השפעת האמנות האפריקנית על האמנות בתחילת המאה ה-20

בחלק א´ הצגתי בפניכם את הפיסול והמסיכה באמנות האפריקנית השבטית.

בחלק זה אציג את השפעת ההכרות עם האמנות האפריקנית על  האמנים - הציירים  והפסלים בתחילת המאה  ה-20.

אמנות פרימיטיבית – אמנות אפריקנית, אמנות עממית, ציורי ילדים וציור נאיבי, אמנות פרהיסטורית ופרקולומביאנית, והשפעות מאמנות נוצרית מוקדמת.

לאמן בעולם המערבי בתקופה זו היה צורך לברוח מן הציויליזציה, בחיפוש אחר אחר הצורה הפשוטה, אחר אמנות שתבוא מצורך רוחני ולא כתוצאה מהעתקה של מציאות חיצונית, ואחר רוח טבעית ואינסטינקטיבית. את הדרך הטבעית להבעת רגשותיהם מצאו האמנים באמנות הפרימיטיבית בכלל ובאמנות האפריקנית בפרט.

המפגש של העולם המערבי עם האמנות האפריקנית

האמנות הפרימיטיבית  השפיעה כבר על אמנים כמו ואן-גוך וגוגן בסוף המאה ה-19.  תחילה גוגן, ואחר כך אמנים צעירים יותר כ-דריין, פיקאסו, ברנקוזי, ולמינק, אפשטיין, מודיליאני ועוד, שביקרו במוזיאונים אתנוגרפיים ואף החלו לאסוף בעצמם פסלים אפריקניים, תהו מדוע האמנים צריכים להתלהב ולקבל השראה רק מאמנות יוונית ורומית, ומה יש לאמנות בשבטית והעממית להציע לאמן שרוצה שיצירתו תהיה גם אישית וגם בעלת  מסר אוניברסלי. לדברי ואן גוך היא השפיעה עליו קודם כל בגלל האמונה שהורגשה ביצירתה, האמונה בדת ובכוחות העליונים שבגללם נוצר הפסל, ויחד עם זאת, אמונה בכוחות הטבע והחיים.

הצייר פול גוגן הגדיר את יחסו לאמנות במכתב לצ´רלס מוריס:

"האמנות הושפעה זמן רב ע"י הפיזיקה והכימיה, המכניקה ולימודי הטבע.

האמנים איבדו את הפראות והאינסטינקטים שבתוכם ואף את הדמיון. הם התרגלו להתנהג כהמון ופוחדים לפעול לבד".

ולגבי יצירתו:

"אם עבודותי לא תשרודנה, תמיד יישאר הזיכרון של אמן ששחרר את הציור מרבים מהאבסורדים האקדמיים הקדומים והרעיונות הסימבוליים והסנטימנטליים".

פול גוגן – דיוקן עצמי

בתקופה זו, החלו האמנים לשאול שאלות אשר לא נשאלו עד אז, לגבי צורה, חלל, חומרים, ושאלות לגבי מהי האמנות בכלל.

עוד ב-1900 אמר הצייר מוריס דניס שהציור, לפני היותו סוס או אישה ערומה, הוא קודם כל שטח המכוסה ע"י צבעים המסודרים בסדר מסויים. מוריס השתייך לבוצת "נאביס" הקבוצה שגזרה את שמה מהמילה העברית "נביא", כי חבריה ראו את עצמם כנביאי האמנות החדשה. את כולם איחדה התעניינותם בתאוסופיה ובפילוסופיה אוטופית ובספרות סימבוליסטית. הם דחו את הציור הנטורליסטי התעניינו בהרמוניה הפנימית של הציור יותר מאשר בשיקוף הצילומי של הסביבה. הנאביים הושפעו מהדפסים יפניים, מדגמים של ערבסקות, לעתים מהאמנות המצרית העתיקה ומהאמנות הצפון ארופית מתקופת הרנסנס ומתקופות ימי-הביניים.

ז´אן ארפ ב-1915 אמר שהציור הוא קודם כל מבנה של קוים, פני שטח, צורות וצבעים.

ז´אן ארפ - תבליט

הפסל אוגוסט רודן – שאל  האם ניתן לתרגם לפסל את הרוח האנושית? ואלכסנדר ארכיפנקו , הפסל שהגיע מרוסיה לפאריס ב- 1904 שאל איך אמן יכול להיות יצירתי ולא מחקה.

ארכיפנקו, בוצ´יאוני ופיקאסו, ליפשיץ וגאבו, עבדו על בעיית החלל ושאלו עצמם איפה נגמר הפסל והיכן מתחיל החלל? והאם חלל יכול ליצור נפח?

