"הוא המטביל ברוח הקודש": על עבודותיו של איציק בדש

שיח האמנות מציב פעמים רבות גבול ברור בינו ובין העולם המסורתי, זאת לאור התפיסה שרואה את שדה האמנות כשדה מובחן, שכונן על בסיס המודרנה החילונית, ערכי ההשכלה ותהליך מתמיד של חילון. כך הפכו האמנות (בהגדרתה המודרנית) והדת לצוררות זו לזו, ועולם האמנות נתפס לא אחת כאנטיתזה מודרנית לדת ולעתים אף כמי שמנסה לרשת אותה.   יתרה מכך: הנשגב הרלגיוזי, התיאולוגי, המטאפיזי, המיסטי והדתי הפכו למנוגדים לנשגב האסתטי והצורני של האמנות.

כמו האמנות המערבית המודרנית, גם התרבות היהודית החדשה - ובכללה שדה האמנות הישראלי - ביססה את עצמה על תפיסות של "מות האלוהים" ובעקבות כך הדחיקה שיח מסורתי ענֶף.

בשנותיה הראשונות של המדינה ערכים יהודיים נתפסו על ידי ההגמוניה לא פעם כשלילת המדינה. הם   נתקבלו רק כחלק מתרבות אורחת. לכן הותר רק ללהקות מחו"ל להציג תאטרון בשפת היידיש והוצאת עיתון יומי בשפה זאת נאסרה.

כך גם בתחום האמנות החזותית. בעשור הראשון למדינה במוזיאון תל-אביב נתחם הדיון באמנות יהודית אך ורק לעבודות של אמנים יהודיים מחו"ל.  

גם היום נושאים יהודיים עדיין מודרים לרוב משיח האמנות ההגמוני הישראלי, והיהדות, על גווניה ומופעיה השונים, מופיעה בשיח זה כמעט אך רק במסגרת בקרה קפדנית טהרנית, המתאימה ומכפיפה את תכניה לשיח המקובל. תכנים אחרים, שאינם מוכפפים לשיח זה, סובלים לרוב מדחיקה לשוליים.

פרקטיקות של תרבות עממית: מסורת, ריטואל ומאגיה

בעידן של דיסקולריזציה של התרבות, מקבל "הרוחני" מקום כמושא לבחינה מחדש. במסגרת זו עולה גם בשדה האמנות דיון סביב עולם המסורת, הריטואל והמאגיה, שהודרו והודחקו. החיבור בין יצירת אמנות לבין פרקטיקות של תרבות עממית, דת ומאגיה,   נוכח באחרונה גם בשיח הפולקלור המתחדש, המבקש להפרות את השיח הקאנוני על ידי הארת אספקטים מהתרבות העממית והעברתם למרכז השיח. שיח זה זוכה למקום חשוב ביצירה העכשווית, המציעה נִראוּת למה שאינו מוגדר, עדיין, בתרבות.

במאה ה-19 איפיינה הגישה הפולקלורית (בסגנון הציור הריאליסטי המרכז-אירופי) את הטיפול של האמנות היהודית בתימות יהודיות. מסורת זו הציגה בדרך כלל את היהדות כאקזוטיקה, המכוונת לעיני זרים.   דימויים אלה מפנים את מקומם לטובת עיסוק במהות התכנים הפולקלוריסטיים, בתימות שלהם ובמשמעותן. כך הופך תחום הפולקלור, שנחשב בעבר מוקצה, לנושא מרכזי באמנות העכשווית.  

תערוכות רבות המוצגות לאחרונה במוזיאונים ברחבי העולם מציגות תפיסות חדשות ביחס לדת וביחס לתרבות ילידית, שנתפסה בעבר בשיח המערבי החילוני כפגאנית-אלילית וכלא רציונלית, ועל כן כנחותה לעומת התרבות והדת הנוצרית המערבית.

בתחום התרבות החזותית, ההנחה האירוצנטרית והקולניאליסטית היתה שהאמנות הילידית היתה משתמשת בכלי הביטוי העצמי של האמנות האירופית, לו רק היתה מתוחכמת מספיק וידעה לעשות זאת. שפתו האחרת של השדה השבטי לא נתפסה כביטוי עצמי מובחן, אלא כשימוש לא מתקדם בשפה פרימיטיבית, המעיד, לדידה של הגישה הקולוניאליסטית, על נחיתותה של תרבות זו. למעשה, השיח האתנוגרפי, ששלט בחקר התרבות השבטית,   יצר תצוגות מוזיאליות המדירות את החפצים עצמם ואת סיפורם ההיסטורי ומכוונות במהותן לאשר את התפיסה העצמית הלינארית של התרבות המערבית כנאורה וכשועטת קדימה.

