אמנים אלמונים

אברהם בראונשטיין – סיפורו של רשם גאוני

לפני ימים אחדים טילפנתי לידיד נעורים שלא ראיתיו שנים רבות למרות שאנו גרים בטווח מבט, בכדי לבחון את מידת יעילות זכרוני ממרחק שנים. ידיד זה, האדריכל הנודע סעדיה מנדל, למד אתי ציור בשנות הארבעים אצל אהרון אבני. מאחר והיינו נערים אחדים שהמחנך האהוב הוקיר בדרכו, נמסר לרשותנו עותק מהמפתח של הסטודיו שנמצא בקומת הקרקע בביתה של חנה רובינא ברחוב פרוג פינת רחוב גורדון. התכוונתי לברר את דעתו של מנדל על אחד מאתנו שנחשב לכישרון אמיתי ושמו היה אברמ´לה בראונשטיין. זכרתיו בעל יכולת מדהימה.

יצאנו לדרך בתחילת עונת 1950 והעסק הזה עבד כמו שתכננו במשך כמה חודשים בהם עשינו כברת דרך שהשפיעה לטובה על יכולותינו במרוצת השנים הבאות. ניתן לסכם כי בכולנו נמצאה יכולת רישום, נער על-פי דרכו וגישתו. אך מי שעלה על כולנו היה אותו אברמ´לה. כושר רישומו היה מדהים. מחזיק היה בחתיכת פחם, בוחן במהירות את רעייתו המדגמנת, או לחילופין אחד מאתנו, וידו הבטוחה כמו חובקת את הדמות שהוא מעלה ברישום בעל עוצמה פיקסואית נדירה. אי-אפשר היה שלא להתפעל מיכולתו להבין את הקו, את הכתם, ולא פחות את השטח הלבן שצריך להשאירו ככזה.

נדמה לי שהוא שימש לכולנו השראה ובכוח כישרונו הכובש ורחב היריעה קידם גם אותנו כדולה מתוכנו יכולות שלא הכרנו בקיומן עד אז. לא היה ספק כי הוא יהיה זה שיגיע רחוק שכן בהיותו מבורך ביכולת כשלו הזכיר תמיד את גדולי האמנים. עבר זמן והדרכים נפרדו ורק לעתים רחוקות נתקלתי בו. כל אחד מאתנו חפר את ערוצו כל אחד מאתנו הציב את אבני הדרך שלו ואברמ´לה בראונשטיין כמו צלל למצולות ולא שמענו ממנו דבר.

באחד הימים, בשנת שבעים וארבע, הוא הופיע במפתיע לבקרני בלשכתי במטה משטרת ישראל בשדרות מוצקין. הוא נראה כאילו הזמן פסח מעליו. קצר קומה, רחב כתפיים כשהיה ועליהן מתנוסס ראש הארי היפהפה שלו, עטור התלתלים הבהירים שאי פה אי שם נגעה בהם שיבה ראשונה, מחמיאה לעיניו השקטות והבהירות ולתווי פניו העדינים. שמחתי לראותו ורציתי לשמוע את שעבר עליו ואקצר דבר לגופו. מתברר כי נפרד מאשת נעוריו הנאה ומצא לעצמו מקום בקיבוץ שם נשא אישה אחרת ואף נולד לו ילד. התיאור הפסטורלי הזה הפך לפתע סיפור אימה כשהתברר שמסיבה כלשהי אולף לעזוב לבדו את הקיבוץ. כעבור זמן כשחזר בניסיון לבקר את ילדו הזעיקה אשתו את חברי הקיבוץ ואלה הלמו בו במקלות וכך גירשו אותו מתחום הקיבוץ.

אצלי ביקש לחפש את הצדק.

חשתי במועקה ודומני שקלטתי פה ושם דבר מתוך דבר אפילו שלא ביטא במלים מדויקות את ששמעתי כברור מאליו. קשה היה לסייע לו במקום בו נכשלו אנשי מקצוע והחלטנו שיחזור אלי לאחר שאנסה להציל ממקורות נוספים פרטים שיבהירו מצב לאשורו ואולי יתאפשר לו בכל זאת לבקר את ילדו. אלא שהוא מעולם לא חזר ושוב נעלם והפעם לתמיד כאילו מעולם לא היה קיים אברהם בראונשטיין שנולד בבולגריה ועלה לארץ בהיותו בן שלוש-עשרה וגר חלק ניכר משנותיו בשכונות מצוקה. מבחינה אידיאולוגית השתייך לשומר הצעיר והיה חבר מוכר ובכיר בקן מרכז, בעוד שציירים אחרים בני גילו כדן קדר (קירג´נמן) היו מעוגנים בקן צפון.

מכבר אחת מחולשתי היא לא להרפות מאלה שהטביעו בי חותם מסוים, והוא, בראונשטיין, הרי היה אחד מהם. גלגלתי את שמו בגוגל שמא אדלה פרטים מהם אדע היכן הוא נמצא ומה עלה בגורל הכישרון המופלא שלו בציור. התברר כי באתר החשוב לאמנות ישראלית המקושר למוזיאון ישראל בירושלים מוזכר שמו ונמצא שם משפט אחד בלבד, מתי והיכן נולד וכי מת בשנת שבעים וחמש, שנה לאחר שביקר בלשכתי. גלישותי בעקבותיו לא העלו דבר וחצי דבר. כמעט ונואשתי אלא שמישהו פרסם באותם ימים תוצאות של מכירה פומבית של יצירות שונות, ביניהן אחת ששויכה לאברהם בראונשטיין.

