עברני זכר הקיום הקדוש: מדרש שיר במלים וביצירות לשירה של חביבה פדיה בידיה של מירי פליישר

עברני זכר הקיום הקדוש

כבדים עלי לשונות לילה
אינם שותתים הפעם אלא רק מונחים
איה טלם איה בכיים הדק איה אגלי בדולח
סדין עבה וחזק פרוש על כל חבלי הכביסה
ארבע חמש שש קומות
הצטרחתי כלפי מעלה
בשאיפה למנוחה מן הבניינים
הרושמים עצמם בשמים
ובהעפלה ביקשתיך
אך לא היית נמצא
בצחיחות ובענייניות נפרשת שמש
ברקיע אדומה היא מבעטת במותחים
שעת זוהר הגיעה שעת שחר
הפציעה הזאת היא לטובתך
נבזזת בזויה נטרפת טרופה
טוהר אור טוהר לבן טוהר אווירי
אבל אינה נרגעת מבועתת כולה
אין זה אור אין זה אויר
זהו דם שאובה להקיא
בהתרוצץ ראשי על המים
איני חפצה להיוולד איני חפצה להיות
מעמסה לי רשתי הפרושה
בקורים אני נלכדת ובחורים אני נוזלת
מעמסה לי להזיע דם
מתוקה לי הדממה בחושך המייחל
לא נותרה בי רוויה לחלק
שומעת אני את הרחש ההומה מתחת
איך כל רגע המים הרים ויולדים אפלה
תנוני אבלע
אל תהדקוני לחבלים החלודים
בסוב גלגליות הברזל מאוסה לי צרימתם
הנאנקת מכל החלונות
רוח אינו נושם הלילה בכביסה
והרקיע נעלם
זהו רגע מר
יש כאב בחוסר התזוזה
יש פיתוי בעצם התחושה
זהו יובש מוזר
שובי שובי
שמעתי רקיע אטום מבשר
שעדין אני מבחוץ
שובי שובי שובי
מה תחזו בי שאשוב על בכיי
לוהב לוחך נהר של אש הלילה
זרימתו פולחת את היובש המרשרש
זו מוזיקה שמימיה שרים אם
כי אינם מרווים
אולי בגלל שהם רחוקים
אולי בגלל שרחוקה אני אחשוב שהם רחוקים
זה נהר ארגמניותו מדם מלאכים
שותקים נשרפו כי זיפו
לא היו אחד ברגע השירה
והמטוהרים טובלים לשונם בו לפני אמירה
והמאושרים מתים לתוכו כי ראו וזכו
ונולדים למחר כי לא פחדו מלילה בצימאונו
ומדרגותיו מאוד עמוקות ומתוך כל בכי מטפסות
ואם אנוח לי בבדידות גם תהומי יוביל עדיו
אל תפריעוני עכשיו
איני חשה צמא לשותים אותי
איני חשה ערגה לאובים
הפסיקו כבר להיות אורים אותי ואורים
מה בצע כי תבצעוני בשקיקה בעוד לילה קודר
איננו אלי כלל נוהר בעוד מלך הוא של הסתר
וכסיתם מדי פעם על דמי נרגשים ויונקים
ושומעים אינכם את תחינת העצמים היבשים
אים הופכי הפציעה לזריחה
באבלי כי קנאוני
אים הזורעים בדמעה
ואודך אז כי לא עניתני
אים איה טלם איה בכיים איה אגלי בדולח

עברני זכר הקיום הלח הקדוש
ימי הדם הטהור והצח
השותת עצמו מלאך אחר מלאך

אני רוצה לקרוא שיר זה כאשה וכאמנית. כותבתו, המשוררת חביבה פדיה, היא בת למשפחת מקובלים פייטנים מבבל, פרופסורית, חוקרת ומרצה באוניברסיטת באר-שבע.  הוציאה שני ספרי שירה שתקצר היריעה כאן מלהתייחס אליהם ואל קולם הייחודי ועשיר הרמזים מהתרבות היהודית והקבלית, וגם שלושה ספרי מחקר. לצד כל זאת היא גם המפיקה של אנסמבל היונה לפיוט, שירה ונגינה. פרדס רב עצים ופרי.

אני קוראת כאן סיפור נסתר על "מלאכים שזייפו ונשרפו כי לא היו אחד בשירה". לא מרדו: רק זייפו. בדרכי הסובייקטיבית אני רוצה לפרש אותו כשירה של אשה שנפשה ומוחה מלאים אמונה ואהבה לאלוהות שנסתרת כרגע בשמים אפלים. "מלך הוא של הסתר". מכאן, אהבה ואמונה. מכאן, תחושתה של מי שמנודה מראש כי איננה מתואמת עם הצליל האלוהי. הייתי רוצה לראות בזה סוג של עונש מתמיד ומייאש על זאת שנולדה אשה. על כך שמכאן ולעולם – בגלגול הזה, יש לומר – לא תהיה כאחד המלאכים ה"מטוהרים".