הדברים נכונים גם בתחום היודאיקה. רוב התצוגות המוזיאליות שעניינן הצגת יצירה יהודית מכוונות לשיח של יודאיקה ואתנוגרפיה, ומציגות את היצירות בהקשרים חוץ אמנותיים, כגון לוח השנה, מעגל החיים ותימות אחרות הנוגעות בחיי הדת, ההווי, המסורת והמחשבה היהודית. החוקרת אנאבל ג'יין וורטון ( Wharton ) עמדה על כך שרוב המוזיאונים היהודיים בעולם אינם מוגדרים כלל כמוסדות לאמנות, והאמנות משמשת בהם כתשתית חומרית להצגת רעיונות שונים, כמו הניסיון לקשר בין עולם ההווה החילוני לעולם העבר המסורתי או העיסוק בזיכרון השואה. אפשר להוסיף לדבריה את העובדה שיודאיקה עכשווית מוצגת לא אחת אגב עיצוב מוצר, ולא במסגרת דיון באמנות גבוהה. וורטון טוענת ששאלת הדיסציפלינה של האמנות היהודית היא שאלה סוציולוגית רחבה, שעניינה האמיתי צריך להיות בבדיקת הסיבה לכך שמושגי האמנות הגבוהה אינם מוחלים על תוצרי ההבעה היהודית הפלסטית.  

לדברי וורטון, אפילו כתב העת " Jewish Art  ", שהוביל במשך שנים את השיח סביב תולדות האמנות היהודית, הוגדר בעקיפין על ידי הוגיו כעוסק באומנות ( art  ) יותר מבאמנות גבוהה ( Art ). בצלאל נרקיס, ראשון עורכי כתב העת, תחם את העיסוק של כתב העת ביצירות שנוצרו עד לעת החדשה. בהנחה שהאמנות (המוגדרת כדיסציפלינה מובחנת) קיבלה את ביטויה הברור רק בעולם החדש, עם פרוץ המודרנה,   תחימת הדיון לתקופות שבהן האמנות עדיין לא הוגדרה (במונחים מודרניים) ככזו מצמצמת את הדיון על אודות האמנות היהודית לעיסוק באתנוגרפיה, בפולקלור ובאומנות.   

גם לשיח הציוני יש יד בהדרת ובהדחקת היודאיקה משדה האמנות. שרה חינסקי קבלה על כך: "הציונות התרבותית הפכה את התרבות האשכנזית הדיאספורית (=הגלותית, שנוצרה בתפוצות) לתיבה חלולה[...] אם באמצעות כל אותם ארטיפקטים יהודיים במוזיאונים לאתנוגרפיה[...] ואם באמצעות שיח הדוחק לשוליים אובייקטים של יודאיקה".    לדברי חינסקי, בעוד שבארץ היודאיקה לא הוצגה כאמנות, בקרב אמני המודרניזם היהודים בחו"ל קיבלה היודאיקה תפקיד חשוב והשפיעה על עבודתם האמנותית.   לטענתה, "שדה האמנות הדיאספורי הניח תשתית למפנה אנתרופולוגי בהגדרתה של התרבות הוויזואלית. זהו מפנה שמערער על המעמד המשוריין של האובייקט המקודש המערבי ומציע לארגן מחדש את התרבות הוויזואלית על בסיס ההקשרים התרבותיים המרובים שלה".   

בהמשך לדבריה של חינסקי יש להטעים,   אוספי היודאיקה הראשונים בארץ ובעולם נוצרו על בסיס חילוני מודרני, המבקש לשמר חומרי עבר כפולקלור ולא כמסורת חיה.    האיסוף המוזיאלי של הארטיפקטים וההצגה שלהם זרים לרוח המסורתית - המשמעות ההלכתית של אובייקט נדונה אצל חז"ל ביחס לשימוש בו, ולא בהקשר של מה שהוא בפני עצמו, ועל אחת כמה וכמה לא כאובייקט ראוי לשימור ולתצוגה. הציווי המקראי "לא תעשה לך פסל" (שמות כ', ב'), ותפיסתם של חז"ל בעקבות הציווי הזה, מתייחסים לאמנות כיצירה שימושית-פולחנית. מתוך התייחסות זו, נבחנת האמנות במונחים של הלכות "עבודה זרה" לענפיה. האובייקט כארטיפקט של אמנות לא היה חלק מרפרטואר המושגים בעולם זה.

היודאיקה הפכה לדיסציפלינה אמנותית רק משיצאה מכלל שימושה המסורתי המקורי, ומשהוגדרה ככזאת, הפכה לשולית ולבעלת חשיבות משנית בשדה המוזיאלי החדש שאליו הועברה.

