ז´אק ליפשיץ – הפסל הקוביסט הראשון

במאמר קודם התמקדתי באמנות האפריקנית והשפעתה על הפסלים המודרניים.

מאמר זה יתמקד בהתפתחות דרכו האמנותית של הפסל ז´אק ליפשיץ, בד בבד עם מאורעות הסטוריים וקשריו ליהדות.

ז´ק ליפשיץ (1891 - 1973), מגדולי היוצרים, הפסלים במאה ה-20, נולד בליטא ופעל בצרפת ובארה´´ב. הוא נמנה עם המנסחים המרכזיים של השפה הקוביסטית בפיסול המודרני והתפרסם אחר-כך בפסלים שביטאו בעוצמה רבה את תגובותיו לאלימות, למלחמה ולשואה.

ז´אק ליפשיץ הגיע ב-1909 ללמוד בפאריס. בתחילת דרכו למד באקדמיה בפאריס בשיטה האקדמית המסורתית ועבודותיו הראשונות עשויות על-פי מה שלמד בדרך זו, בהשפעת האמנות הקלאסית והאמנות היוונית-ארכאית.

במסגרת חיפוש דרכו האמנותית והשלמת החסר לו בהשכלתו האמנותית, הוא התוודע ב-1913 אל חוגי הקוביסטים והפוטוריסטים.

בקוביזם מצא ליפשיץ דרך חדשה להציג את הטבע. עד אז התפתח הקוביזם בתחום הציור בעיקר. אמנים כפיקאסו ובוצ´יוני עסקו בחקר הציור הקוביסטי ופחות בפיסול, וגישתם לפיסול היתה גישה של ציירים. בתחום פיסול לא באה לידי ביטוי עדיין התקפה ממשית על הראייה התלת –מימדית הישנה.

את יישום הקוביזם לתלת-מימד עשה ליפשיץ בעצם כמעט לבדו, כיוון שלא היו לו דוגמאות רבות לפניו. לכן היה זה תהליך ארוך וקשה.

ליפשיץ ניסה ליצור פיסול קוביסטי אשר לא יהיה קשור אל הציור הקוביסטי כטפיל אלא פיסול שיצור מושג חדש של חלל. הוא חקר ביסודיות את הקוביזם בין השנים 1913-1930 ואף בשנות החמישים עדיין הגדיר עצמו כ"קוביסט" אך גם בתוך תקופה זו התפתחה והשתנתה יצירתו כל הזמן.

שלא כמו פסלים אחרים בני אותה תקופה – ארכיפנקו, גונזלס, ג´אקומטי, הנרי מור ומאוחר יותר הקונסטרוקטיביסטים גאבו ופבזנר, אשר אצלם היתה קיימת פחות אות יותר חזרה מסויימת ועבדו על מספר מסויים של צורות אותן חקרו לאורך כל הדרך, אצל ליפשיץ קיים מבחר צורות בלתי מוגבל, ויצירותיו שונות זו מזו (בנקודה זו הוא מזכיר את פיקאסו).

יחד עם זאת, ישנם אלמנטים שהעסיקו אותו והופיעו לאורך כל יצירתו, כמו: העיסוק במיתולוגיה, ונושאים של מיפגש ומאבק של בני אדם וחיות.

בתקופה בה עסק בקוביזם התעניין ליפשיץ בקצב ובצירופים של צורות בצורה מדעית כמעט, בעוד שהביטוי הרגשי היה מצומצם.

פסליו מתקופה זו מאופיינים בפשטות מבחינת המבנה, אך בשלמות הקומפוזיציה.

הפסלים "מתרחצת" מ- 1915 ו- "רקדנית" מ- 1913 מאפיינים את פסליו הקוביסטיים הראשונים אשר מושפעים מאמנות מצרית ואמנות אפריקנית.

הקוים הגיאומטריים מושפעים מן הציור הקוביסטי-אנליטי של פיקאסו ובראק והפשטות והישירות, הדמויות השטוחות ובעלות נקודת מבט אחת, מזכירות את הפיסול המצרי. הפרונטליות והפרופורציות מזכירות פיסול אפריקני.

אלה הם שני פסלים בעלי צללית נרחבת אך בעלי נפח מינימלי, והם מהנסיונות הראשונים שלו ליצור פסל הבנוי מכמה חלקים, רעיון שהיה חדש עד כה בפיסול. הוא עבד עם לוחות עץ שטוחים, חתוכים ומחוברים יחד.

בתהליך המעבר לקוביזם עבר ליפשיץ מדמויות בחומר, עשויות עם כל הפרטים, ליצירת דמויות גיאומטריות שטוחות, כאשר הנפח הופך לשיפודים דקים בדומה לסגנון האפריקני.

