קץ המגולה" - הפנטזיה של חזרת היהודים לאירופה

המיצב "אקסודוס 2048" (הוצג במוזיאון לאמנות עכשווית בניו יורק) נוצר על בסיס פנטזיה אפוקליפטית של חורבן מדינת ישראל וגלות תושביה היהודים לאירופה.

מיכאל בלום , שנולד בירושלים וחי ופועל בוינה ובניו-יורק, יצר באמצעות מחיצות בד מעין חדרים זמניים שעומדים בחלל גדול ופתוח, ומדמים מחנה פליטים שבו שוכנים יהודים שגלו ממדינת ישראל.

התערוכה נוצרה במקור כחלק מהפרויקט " Be(com)ing Dutch " שהתקיים במוזיאון ואן אבה שבהולנד. מטרת הפרויקט הייתה לבחון שאלות של זהות והגירה - שתופסות מקום מרכזי בשיח האירופי - בניסיון להגדיר מחדש זהות אירופית בעולם רב תרבותי שבו מהגרים הופכים לחלק אימננטי מהתרבות ביבשת.

האפוקליפסה של חורבן אינה נושא חדש בשיח האמנות המקומי. הנושא עלה למשל בתערוכה שהציגה סיגלית לנדאו בגלריה "אלון שגב" בתל אביב ב-2002. לנדאו יצרה דימוי של גג תל אביבי שבו שוכנות דמויות פשוטות עור, מעין חלום בלהות של פוסט אסון שקיבל בזמנו משמעות קונקרטית על רקע אירועי הזמן. התערוכה נקראה " The Country ", מעין תרגום לאנגלית של שם העיתון "הארץ". בהתאם, העבודות בתערוכה נוצרו מעיסת נייר של עיתוני "הארץ" שלנדאו אספה מאז פרוץ האינתיפאדה.

במסגרת התערוכה "הערת שוליים" שאצרו לאה מאואס ודייגו רוטמן במגדל דוד ב-2003, הורדו דגלי ישראל וירושלים שמתנוססים דרך קבע בראש המצודה, ובמקומם הונף דגל לבן.

בתצוגה בניו-יורק השתמש בלום בסיפור המפורסם של ספינת המעפילים אקסודוס, שהבריטים מנעו את כניסתה לארץ, ונוסעיה – רובם שרידי מחנות ההשמדה - שולחו חזרה לאירופה.

בסיפור שבלום המציא מתחוללת מלחמה אזורית במזרח התיכון, ובשנת המאה למדינה נסים היהודים ומחפשים מקלט באירופה. הוא הופך למעשה את אירועי 48', שבהם תושבים ערבים הם שברחו ובחלקם אף גורשו.

התערוכה נפתחה בפנלים שעליהם ציטוטים מעיתון יומי דמיוני שמספר על האירועים. במרכז התערוכה המקורית במוזיאון בהולנד הוסב חלקו של המבנה לאתר מגורים זמני לפליטים. האולמות ריקים מאדם, בניסיון לדמות מצב שבו הפליטים השוכנים במקום יצאו לעבודה במהלך היום ועוד מעט ישובו. במציאות שיוצר בלום הפליטים מחכים לקבלת אשרת שהייה אירופית שתאפשר להם להקים במקום קיבוץ.

המרחב שנוצר משלב הומור ועצב. חומרים הולנדיים וישראליים - כתובות, חפצים אישיים, סרט שמוקרן על צג טלוויזיה, מוזיקה ישראלית וכדומה - משמשים בערבוביה. באולמות פזורות מיטות וסביבן חפצים מסקרנים. החפצים מאפיינים את התושבים השונים, חלקם מסודרים חלקם מבולגנים, והם מסמנים טריטוריה אישית במצב שבו הטריטוריה הלאומית נשללת מאנשים. לדברי בלום, מהגרים נתפסים בדרך כלל לא מתורבתים, לא מלומדים ועניים, בהתאם לכך תרומות שנאספות עבורם כוללות לא פעם חפצים לא שימושיים בעליל. הרשויות האירופיות קושרות באופן עקבי בין הגירה לאלימות. אבל, מדגיש בלום, מדובר בסטיגמות שלעתים אינן תואמות את המציאות. שאריות החיים שפזורות במקום מציגות דימוי מורכב יותר לפליטות. אמירתו של בלום נשארת פתוחה ומאפשרת מגוון פרשנויות.

