פול סזאן - התגלגלות ציורי דיוקן

העיסוק של סזאן בדיוקן חושף את התלבטויותיו שאינן קשורות בהכרח בנושא, אלא יותר בכיצד הוא מצייר ולא מה הוא מצייר.החשיבות בעיניו היא חקירת אמצעי ההבעה, זאת באמצעות חזרתיות, אובססיביות של העלאת הנושא פעמים רבות, כאשר הממד המקשר בין דיוקן לדיוקן הוא ה"הבדל" הפער, הדבר המייצר את ההבדל הוא הציור, ההשתנות של השפה הציורית. ציורי הדיוקן עוברים אצל

סזאן תהליך של אובייקטיביזציה- הפיכת הנושא למוטיב.

ציורי הדיוקן לאורך רצף פעילותו מבטאים התפתחות אמנותית, כמוטיב חוזר ביצירתו.

החל מדיוקן כחלק מסצנת הווי, כשמאוחר יותר הדיוקן משמש את סזאן ככלי לחקירת שפתו הציורית ולבסוף ציור הדיוקן כמבטא ערך מוסף אלמנטים סימבולים, פסיכולוגים או ספרותיים שבאמצעותם סזאן מוסר מסר פסיכולוגי פילוסופי, מעבר לשפת הציור גרידא.

להלן שלושה דיוקנאות כרצף ציורי להשוואה ההתפתחותית בציורי הדיוקנאות של סזאן :

דיוקן ראשון: דיוקן של אביו של סזאן –1865 שמן על בד

בדיוקן האב היושב על כסא, מעבר לכסא תלויה תמונה המעידה על חלל אינטימי ביתי , הציור מציג פעילות שגרתית של האב השקוע בקריאת העיתון, כאשר יש ניגוד בין הכסא ההדור והלבן, ללבוש החמור של האב .דמות האב מייצגת את האיש המסורתי הנפגש עם תוצר העולם המודרני- העיתון משמש הצצה לעולם הגדול. ניתן לראות את דיוקן זה כסצינת הווי Genre המאופיינת בתיאור הווי יומיומי, רגע חסר חשיבות ייחודית המציג אנשים בפעילותם השגרתית.

ישנו קונטרסט גדול בין חוסר המשמעות של הסיטואציה לבין העושר הציורי המבטא יכולות ציוריות גבוהות, אור ועושר צבעוני, האלמנטים היומיומיים מצוירים באמצעות אלמנטים ראוותניים.תיאור נפילת האור על דמות האב המכונסת בעצמה, הכסא והעיתון, האור החזק לעומת הכהות והצל שמצוי סביב עד שניתן באופן קומי כמעט לפרש את מעמד קריאת העיתון היומיומי זה למעמד מואר, התגלותם של אירועי העולם הגדול המודרני לאדם הפשוט כהארה.

דיוקן זה של האב אינו מוטיב לכשעצמו, סזאן לא יצר מספיק דיוקנאות של אביו על מנת שיהיה אפשר להבחין בהתפתחות מציור לציור לשם יצירת מוטיב ולפיכך תהליך של אוביקטיביזציה אינו מיושם כאן ואין כאן אנאליזה היוצרת מרחק פסיכולוגי ההופכת את האב כנושא ליצירת גילויים.

דיוקן שני להשוואה -דיוקן של הסופר גוסטב ג´ופרואה 1885 שמן על בד.

בתקופה זו השפה הציורית של סזאן מתגבשת, סזאן אינו ממשיך בדפוס הריאליסטי האשלייתי ומתחיל לטפל גם ברקע, במקרה זה הדמות אינה נבדלת מסביבתה, האיש וסביבתו הספרייה נראים כמקשה אחת, נוצרת קומפוזיציה דקורטיבית, ישנו ריתמוס צבעוני וצורני מאחד,  הפנקסים והמחברות והחזרתיות על אלמנט כריכות הספרים, סזאן לא טיפל רק בדמות כפי שהדבר נעשה בדיוקן האב, אלא עיצב גם את הרקע, כך שנוצר חיבור בין הדמות לבין המרחב. בדיוקן זה סזאן עסק בבעיות הציור עצמו ומכאן בפיתוח השפה הציורית, בביטוי הכלים האמנותיים שלו ליצירת הציור, נתינת דגשים למרכיבים הטכניים של הציור כגון קומפוזיציה, תלת ממד לעומת דו ממד וכן כל אותם אלמנטים המצמצמים את נוכחותו של אדם מסוים ומפנים עת עיקר העיסוק ביישום וביטוי הכלים האמנותיים ליצירת היצירה.