במשך הזמן, הסגנון הקוביסטי שלו קיבל ליטוש והפך לקוביזם אבסטרקטי. אחדים מפסליו יצר מחומרים שונים כמו עץ, מתכת וזכוכית (והעביר אחר כך לברונזה כדי שיישמרו טוב יותר).

בתהליך מחקר הקוביזם הוא הגיע בשלב מסויים לקוביזם אבסטרקטי אך לא הניח לקוביזם להוביל אותו לאבסטרקציה מושלמת ותמיד נשאר בפסליו משהו המזכיר דמות אנושית.

ב-1915 יצר ליפשיץ פסלים דמויי עמוד המזכירים אובליסק מצרי או את פיסול הכלונס האפריקני.

ניתן לראות זאת בפסל "ראש" משנה זו, שהוא הראשון בסדרת פסלים בה הוא מגיע להפשטה קוביסטית של קו, שטח ונפח. אך בשלב זה הוא חש כי הרחיק לכת ואיבד את תחושת האנושיות שבפסל, דבר שהיה כאמור, חשוב לו מאוד .

ליפשיץ המשיך לעבוד על צורות קוביסטיות מובהקות אבל במקום צורות ארכיטקטוניות דמויות עמוד, הוא עיצב דמויות יושבות או עומדות בצורה קוביסטית אנליטית, בעלות נקודות מבט שונות, עם פני שטח שבורים וזויות חדות. לדוגמא בפסל "מלח עם גיטרה" הוא שבר את הצורה הסגורה ופירק אותה ע"י יצירת חללים.

לשם כך השתמש בצורות קמורות וקעורות, אשר חדרו אל הפיסול הקוביסטי באמצעות האמנות האפריקנית.

בעיית פירוק הנפח ושבירת המסה היוותה בעייה טכנית, לפיכך הוא עבר מסיתות באבן ליציקות ברונזה.

שיעבוד כל החלקים לשלמות אחת ותחושת התנועת בקונפליקט עם המסה הסטטית, נותנת לפסלים את האיפיון המיוחד לקוביזם.

ידידותו של ליפשיץ עם חואן גרי מביאה אותו אל חוגי הקוביסטים ואל חוגי המשוררים. כגרי וכמה מן המשוררים הוא נסחף לחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר בקוביזם. הוא מתעניין במטפיסיקה ובפילוסופיה, ושיחותיו עם ידידיו גורמות לשינוי באמנות שלו ומביאות אליה יסוד רוחני יותר, אלא שהדבר ניכר רק לאחר כמה שנים.

ב-1920 חל צמצום בתחום היצירה הקוביסטית של אמנים רבים. לאחר תום מלחה"ע ה- I היו דיבורים על חזרה אל הטבע וגם אל הקלאסיקה. באותה תקופה יוצר ליפשיץ פורטרטים נטורליסטים. הוא ממשיך ליצור פסלים קוביסטיים אך משתמש בקווים חופשיים יותר, תוך פחות הקפדה על הזויות החדות.

השנה 1925 היתה שנה בעלת חשיבות עבורו כיוון שבשנה זו גילה את מוגבלות הקוביזם. הוא מחפש פתרונות ומוצא אותם בצורת טכניקה חדשה של עבודה בברונזה.

הנפח הגיאומטרי המסיבי והגושי של פיסולו המוקדם מפנה את מקומו לפיסול קווי ושקוף בברונזה.

הוא יוצר פסלי ברונזה אווריריים ושקופים, המאופיינים בפתחים גדולים ופסלים עשויים מרשתות ופסי מתכת, בעלי גמישות, מקצב ותנועה, אשר העניקו לפסל חופש טכני ורוחני. לפסלים אלו קרא: " Transparents" .

תחילה קיימת היתה עדיין איכות מסיבית בפסלים, אולם אחר כך הוא השתחרר לגמרי והחלל חדר אל תוך הפסל בצורה חופשית, עד שהחומר הצטמצם והפך לרישום חללי בברונזה!.

הפסלים "אקרובט על סוס" מ- 1927 ו"אישה עם גיטרה" מאותה שנה מהווים דוגמא טובה לסוג יצירה זה.

" מצאתי עצמי משחק עם חלל, אינני יודע איך הגעתי לזה, זה פשוט קרה. זה היה נסיון נפלא. הרגשתי כאילו שגיליתי גישה חדשה לגמרי לפיסול. החלל מייצג את הרוח הפנימית של הפסל, יותר מאשר את הגשמיות הפיזית שלו".