האדריכל סעדיה מנדל אישר את התרשמותי מאז והיא זהה לשלו. החלפנו דיבור קצר והתמקדנו בשבחיו של מי שהיה אמור להיות צייר נודע.

נא להכיר: בלהה פוקס, רשמת

כבר דיברנו על מידת העיכול של הזיכרון הקולקטיבי שהוא בעצם ממציא המגרסה ההיסטורית מאז ומעולם. זו מגרסה אכזרית שמתחילתה אינה מופעלת על-פי גורם הצדק. אנשים רבים בתחומים שונים שהצטיינו לא פחות ממקבלי פרס נובל ואחרים נעלמו לתהום הנשייה בעזרת המגרסה הזאת. רק לפ עמים אי-פה ואי-שם מתנוצץ רגע של חסד כשהיסטוריונים העוסקים בתולדות האמנות למשל, חושפים קיומו של אמן בעל שיעור קומה שאינו נופל משיעורם של אחרים הנדמים כנמצאים אתנו לתמיד.

הדרך להנצחת אמן היא דרך שלעתים מייסרת, מכאיבה ומשפילה. לא פחות מצלקת היא הדרך לזכות בהכרה בזירת אלה שאמורים לתת דעתם גם לנושא איתור ועידוד של אמנים. חוטאים רבים מצטופפים מתחת למטריה הרחבה הזאת שניתן לכנותה "עמותת חורצי גורלות". בין אלה נמצאים מוזיאונים המנוהלים כמו אולמות לאירועים "משמחים". מי שבעל המאה אפילו יכול להשיא את ילדיו ברוב הדר וכבוד באולמות של אותם מוסדות, בעוד שמאות אמנים טובים, מוכשרים ואפילו בעלי גוון מקורי ברור, לא יוכלו להיכנס ולהכניס יצירה זעירה משלהם אפילו לא לרגע אחד של חסד.

פעם היו זמנים אחרים. בשנות השלושים והארבעים עוד ניתן היה לפגוש באמנים רבים בתערוכות קבוצתיות שהוצגו במוזיאונים. פעם נגעה שכינת ההנהלות בשכינת היוצרים. לא עוד. לא מאז תהליך ההפרטה שמוריד את המוסדות האלה לא רק לשפלות-רוח אלא לבגידה בייעודם האמיתי. פעם עוד יכול היה אמן לקוות שאולי מישהו מאותם חורצי גורלות ישמע את צלילו הדק, יבחין במכחולו המיוחד, או יקלוט את הקו האישי שלו. לאמיתו של דבר אנחנו מסתובבים בין אמנים מוכשרים ובעלי יכולת שאינם מגיעים לביטוי באמצעי התקשורת מאלף סיבות. הראשונה: אין להם קשרים, ובמקרה הזה שאר הסיבות כבר אינן חשובות.

במרוצת השנים נחשפתי לאחדים מבין אמנים אלה שהמאפיין את מרביתם שאינם יודעים ולא ידעו את תורת המרפקנות שבלעדיה כמעט ואין סיכוי אפילו להשאיר ביום מן הימים טביעת אצבע. בין אלה נמצאת רשמת מצטיינת בשם בלהה פוקס שממש בדרך מקרה נחשפתי לרישומיה לפני חודשים אחדים. אין לי מושג מהו הרקע שלה, מהיכן צמחה והתפתחה ואני מתייחס אליה אך ורק באמצעות רישומיה, חלקם רישומי חיות הנספחות למשפחתה, אחרים רישומי נופים. באלה ובאלה היא מוכיחה שעיכלה היטב את שלמדה וגיבשה לעצמה כתב-יד משלה – ומכאן רק צעד אחד למקוריות שכבר ניכרת בה.

ההכרות הזאת עם רישומיה של בלהה פוקס התחילה כשנקלע לידי קטלוג צנוע שבצנועים מתערוכה שקיימה פעם ברמת השרון והוא מתמקד ברישומי חיות. בעיקר חיות בית מאלה שאנחנו נוהגים להגדיר כבני משפחה. הופתעתי לא רק מהיותה בעלת עין חדה ורגישה, אלא מהבנת מהות הדיאלוג שבין כתמים לקווים. זהו אחד הדיאלוגים המסקרנים בתחום הרישום שהיוצרים מודעים לערכו, ואחד המבחנים האמינים ביותר למידת כישרונו של צייר אמיתי. מבחינה מסוימת רישומיה של האמנית הזכירו לי את רישומי החיות הנפלאים של הפסל המנוח יוסף קונסטנט שנודע כ"פסל החיות" ולא פחות כרשם נפלא שלהן. על-שמו מקיימת עירית רמת-גן גלריית פיסול קטנה וחשובה. דומני שראוי שהאחראים לגלריה יתנו דעתם להציג תערוכה מרישומי החיות של בלהה פוקס. עבודותיה אלה שייכות לזירתו של קונסטנט, וכמעט אפשר לראות בה את ממשיכת דרכו במובן זה.

עצמאית זוכים בתגמול הנכסף של הכרה בהם. לעצמי אני נוהג להזכיר כי כאשר אנחנו נתקלים באמן ש"לא שמענו עליו" אין כוונת האמירה לבטלו, אף כי רבים מבינינו לא יזכו באחיזה כלשהי בזיכרון הקולקטיבי האכזרי, שומר המגרסה המשמידה.