האפשרות של שיבת היהודים לאירופה נדונה לא פעם ביצירה בת זמננו. ב-1993 העלה פיליפ רות' אפשרות זו בספרו "מבצע שיילוק: וידוי". ב-2007 תיאר מייקל שייבון ברומן הבלשי "איגוד השוטרים היידים" מולדת יהודית וירטואלית באלסקה. ב-2006 ביקר דודי בוסי ב"אמא מתגעגעת למילים" את העובדה שלא הוקצתה בגרמניה אדמה להקמת מדינה יהודית לאחר מלחמת העולם השנייה.

בעבודת הווידיאו של יעל ברתנא "Mary Koszmary " (סיוט לילה) היא משתעשעת ברעיון חזרת היהודים לאירופה . סלבומיר סירקובסקי, עורך כתב העת " Krytyka Polityczna ", כתב עם העיתונאית קינגה דונין בהנחייתה של ברתנא את הטקסט לסרט.

לצלילי ההמנון הפולני נכנס אדם צעיר לאצטדיון ישן שהעזובה ניכרת בו. השחקן, סירקובסקי עצמו, ניצב במרכז האצטדיון בלווית צעירים נוספים בבגדי תנועות נוער ופותח בנאום. בפני האצטדיון הריק הוא קורא ליהודים לשוב לאירופה: "אנחנו צריכים אתכם. כשלא הייתם שמחנו, אמרנו לעצמנו סוף סוף אנחנו לבד... אבל מאחר שעדיין לא היינו מאושרים, תמיד מצאנו איזה יהודי וגירשנוהו. אפילו כשכבר היה ברור שלא נותר כאן אף אחד מכם, תמיד היו כאלה שעוד המשיכו לסלק אתכם. ומה היום? כשאנחנו מתבוננים בשעמום בפרצופים השונים הדומים לעצמם כל כך, אנחנו כבר יודעים שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו צריכים את האחר ואין אחר קרוב אלינו יותר מכם. בואו, קחו אתכם את מה שיש לכם ואת מה שחסר לכם - לנו אתם חסרים. עם שפה אחת אנחנו לא יודעים לדבר, עם דת אחת אנחנו לא מסוגלים לשמוע, עם צבע אחד אנחנו לא יכולים לראות, עם תרבות אחת אנחנו לא מסוגלים להרגיש. בלעדיכם אנחנו לא מסוגלים אפילו לזכור.

ברקע הנואם קבוצת חניכי צופים כותבת בגדול על הדשא באותיות לבנות משפט שתוכנו: "3.3 מיליון יהודים יכולים לשנות את חייהם של 40 מיליון פולנים". בנאומו משלב סירקובסקי מתודות פשיסטיות ואנטישמיות שבבסיסן זריעת פחד ואימה. אלא שהשיח הרב תרבותי שביסוד דבריו, כמו גם הרקע של האצטדיון ששימש בעבר לכנסי ענק סובייטיים ונשאר עזוב ומרוט, יוצרים סיטואציה מורכבת, אירונית ומבלבלת.

נושא ההגירה לאירופה עולה שוב ושוב בנאום. הדובר מכריז בפתוס שעם שובם של היהודים לפולין אירופה כולה תוכה באלם. "כולם ילמדו מאתנו כיצד להיות אתה עצמך וכיצד להיות כל האחרים".