ב-1927 הוא בונה כמה פסלי ענק "שקופים" שהמאפיין אותם הוא הפרונטליות החזקה שלהם, בהשפעת האמנות הפרימיטיבית, וכן הצורות הפשוטות מהן הם מורכבים.

הראשון שבהן, "שמחת חיים" שבו מופיע זוג רוקד, ניצב בגן על רקע השמיים ויוצר הרגשת תנועה.

שמחת החיים Joie de Vivre

נקודת השיא של אותה תקופה הוא הפסל המפורסם שלו "דמות" בו הוא איחד, לדבריו, את רעיונותיו מ-1920 לגבי פתיחות הצורה והפרונטליות החזקה של הפסל. בפסל גם מורגשת במיוחד השפעת אמנות פרימיטיבית.

אחרי השנים 1928-30 ניכר בצורה החיצונית של עבודותיו כי ליפשיץ נטש את הקוביזם ועבר לדבר אחר.

בשנים אלה חוזרים ביצירותיו יסודות טרום-קוביסטיים.

הוא יוצר דמויות, מעין צלמיות, בתנוחות שונות, ועוסק במוטיבים של שילוב צורות גבריות ונשיות אשר מתאפשר בעזרת טכניקת הפסלים השקופים. בפסלים כמו "הזוג" או "המאבק" רואים כי הקונטורים החדים והקוים הגיאומטריים נעשו נדירים. ישנה נזילות של הקו וישנה חזרה לאנטומיה נטורליסטית יותר. אך עם זאת, ליפשיץ לא נטש את הקוביזם ומה שלמד ממנו נשאר הבסיס ליצירותיו.

בתקופה זו הוא יוצר סדרת פסלים מונומנטליים בנושא נגן הנבל. תחילה "נגן הנבל", מ- 1930, אשר הוביל ליצירת כמה פסלים באותו סגנון. המפורסם בהם הוא "שירת התנועות" מ- 1932 (אשר עליו אמר כי שמו נלקח מתפילה עתיקה של כוהני מצריים העתיקה, שנועדה להשפיע על כוחות הטבע.

תוך כדי עבודה על הפסלים המונומנטליים יוצר ליפשיץ קבוצת פסלים שקופים קטנים וליריים, כמו והוא יוצר גם סדרת פסלים בנושא המשפחה.

בתקופה זו ניתן להבחין בעבודותיו במוטיב המאבק ההירואי, אשר יתחזק לקראת מלחה"ע ה- II .

עד לתופעות הרשע והכוחות ההרסניים שהופיעו באירופה, התמודד ליפשיץ ביצירותיו עם רעיונות של חופש וגורל. אמנותו מקבלת משמעות חברתית-פוליטית והוא משתמש בנושאים תנ"כיים ומיתולוגיים כמו: דוד וגולית, השור והנשר, פרומתאוס והנשר, חטיפת אירופה, יעקב והמלאך ועוד, כדי לבטא את רעיונותיו בקשר למה שקורה באירופה, מאורעות אותן ראה כקטסטרופה.

בפסליו מופיעות דמויות אדם הנאבק באדם או במפלצת והוא עוסק במאבקים עם כוחות על-אנושיים המסמלים את מלחמת הטוב והרע.

בפסלים אלה אין עידון. ליפשיץ ניגש לעבודה בצורה אגרסיבית, כאשר במוחו עוברות מחשבות על חורבן ומוות. בהירות הצורה של שנות ה-20 נעלמת. הוא אינו מרסן את הכוח, האלימות , והכיעור, ולא מדכא את התחושות האנושיות העשות שהעסיקוהו.

מעניין לראות בהשוואה כיצד לעומתו היתה תגובתו של פבלו פיקאסו לאותם מאורעות. פיקאסו הביע את רגשותיו בצורה יותר סימבולית ופחות ישירה. הוא לא תיאר קרבות או מאבקים, אלא הראה את המלחמה והסבל הניכרים על פני הקורבנות. בציורו המפורסם "גרניקה" שהיה התגובה הראשונה שלו למלחמה ניתן לראות כי גישתו היא בראש וראשונה אנושית, ומטפלת בסבל האדם.

באותה תקופה בה ה- "גרניקה" הכתה גלים, הציג ז´אק ליפשיץ את את עבודתו "פרומתיאוס חונק את הנשר" אותה הוזמן להציב בכניסה ל- Grand Palais בפריס.

גישתו הישרה של ליפשיץ התבטאה גם בשימוש בסמלים פוליטיים כגון צלב קרס. בפיסלו "דוד וגוליית" מ- 1933 ישנו צלב קרס על חזהו של הענק כהתייחסות ישירה להיטלר.

