הן היו מודרות בעבר, נזכר במיצב "אוהל משלה" של גולן.  במיצב מוצג אוהל שקוף המכיל טקסטים מתוך המקורות היהודיים העתיקים יחד עם טקסטים של שירה שנכתבה בידי נשים ישראליות בימינו. באוהל מוצב גם מעין ספר תורה, ובחלל נשמע קולה של אישה השרה את המזמור "אשת חיל" מספר משלי. המיצב מנסה להציג את עולמה המורכב של האישה המאמינה המודרנית. האישה, שהיא הכוח המניע של המשפחה והחברה (על פי האמנית), רותמת אמונה כדי להילחם, לפרוץ את "תקרת הזכוכית" של ההגבלות והסייגים כדי להשיג הכרה בכוחה האישי, האמוני והציבורי.

יצירות פמיניסטיות יהודיות המוצגות לאחרונה, משלבות כלי עבודה "נשיים" עם תפילות אנטי נשיות: חנה גולדברג יצרה דמויות של אישה שראשה עטוף בשקית ניילון חונקת. היצירה מסמלת לדברי האמנית את האינדוקטרינציה של חלוקת התפקידים וההיררכיה המגדרית במשפחה.  קרש הגיהוץ קיבל מקום מרכזי בתערוכתה של מרי-לו לוין.   לוין הציגה מעין קרש גיהוץ שעליו כתוב "בעלי נגר" בכתב סת"ם. כך מציבה עצמה האמנית כאישה שעדיין קשורה לביתיות ולרצון בעלה. המגהץ, אותו "מכשיר נשי", הופיע גם בעבודתה של שלומית גרנט-פלדור "ברוך... שלא עשני אישה".  במיצב זה הופיעו קרש גיהוץ מוארך וממחטות בד עליהן רקומות מילות הברכה "שלא עשני אישה". הגיהוץ והרקמה, המזוהים כפעולות נשיות, ממחישים את האבסורד שבפעולה: אישה הרוקמת טקסט אנטי נשי עבור גבר ובכך בעצם מגיעה לביטולה העצמי.

בעולם הארכיטקטורה הציגה התערוכה "בית הכנסת כמרחב שוויוני"  עבודות שנבחרו במסגרת תחרות שנערכה בשיתוף עם פורום הנשים הפמיניסטי-אורתודוקסי "קולך". היצירות בתערוכה הן "דגמים של בתי כנסת מזן חדש"; זן שיקצה מקום של כבוד ושוויון לנשים בבית הכנסת.

אחד ממופעיה הבולטים, החדשניים והנועזים של האמנות היהודית הפמיניסטית הוא העיסוק בהלכות נידה.  נושא זה הופיע כבר במיצג ייחודי של יוכבד וינפלד בשנות השבעים (שבו שחזרה האמנית טקסים על פי ההלכות הנוגעות לטהרת האישה שמופיעות בשולחן ערוך) , אך הוא תופס את מקומו הראוי בשיח האמנותי המקומי רק בעת האחרונה, בעקבות תערוכתה של חגית מולגן.   מולגן ממשיכה במהלך שכבר הופיע בעבר אצל הלן אילון ,(Helon Aylon) אמנית אורתודוקסית אמריקאית, שהעבירה, אולי לראשונה, את "עדי הבדיקה" (פיסות בד בעזרתן בודקת אישה דתיה אם היא עדיין בתקופת הנידה) מהמרחב הנשי הפרטי לעולם האמנות.   דם אמנם הופיע רבות באמנות בעבר (במיוחד בתיאורי הצליבה הנוצריים), אך לא דם הווסת. דם זה נתפס כבעל קונוטציות שליליות, בעיקר מנקודת המבט הגברית, ודווקא לכן הפך לאחד מן הדימויים המרכזיים שבהם משתמשת האמנות הפמיניסטית.  מולגן, אם כן, עוסקת באותה תמה, אך מנקודת המבט ההלכתית. בדי הבדיקה שתלתה מוכתמים באדום בחלקם, ויוצרים כעין טבלה המסמנת ימי טומאה וטהרה. הצגת דם הווסת, טאבו שכבר נפרץ בעבר ביצירות פמיניסטיות, מהווה בהקשרה היהודי זעקה כנגד שליטה גברית המיוצגת בין השאר ביצירתה של  מולגן בחותמות הכשר של הבד"ץ בדיו אדומה.  

 שולמית גרנט-פלדור, ברוך אתה ...אלוהינו מלך העולם שלא עשני אישה, 2000

העיסוק בכלי ה"היטהרות" מזכיר גם את עבודתה של גליה יהב בעבר, שהציגה טמפון משומש בגלריה. בדומה לכך, בתערוכה שעסקה ברובה בקיום נשי מדוכא ומוגבל הציגה שירה אבידור ציור של קערת כביסה שבתוכה בד לבן מוכתם בדם. לצד הקערה הופיע כלי ההיטהרות - המברשת.   