גוגן ב-1882, דריין ב- 1906 ופיקאסו וברנקוזי ב- 1907 טיפלו בבעיית הגילוף הישיר בעץ או אבן ללא תווך של סקיצה או מודל, דבר שהוביל לשאלות בדבר האופי הפנימי של החומר, אשר מכתיב או מזמין יצירת צורה מוסיימת, והאם חייב האמן להגביל עצמו לחומרים מסורתיים.

ברנקוזי אף פיקפק בדבר נחיצותו של הכן לפסל, ועסק בבעייה האם צריך הפסל להיות מורכבת מחלק אחד ומהו מינימום החלקים.

הפסל היהודי ז´אק ליפשיץ, בהמשך לאוגוסט רודן, שאל מאוחר יותר האם תכונות אנושיות יכולות להיות מועברות ע"י צורות אבסטרקטיות, והגדיל לעשות מרסל דושאן אשר ב-1917שאל מהו ההבדל בין פסל לבין חפץ שימושי, ומהי אמנות בכלל?

מרסל דושאן – "המיזרקה"   1917

אמנים אלה חיפשו באמנות יותר מאשר חיקוי של הטבע. הם חיפשו הבעה עצמית ויצירה, כאשר אחת המטרות שלהם היתה להשפיע בצורה מיידית על הצופה ורגשותיו.

בחיפוש אחר הסמל שיסמל ויבטא את רגשותיהם הפנימיים (רגשות המשותפים לכל המין האנושי) וחיפוש אחר הכוח הפנימי, לעיתים המאגי. המיפגש עם האמנות בתרבויות הפרימיטיביות השונות, אשר למרות השוני הגיאוגרפי והריחוק ביניהן, המשותף לכולן היה האופי הסימבולי שהציגו יצירותיהם בנוכחותן.

האמנים בתרבויות אלה ביצעו רעיונות ואמונות מסובכים בצורה פשוטה וסמלית, ובהשפעתם יצרו האמנים המודרניים בסגנון בלתי אישי ללא יומרות של אינדיבידואליזם ווירטואוזיות.

בתחום הפיסול, הם הציגו את הדמות האנושית מאוזנת ע"י פרופורציות שונות מאלו שהיו נהוגות בפיסול המסורתי, חופשיה מתנועות בלט ומחיקוי של פיזיולוגיה ואנטומיה.

הדמויות שיצרו לא עשו שום דבר מיוחד עם גופן, אך העמידו את הצופה מול נוכחות חזרה.

התחיל בכך רודן, אשר עזב את מגבלות הפיסול הקלאסי ואשר בפסליו היה הרעיון לא היופי אלא החיוניות.

אצל ארכיפנקו החפץ נעשה תרוץ לייצוג רעיון התנועה בחלל, ואצל  קונסטנטין ברנקוזי התמזגו הרעיון והצורה. הנרי מור השתמש ביצירותיו בסמלים, ופיקאסו יצר את הטוטם הראשון שלו בו הגשים את הכוח המאגי אותו חיפש.

אצל קלדר תנועה ממשית מורגשת בפסלי המובייל, ואצל נחום גאבו וז´אק ליפשיץ הפך החלל לחלק מן הפסל.

ההגדרה המסורתית של הפיסול כחיקוי של צורות מן הטבע השתנתה, והגישה החדשה לאמנות היתה לקיחת חפצים מן הטבע והענקת משמעות פנימית אישית.

הפשטות והרוחניות שהציעו התרבויות הפרימיטיביות השונות באו אם כך, בזמן הנכון, והיוו זרז לאמנות המערבית אשר חיפשה באותו זמן  את זה בדיוק, אך צריך להדגיש כי התעניינותו של האמן המערבי באמנות הזו היתה בעיקר אסטתית וצורנית, ובעוד שיצירות האמן המערבי נועדו בעיקר לתצוגות ולאוספים והסמל שמאחוריהן היה אישי בדרך כלל, האמנות האפריקנית היא בעלת משמעות דתית ובעלת חשיבות לתרבות שיצרה אותה.

הקוביזם בתחילת דרכו התפתח מתוך תערובת השפעות:

1. 1. השפעת סזאן. 2. השפעת הפיסול האפריקני.

בתחילה היה צמוד הקוביזם לתנועת הפוביסטים.

הפוביסטים העריצו את הפסלים האפריקניים. מעל לכל שבה את ליבם בפסלים האפריקניים הפשטות של הצורות, חוסר ההצהרות, הנוכחות.