בתקופה זו התייחסו העיתונות והביוקרת באופן שלילי אל ליפשיץ ויצירותיו ומציגה אותו כ"פסל היהודי". הציבור מוחה על המצאותו של הפסל במקום ציבורי ודורש את הרחקתו.

דוד וגוליית

פרומתיאוס הוא נושא שעליו חוזר ליפשיץ בפסלים רבים. ב-1931 הוא יוצר את דמות פרומתיאוס הראשונה שלו. הוא משתמש בדמות מן המיתולוגיה כדי להעביר את מחשבותיו על העולם.

בסדרת העבודות על פרומתאוס ומאבקו בנשר ישנה השלכה סימבולית על מאורעות מלחמת העולם ה- II . בסקיצות הראשונות גובר הנשר על פרומתאוס ומנקר בגופו, אך הרעיון שונה ע"י ליפשיץ שהאמין בהתגברות כוח האדם ונצחון המין האנושי. בסקיצות הבאות הוא מתאר את פרומתאוס חונק את הנשר. בפסל שנוצר לקראת סוף המלחמה ממחיש פסל זה את רוח האופטימיות שלו.

רעיון המאבק חוזר בעבודותיו בשנות ה-30 בפסלים רבים ובשנים הבאות הוא ממשיך בחיפוש אחר ביטוי אקספרסיבי-מונומנטלי ועבודותיו הן בעלות אופי מסיבי וכבד.

בבואו לאמריקה כפליט ב- 1941, מגלה ז´ק ליפשיץ את תחושת החופש של הבריחה מן הנאצים בפסלים אחדים כמו: "הבריחה", "הטיסה" וכן "לידת המוזות", "שיר השירים" ועוד.

בתקופה זו כבר היו מאחוריו שנים רבות כאמן יותר. הוא היה בעל יכולת אמנותית בוגרת, והמיפגש עם אמריקה לא חולל בו שינוי מהפכני. אך בכל זאת, המיפגש עם ניו-יורק לא יכול היה שלא להשפיע, כיוון שבארצות-הברית הוא פגש בסוג חדש של אנשים ובקצב חיים שונה.

בתקופה זאת פסליו חזקים, בעלי אופי מאסיבי ונפח כבד.

ניתן לראות זאת בפסל "פרומתאוס חונק את הנשר" אשר נוצר עבור מוזיאון פילדלפיה, אותו התחיל ב- 1944 וסיים ב- 1953 (ביצוע ברונזה לפסל שיצר בצרפת). זהו פסל העומד בשווי משקל על בסיס עגול, הגורם לו להראות כחסר משקל.

בעבודותיו המוקדמות בארצות-הברית הוא יוצר פסלים הלקוחים מן הדמיון, דמויות של חצי צמח או חצי חיה. בתקופה זו דמויותיו אינן קלילות ועליזות כמו "נגני הנבל" שלו או בעלי צורות נשיות. הדמויות חסונות ויציבות, בעלות אופי מזרחי או רומנאסקי (כנראה בהשפעת ביקורו ברוסיה ב-1902). ניתן לראות זאת בפסל "אם וילד" מ- 1941 .

אם וילד מס´ 2, 1941-45, ברונזה. מוצג בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים

בשנים אלה הוא גם מפתח את מוטיב התנועה ושינוי הצורה.

כדי להגיע לקהל נרחב יותר מעמיד לעצמו ליפשיץ אתגר חדש: הוא חוזר לתרבויות עתיקות ולרעיונות דתיים. הוא לוקח מוטיבים אוניברסליים ומשתמש בדמויות כמו הגר או המדונה.

בארה"ב מקבל ליפשיץ הזמנות חשובות לפסלים גדולים במקומות ציבוריים שונים.

בעשר השנים האחרונות לחייו נמצא ליפשיץ גם באיטליה ומחדש את קשריו הישנים עם אירופה. הוא מקיים קשר עם מדינת ישראל ויוצר פסל שהוצב על הר הצופים ונקרא "עץ החיים".

ליפשיץ יצר יותר מ-180 פסלי-הכנה בברונזה ואת רובם, 130 במספר, נתן לאחיו ראובן. ראובן ליפשיץ הקפיד לשמור עליהם כאוסף ובשנת 1970 החליט להעניקו למוזיאון ישראל.

בנובמבר 2002 התקיימה במוזיאון ישראל בירושלים תערוכת רישומים ופסלים של האמן, "בראשית היה הקו" , בה הוצגו 70 רישומים וכ-30 פסלים.