סזאן בציורי הדיוקנאות שלו ממשיך מסורת נושאית של ציורי הדיוקן, אך יחד עם זאת כצייר של המחצית השניה של המאה ה-19 חתר מחד לצייר את האנשים בסביבתם הריאליסטית ומאידך ביקש לבטא את הנושא המסורתי- הדיוקן בפרמטרים חדשים ישנה חדשנות פלסטית טכנית: מעקב אחר השינויים, עיסוק בגוונים, שכחה של המסורת, ציור מהיר, המצאת הצורה, הצבע והמוטוריקה ועוד. הציור כמעבדה כזירת פעילות מחשבתית היכולה להתקיים בכל נושא.

בדיוקן האב, הדגש הבלעדי הושם על האב הקורא העיתון ואילו בדיוקן זה הדמות היא צורה וכך גם סביבתה מערך הערוך לתלפיות, מרקם ומארג אחיד היוצר רצף, הומוגניות של צבעוניות, צורה וכתם. הכסא והדמות הם האלמנט הבולט מוצגים בפרונטאליות בעוד שבדיוקן האב ישנה רצועת בד כהה שתפקידה להדגיש את החלק הבהיר המואר, יש כהה ובהיר ובכך מסתכמים הדברים, יש שטח רב "מת" שאינו מטופל, בעוד שבציור זה אין אבדן שטח, כל חלקי התמונה מטופלים, הבד מנוצל עד תום, יצירת מארג ואחידות ארגונית.תורמת להומוגניות, מינונים מדויקים של צבע, גודל ומיקום, משחקי אור וצל המאזנים זה את זה הכל מדויק אך באפקטים הנראים כאילו מאולתרים. כשתחושת האלתור נובעת מעצם יכולתו לראות את הכתם ולהיות שותף לתהליך היצירה. זאת בניגוד ל"דיוקן האב" שם סזאן השתמש פחות בהטחת כתמים זה לצד זה ויותר במשטחי צבע, כך שהצופה פחות מעורב בתהליך הציורי.

בדיוקן הסופר ישנו שילוב בין מראה עיניים ותפיסה אנליטית כיצד ליישם את הדברים בציור. ישנם קוים אופקים ואנכים וחזרה עליהם כאלמנטים סכמתיים גיאומטריים. הדמות במרכז החלל ישובה מאחורי שולחן כשידיה יוצרות משולש כשהן מונחות על השולחן.

השפה הציורית השתלטה, המרקם והכיתמיות הם המאפשרים לתהליך העבודה של סזאן להתגלות יותר ויותר, זהו סזאן הבשל כאשר כל דבר עובר את תהליך הקונסטרוקציה דרך השפה, בעוד שבדיוקן האב בתקופתו המוקדמת ישנם חלקים ריקם שהוא אינו יודע כיצד לטפל בהם.

דבר נוסף, בדיוקן הסופר ישנה תפיסת מכלול הציור הוא קודם כל קומפוזיציה, קונסטרוקציה, ישנה חשיפה של תהליך העבודה והנוכחות של החומר,דיוקן הסופר כנושא פחות מעניין לעומת הציור עצמו, הציור הופך לאירוע.

דיוקן שלישי :דיוקן נער נשען על שולחן עם גולגולת 1996 שמן על בד.

דיוקן שלישי זה עוסק בנושא מסורתי, פסיכולוגי, סימבולי, מציג את הצער וההרהורים על המוות, למודל ביצירה משמש בחור אלמוני, ציור זה מבטא את עינינו ההולך וגובר של סזאן במוות ובדת עם התבגרותו.

ציור זה נושא תוכן רוחני ומיסטי כפי שהיה בתרבות הצרפתית בסוף המאה ה-19.

ניתן לראות כיצד טיפל סזאן בסיטואציה של התכנסות פנימית. (מהמאה ה-18 בעיקר בציור הצרפתי יש עיסוק בסוגיה זו שהיא תיאור של מצב שתוכנו מוסווה, הדמות שקועה בתוך עצמה במקום שאין לנו גישה, הציור נבנה סביב מרכיב פסיכולוגי שלצופה אין גישה אליו).

סזאן בהשקפתו האמנותית המתבטאת במושג ה"מוטיב" הצליח בדרכו שלו לטפל בסיטואציה זו, מוטיב הוא למעשה דה- אינדבידואליזציה, האמן בהפיכת הדיוקן למוטיב חתר ליצירת דגם, כך שציור זה מציג קונפליקט של סזאן בין רעיון הדגם - המוטיב לרעיון האינדיבידואליות.

 סזאן הצליח ליישב את הקונפליקט בין עיסוק בסיטואציה פסיכולוגית של ההתכנסות פנימה יחד עם העיסוק במוטיב, זהו למעשה קונפליקט בין העיסוק באדם לעיסוק בציור. כך שדיוקן זה מציג צעד נוסף בעשייתו, אין כאן עוד אך ורק עיסוק בשפת הציור אלא גם במהות האדם.