האמנות האפריקנית הציעה לאמן האירופאי סינתזה של צורות מופשטות ומבנה המבוסס על משטים, כאשר לאמן היתה הזכות ליצור צורות משלו ולארגן אותן כך שיהיו להן חיים משלהן, בלתי תלויות במציאות חיצונית.

פול סזאן, שנחשב לאבי הציור המודרני,  היה זה שטען לראשונה שצריך לשבור את הטבע לצורות פשוטות במטרה ליצור בציור מבנה, והציור נעשה מתוך בנייה וארגון במודע של צורות פשוטות המושאלות מן הטבע ולא העתק מדוייק שלו. ידוע המשפט שכתב במכתבו לידידו אמיל ברנרד:

"אתה חייב לראות בטבע את הגליל, את החרוט ואת הכדור".

סזאן ביקש להעלות על הבד את התלת ממד מבלי לחרוג מנתון הבסיסי של הציור: היותו דו ממדי.

 

ציור פוביסטי- הנרי מאטיס 1908

 

מן האמנות האפריקנית לקחו האמנים את פשטות הצורות, ואת השימוש בצורות הטהורות: אליפסה, כדור, חרוט וגליל, ואת הסימטריה.

צורות אלה, שאת העיקרון שלהם גילה סזאן בלי שהכיר את האמנות האפריקנית, ניתן למצוא כבר באמנות אפריקנית עתיקה של שבטים מצפון ניגריה, שהם המקור של הסגנונות השונים באמנות האפריקנית.

מה שהיה חדש לאמנים המערביים, בעצם היה ידוע מאות בשנים לאמנים האפריקניים.

ראש אדם מפוסל בצורת כדור או חרוט, והגוף כגליל – אלה הן הצורות הטבעיות הראשוניות בהן השתמשו גם הקוביסטים ואשר התאימו לרעיונותיהם.

בפיסול האפריקני ניתן לראות גם את השבירה של הצורה העגולה והטבעית לחלקים ולמישורים אחדים, כאשר ניתן להביט בכל צורה משתיים או יותר נקודות מבט.

גם בציורו  "ראש  אישה" אפשר לראות בבירור השפעה אפריקנית.

הפסל הקוביסטי הראשון שנעשה ע"י פיקאסו ב- 1904  "ראש" דומה מאוד לציור שלו באותו שם שהועבר ל-3 מימדים.

הפסלים הקוביסטים הראשונים מושפעים מפסלים אפריקניים מקונגו וקמרון ומן הציור של סזאן המאופיין במשטחים שבורים.

הקוביזם ה"אנליטי" התבטא בעיקר בציור. השינוי  חל עם הופעת הקוביזם ה"סינטטי" ב-1912. השימוש בקולאז´ שחרר את הציור מן החומרים והטכניקות המסורתיים , וכן את הפיסול. בהשפעה אפריקנית החלו להשתמש בפיסול בחומרים כמו ברזל ועץ ואף לשלב חומרים אחדים יחד.

אלכסנדר ארכיפנקו, אשר הכיר גם את האמנות המצרית ואת האמנות היוונית-ארכאית , בהגיעו לפאריס היה בעצם הראשון שהעז להשתמש בחומרים שונים כמו זכוכית עץ ומתכת.

את טכניקת הפיסול במתכת התחיל גונזלס, שיצר אסמבלאז´ים מברזל ומחלקי מתכת שונים.

אלכסנדר ארכיפנקו – פסל בהשראה מצרית

חוליו גונזלס פיסול בברזל

הפסל היהודי ז´אק ליפשיץ התוודע אל הקוביזם דרך ציוריהם של בראק, פיקאסו, חואן גרי ואחרים והושפע גם הוא מהפיסול האפריקני.

הוא חקר את הקוביזם במשך תקופה ארוכה. בתהליך זה הבין ליפשיץ שאור וצל יוצרים את נפח הפסל, בעוד שבפיסול הקלאסי האור והצל עוברים על פני השטח ולעיתים גורעים מהרגשת התלת-מימד.

לעומת זאת, כאשר פני השטח שבורים הם יוצרים קונטרסטים והאור מדגיש את תכונותיו של הפסל.

גישה זו היתה מהפכנית בפיסול. הקוביזם לא היה עוד תנועה באמנות, זו היתה שבירה של מסורת עליה אמר ז´אק ליפשיץ:

"קוביזם היה בשבילי הכוח המשחרר הגדול".

 

ז´אק ליפשיץ -פסל "שמחת החיים" 1927

בחלק ג´: ז´אק ליפשיץ ויצירתו.