כאמור, הרוח החדשה הנושבת בשיח מבקשת לתת מקום לשיח דתי מאגי חי - ענָף שהודר והודחק.   מכיוון אחר, על פי הרוח החדשה הזאת, האמנות אינה אלא קונסטרוקציה מחקרית,   ועל כן העיון וההעמקה במשמעותה מחייבים את פענוחה בהקשר התרבותי שבו נוצרה ושבו היא מקבלת את משמעותה המרבית. תפיסה חדשה זו מאפשרת חידוש של מגוון תצוגות ומבעים אמנותיים. ואכן, תפיסות פוסמודרניות נפוצות מציבות אלטרנטיבה לתפיסה של האמנות כיצירה אוטונומית אותנטית, ומציגות אותה כקונסטרוקציה מבנית. בעקבות זאת מתערבבות הדיסציפלינות - אמנות גבוהה מוצגת כיום לא אחת יחד עם אומנות בתצוגות אתנוגרפיה, והפער ביניהן מטשטש. כך הולכת ומתהווה לה הדיסציפלינה המחקרית החדשה של חקר התרבות הוויזואלית, הנעה בין תפיסות הרואות בה הרחבה של דיסציפלינת תולדות האמנות לבין תפיסות המתייחסות אליה כאל אנטיתזה למחקר זה. יש אף המחברים בין התפיסות החדשות האלה לאנ-איקוניות שביהדות, הרואה בקידוש האובייקט וביחס הפטישיסטי כלפיו מעין "עבודה זרה".  

"לחם" וטבילה:

טבילה הוא טקס שנוכח בתרבויות רבות. באמנות המקומית, העיסוק בטבילה בכלל ובמקווה המים הטקסי בפרט, הוא דוגמה מעניינת למצב שבו האמנות הופכת לא פעם לפולחן והפולחן לאמנות. מיצגי ניקיון גוף, טבילה וטוהרה רבים תועדו והוצגו בתצלומים או במיצבי וידיאו. למרות ההקשר היהודי הברור, אין להתעלם מכך שטבילת הטוהרה בהקשרה האמנותי מתחברת בדרך כלל למסורת הייצוג החזותי   האירופי-נוצרי.  

ציורי מתרחצים של אמנים מערביים   בסוף המאה ה-19 ושל האקספרסיוניסטים הגרמנים בעשורים הראשונים   של המאה ה-20, המשיכו איקונוגרפיה דתית המקשרת בין רחצה להיטהרות. בדומה, גם הייצוג של בריכת השחייה בהקשריה השונים באמנות המקומית והבינלאומית העכשווית מקבל לא פעם משמעות רליגיוזית של טוהרה.

בתערוכתו הקודמת של איציק בדש, "דיוואני", הוצגו צילומים של אירוע פרפורמטיבי של רחיצה וניקוי, שתועד במצלמות וידיאו וסטילס, זאת בהמשך למסורת תחריטים מספרי מנהגים שתיארו את תהליך ההכנה לטבילה, שבו מנקים את הגוף בגיגית.

תוך התכתבות עם יצירות קאנוניות מתולדות האמנות,   גם בדש מטוהר על ידי נשים אחדות כשהוא יושב בגיגית מלאה מים וסבון. אסוציאציה נוספת (מעבר לנושא הטבילה) היא לטקס שמתבצע מאחורי הקלעים: טוהרת גופו של המת לפני קבורה.

למעשה, במסורת האיקונוגרפית של הנצרות הקדומה רווחו שתי צורות   של תאורים לסצינת ההטבלה של ישו.   האחת תיארה   את ישו מוטבל בתוך אגן טבילה כנסייתי, והשניה יצגה את התמה על ידי יצוג   של ישו כמוטבל על ידי יוחנן בנהר הירדן.

לעומת הסדרה האחרונה שעשתה שימוש כאמור באיקונוגרפיה   של ההטבלה כמתממשת באגן טבילה, בסדרת העבודות החדשות, משתמש בדש בקונוונציה   השניה, דהינו בתאור הקדום של ההטבלה בחיק הטבע - במעיין.

בדש אינו מתעתד לתעד מציאות, אלא לחקור את התרבות המזרחית-מסורתית שעליה גדל. האסתטיקה החושנית ביצירותיו מתקשרת לעולם שבו רוחניות אינה מנותקת מפולחן, ריטואל ומאגיה. מים, אש אוויר ואדמה - איכויות עתיקות, שנתפסו בעבר כיסודות העולם - נוכחות כאן. בדש מנכס מחדש עולם שהודחק והוגדר רק   כפולקלור וכתרבות שוליים עממית, ומשגיב אותו.

העבודות   נוגעות בפרדוקס תרבותי (כלשונו של היסטוריון האמנות ליאו שטיינברג):   נושא העבודות לקוח מהחיים היהודיים במרחב של העולם האסלמי, אבל הויזואליה נסמכת על ציירי אירופה בעבר ושפתם שצמחה בעולם הנוצרי. הפרדוקס נוצר בפער שבין יחס שתי התרבויות הללו לחומר, לגוף ולמיניות. יהדות ההלכה עוסקת במידה רבה בגוף ובמוחשי בפרטי פרטים, אולם השפה השלטת בה היא מילולית. לעומת זאת הנצרות, שהעמידה את הרוח מעל לבשר וביטלה את המצוות העוסקות בגוף, עשתה שימוש באמנות הפלסטית כשפת הביטוי המרכזית שלה. כך   נוצרת כאן   פגישה בין תוכן ושפה הבאים מעולמות תרבותיים שונים, ובו בזמן שלובים זה בזה.