האם זה בגלל המחזור הדמי הנחשב טמא והפרדוקס של זו שגופה נועד להולדה והיא מכילה חומרים שכנראה אינם מתואמים עם הצלילים השמימיים? הרי היא אינה מצליחה לטפס אליו לשמים עם כל "גובה סדינה".
"מעמסה לי להזיע דם". נגזר גורלה והיא כזו: אשה. ולא רק שאינה זוכה לטפס למעלות, היא גם אשמה. אשמה מולדת. על כן "איני חפצה להיוולד".

אינני אשה דתייה, אבל התחושה הדתית של אהבת האל אינה זרה לי. גם לא תחושת העלבון של מי שנגזר גורלה להיוולד וללדת, לשאת את העולם הממשי בגופה, לפגוש את סימניו מדי חודש, את הקושי ואת חוסר השליטה הגופני והשכלי, את המעמסה, "מעמסה לי להזיע דם", את ההדרה ממחוזות הטוהר.

מעמסה לי להזיע דם

שלוש השורות האחרונות הכו בי בזמן שדווקא נפרדתי מתקופת הפריון. פתאום הבנתי שזהו "קיום קדוש", לא לכלוך של לילית ועולם רע. הדם ההוא, הטמא כביכול, איננו אלא טהור וצח שותת כאותם מלאכים שזייפו על לא עוול בכפם ונענשו. לא עונשה של חווה על התפתותה לתפוח: עונשה של אשה על יכולת ההולדה, המתבטאת במחזור. ובעצם לא עונש, אלא מטלה, מטען, משימה, גורל, שליחות שהיא מחויבת לה מעצם בריאתה. ומשום שנבראה על-ידי אלוהים, כמו המלאכים, גם היא קדושה וגם דמה קדוש, "שותת עצמו" מדי חודש במחזוריות הפריון, "מלאך אחר מלאך". כל פעם מחדש.

זה נהר ארגמניותו מדם מלאכים

ועוד אני רוצה לדבר על תחושת הייאוש של זו שאין שומעים את עוניה והיא חשה שאין מושיע בעולם גברי שאינו מעריך ומרומם את סממני הנשיות, אלא להפך, "מה תחזו בי שאשוב על בכיי", "אים הופכי הפציעה לזריחה" ו"שומעים אינכם את תחינת העצמים היבשים". קינת המשוררת על גורלה היחידי והנטוש כאשה וכאדם.
הזדהות רבה חשתי עם שיר זה לפני כמה שנים וגם היום, עם הצורך בקידוש הדחוי, בהעלאתו למקום הנגלה הראוי לו, ואם כך כסמל לכל "כתם" שהוא, לכל מי שמודר מהמקום השוויוני. וגם עם הידיעה שרחוקה הבנת העולם הגברי את הנשי, והאל הרי גברי במהותו.

זהו דם שאובה להקיא

האשה, שרגליה נטועות באדמה בגלל הגוף והתזכורת החודשית, היא בעצם השליחה, הכלי להמשך הקיום האנושי, של המלאכים עלי אדמות. אני רוצה לטעון, ואני מחפשת סימוכין לכך בשיר, שהאשה, והאדם בכלל, היא סוג של מלאך עם הגוף והנפש גם יחד. "הקיום הקדוש". ולא סתם קיום קדוש. "הקיום הלח הקדוש", כדברי המשוררת. קיום לח וקדוש גם יחד!
לא תיזה רחבה ומנומקת אני בונה כאן. ראוי השיר שייכתב עליו הרבה יותר. רק למצוא את עצמי ויצירתי בדברי שיר מופלאים ועצובים אלה ביקשתי.

אני רוצה להעלות כמה יצירות שלי. נראה לי שהן משוחחות עם השיר. אני חשה קרבה אליו. יצירותי אלה ודומות להן אני יוצרת כמעט מאז התחלת ערעור המחזור החודשי .יצירות שיש בהן כמובן מן הגופני, אבל גם מן הרוחני, אני מקווה. פורצלן עם כתמי גלזורה-צבע אדומים כמו דם. הכלים כמו נשים/אנשים נושאים/ות את הכתם. הארה זו רכשתי מצופה חכם שסיפר לי על היצירות שלי, "נושאות הכתם". איני זוכרת את שמו, לצערי. ואשר לשיר, יש לו רבדים עמוקים שלא את כולם אני יודעת, אבל אני שומעת את המנגינה ומבינה אותה... כמידתי.

העבודות, כאמור, עשויות פורצלן וגלזורה אדומה.

       ימי הדם הטהור והצח                                                                      השותת עצמו מלאך אחר מלאך