סזאן ניסה לצמצם את הבלתי נראה, חתר לצייר הכל, וכך גם בדיוקן זה חיי הנפש ניתנים לוויזואליזציה בדרכים עקיפות. סזאן הפך לנראה לעין גם את מה שאינו נראה, המטאפיזי והוא עשה זאת באמצעות מספר אלמנטים שונים המגוללים בתוכם פרשנויות: הגולגולת המבטאת את המוות, הספר והניירות המונחים המבטאים את הקדושה, אלמנט ההשענות המבטא הרהור והתכנסות פנימית, הווילון המגדיר חללים חלל החוץ מול חלל הבית הפנים. קומפוזיציה דרמטית של ניגודי אור וצל ותיאור אשלייתי של פני הבחור המעידות על תוגה והתכנסות הפנימית.

לתיאור הגולגולת ישנה משמעות של "ממנטו מורי", אזכור המוות. סיטואציה הקרובה למלנכוליה הגולגולת כאתריבוט של מלנכוליה המייצגת את רעיון המוות, ראיה טראגית.

באיקונוגרפיה של סזאן ישנם מוטיבים של התעללות, סוג של נגיעה בצדדים אפלים, טראגיים של ההוויה, מוטיב המוות ומוטיבים מיניים. ישנו עיסוק בקצוות פסיכולוגיים של ההוויה,סזאן טיפל בהם באמצעות מוטיבים מסורתיים כדוגמת הגולגולת ואימת המוות, ההתמודדות עם המוות אינה ישירה אלא עוברת דרך סימבול מסורתי- הגולגולת, ישנו התחככות עם אלמנט האימה.

דיוקן זה מציג את הדפוס של יצירת דיוקן פסיכולוגי, דמות המכונסת בתוך עצמה, מחד יש כאן יש כאן רצון לתאר את הדמות ומצד שני להראות משהו מבעד לדמות הספציפית של הבחור.

הווילון כאנטיתזה לצורות הגיאומטריות של השולחן והכסא, ישנם קווים אלכסוניים הכל נוטה באלכסון. סזאן העביר התנסות שכל אחד יכל לקחת בה חלק, מעבר לצפייה הראשונית ישנו הסובייקט והמניעים הרגשיים.

דיוקן זה מדגיש שני קטבים : הריאליסטי- אימפרסיוניסטי (האמן מצייר את מה שהוא רואה). לעומת זאת המוטיבים המיתולוגיים, גלגול של סמלים שמקורם איננו ציורי אלא דתי.

סזאן ניסה ללמוד את היסודות ההבעתיים בגוף האדם, השרירים, אך הוא לא צייר רק את הפרצפציה, אלא התעניין גם בטיפול במהות האדם, המוות, התשוקה. אצל סזאן קיימים שני חלקים, מחד הרדיקאלי ומאידך סזאן העוסק במיתוס ובנפש, עם יסודות של תשוקה, חרדה, ביטוי של דחפים, יסודות אלימים, חטיבת דחפים אלו מגולגלת גם בדיוקן זה.

לסיכום, כל אחד משלושת הדיוקנאות מציג טיפול סזאני שונה, המבטאים את התפתחותו האמנותית בזמן. האחד סצנת הווי -Gener בראשית דרכו, השני דיוקן פורמליסטי הדגש בשפה הציורית עצמה ואילו השלישי בתקופתו המאוחרת דיוקן בעל מעמד סימבולי וספרותי.

בשלושתם דמות גברית ישובה פרונטאלית, מצויה בחלל אינטימי, סזאן צמצם את המרחב בו מוצגות הדמויות וכן יש את עניין אלמנט הקריאה : הספר, העיתון, הניירות המבטאים קונספט שונה בכל דיוקן: בדיוקן האב העיתון מבטא את הקשר של האדם במסורתי לגילויי העולם המודרני הגדול, בדיוקן הסופר: הספרים מעידים על עיסוקו האינטלקטואלי ומעמדו, ובדיוקן השלישי: הספר כאלמנט דתי המביא עמו הרהורים פסיכולוגים.

מעמד הצופה משתנה גם כן בצפיה בדיוקנאות, בדיוקן הראשון העשייה אשליתית, ריאליסטית הצופה פחות שותף להלכי החשיבה והעשייה של האמן, בעוד שבדיוקן השני הכתמיות, הטחת הצבע כל אלה מאפשרים לצופה להיות שותף פעיל יותר בתהליך העשייה, כאשר בדיוקן השלישי הסימבוליסטי הציור מהווה מטאפורה לעולם הנפשי כשהסימבולים המופיעים בציור מאפשרים לצופה לקרוא ולפרש את המצב הפסיכולוגי פילוסופי הנראה מול עיניו.

נורית טנא, תושבת ת"א בעלת תואר שני בתחום תולדות האמנות, מטעם אוניברסיטת ת"א.