בשונה מהתפיסה הביקורתית השלטת בשיח האמנות הפמיניסטי-דתי, דומה שלאחרונה מתפתח שיח אחר בתחום זה. בשיח זה מוצגות הלכות נידה ובמרכזן אקט הטהרה, לא כחוקים מגבילים וכאמצעי שליטה של גברים על נשים, אלא כחלק מ"דת נשית" שנוצרה במתחם סגור ומוגן מפני חדירה גברית. הטבילה מוצגת כרגע מפרה, מעין  נגיעה בימי בראשית, ובתוך כך נחשפת הארוטיקה הדתית שבמקווה.  

דומה שלנוכחות היהודית הנשית בהקשרה הפמיניסטי באמנות אין תרומה יוצאת מגדר הרגיל בשדה התרבות הפמיניסטית הכללי. העבודות לרוב חוזרות על מחוות פמיניסטיות תוך התאמתן להקשר היהודי המיוחד. גם על תרומה בולטת של אמנות זו לחברה הדתית פנימה קשה לדבר, כי החברה הדתית, כך נראה, מושפעת מטקסטים יותר משהיא מופעלת על ידי דימויים ויזואליים. יחד עם זאת, כשם שהלימוד הבוקע מבתי המדרש של נשים אינו מקביל בדרך כלל לשיח הישיבתי המסורתי, אלא יוצר שיח תורני מובחן שלא היה כמותו בעבר, כך גם השילוב בין יהדות וביקורת פמיניסטית מניב יצירה שיש בה משום חידוש באמנות המקומית.

"ינטל" - מגדר וזהות

בהקשר זה יש להזכיר את העיסוק המגדרי הנובע מהתיאוריה הקווירית, שיש לשער שיתפתח  כענף של היצירה הפמיניסטית יהודית (למורת רוחן של מנהיגות אורתודוקסיות פמיניסטיות, המעדיפות להפריד בין התחומים, לרוב מחשש שיקוטלגו כתנועה רדיקלית הבאה "לשבור את הכלים"). בעבר נוצרו יצירות יהודיות  בתחום זה בעיקר בארה"ב. נזכיר שניים מהיצירות האיקוניות בתחום: בהתכתבות עם הדפסותיו ושכפוליו המפורסמים של אנדי וורהול יצרה האמנית דבורה קאס ,  איקונה משוכפלת יהודית-לסבית משלה. ברברה סטרייסנד, שגילמה בסרט את דמותה של "ינטל" (על פי סיפורו של יצחק בשביס זינגר "ינטל, בחור הישיבה") האישה הלמדנית שהתחפשה לאברך, מתוארת בעבודה לא כאישה מחופשת לגבר, אלא כדמות התופסת מקום מגדרי בפני  עצמה. 

רוס בלכנר  יוצר בהשפעת האמן ג´ספר גונס ((Jasper Johns. דגל הגאווה בדמות צבעי הקשת המסמל את זהותו המגדרית של האמן, מתאחד ביצירה עם מגן דוד - סמלו התרבותי והלאומי של עם ישראל. השילוב בין הסמלים יוצר איחוד (אך אולי גם ניגוד) בין זהות אישית סובייקטיבית לזהות קולקטיבית.

בישראל, רפי דייגי, אמן אוטודידקט, יוצר ציורים המתארים בחורים דתיים כמושא הומו- ארוטי. בדומה למתרחש בסדרת ה"חיילים" שלו (ובסדרת החיילים המפורסמת של האמן-צלם עדי נס), גם כאן מערער דייגי על הסטריאוטיפ המקובל של הגבר הישראלי האידיאלי. הוא תוהה אם תיתכן זהות גיי יהודית-דתית שאינה סטריאוטיפית ואינה מכוסה ומופנמת.

 רפי דייגי, אלוהים, 2004

החופה (היהודית) שבצילום, מסבה את תשומת הלב לשאלה מטרידה: האם גם במסגרת חיי קהילה  יהודיים בישראל  יש אפשרות להתפתחות של דגם מקובל של זוגיות קווירית נפוצה? כאן גם עולות הדילמות הקשות הנובעות מהשילוב בין דת ומדינה בישראל, דילמות המתחדדות במיוחד בתחום המעמד האישי.

כותב המאמרים  - דוד שפרבר - הוא  חוקר תולדות האמנות ואוצר הגלריה  ע"ש ליבר באוניברסיטת

בר-אילן.

לתגובות: david.sperber@gmail.com

לחלק ב' של המאמר

לחלק ג' של המאמר

לחלק ד' של המאמר