גם העבודה של ברתנא אמורפית ונשארת פתוחה לפרשנויות שונות. לא ברור מי הדובר האמיתי, ברתנא, הנואם, או ישות אחרת כמו העם הפולני למשל. אך בשונה מהניסיון של בלום להתמודד עם השאלות והאתגרים שמעלים פניה המשתנים של אירופה מרובת המהגרים, עבודתה של ברתנא מתייחסת דווקא לפניה המונוליתיים של החברה והתרבות בפולין כיום.
בפרויקט המשך שעליו עובדת ברתנא בימים אלה, היא מתעתדת לצלם סרט שמתאר יהודים שאכן נענים לקריאה ומחליטים לחזור לפולין. לצורך עבודת וידיאו זו מתכננת ברתנא לבנות העתק של יישוב חומה ומגדל על המגרש שעליו עתיד להיבנות המוזיאון היהודי בורשה. הסרט יתעד את הקמת היישוב ואת תגובות הסובבים, וישולבו בו גם חומרים היסטוריים.

עבודתו של רונן אידלמן משלבת חשיבה פוליטית חתרנית באמנות. בבסיס הפרויקט " מדינת ויימר" עומד הרעיון להקים מדינה יהודית על אדמת גרמניה. כוונתו של אידלמן לעורר שאלות של זהות לאומית, אנטישמיות, וטאבואים שנוגעים ליחסים המורכבים בין גרמניה, היהודים וישראל. הפרויקט כלל עריכת מפגן עם דגלים וסיסמאות, הצעת חוקה וכינוס ועידה דוגמת הקונגרסים הציוניים. גם המנון עתידי כבר הוצע למדינה החדשה.

בטקסט שבו הגדיר אידלמן את עקרונות "מדינת ויימר" הוא הצהיר שהיא תהיה הפתרון לטראומה היהודית, לאשמה הגרמנית, לקונפליקט במזרח התיכון, לדיכאון המזרח גרמני, ולבעיות עולמיות שונות: "מדינת ויימר אינה מבקשת להחליף את מדינת ישראל שבמזרח התיכון, כי אם להקים מדינה יהודית אחרת: מדינה שתבקש להחיות את חזון אור לגויים, ואת התרבות והרוחניות היהודית. לצד זאת תשאף מדינת ויימר להיות מעון של שלום ושלווה, שיקיים את ההבטחה הציונית שנכזבה - ההבטחה להקים בית נורמלי ובטוח ליהודים".

לדבריו, הפרויקט הוא ניסיון לעורר שאלות פרובוקטיביות שיחדדו סתירות פנימיות ידועות בטיעונים האנטישמיים, הנאו ליברליים, הלאומניים והציוניים. כוונתו לפרק את הטיעונים הללו, לחשוף את מנגנוני ההיגיון הפנימי שלהם, ו"להוציא אל אור העולם גם את האבסורדיות הגלומה בהם".

המגמה החדשה הזו מעלה לדיון שוב פתרונות מודרניים לבעיית היהודים, השונים מהפתרון שהציעה הציונות, כמו הרעיונות שרווחו בעבר בקרב אנשי הבונד או אנשי אגודת ישראל למשל. העבודות שואבות את תכניהן משיח הדיאספוריזם (חקר השפעת הגלות על התרבות), והמיתוס של היהודי הנודד, שאומץ על ידי יהודים ואנטישמים כאחד, עולה בהן בהקשרים חדשים.

גם דמות היהודי הנודד מופיעה לא פעם באמנות בתקופה האחרונה. לדוגמה, ב-2002 הציגה זויה צ'רקסקי את העבודה "היהודי הנודד". הפרגוד שעליו מצוירת דמות יהודית סטיגמטית משמש מעין קיר ארעי, ובו בזמן הוא גם חלק מהבית. זהו סמל לקביעות שבארעיות. גם רותי נמט השתמשה באלמנט המחיצה בהקשר דומה. ביצירה "דֶלֶף" היא ציירה על גבי דגם של פרגוד ציורים שמשולבים בהם מוטיבים יהודיים מסורתיים - אשכנזיים ומזרחיים, וביניהם דמות יהודית המתכתבת הן עם דימויים אנטישמיים של היהודי והן עם הגדת "ראשי הציפורים" שנכתבה ואויירה בגרמניה במאה

המתח שבין "שם" ל"כאן" מהווה נושא מרכזי באמנות המקומית. בטקסט שנלווה לתערוכה "מסלול נדודים", שהוצגה במוזיאון ישראל ב-1991, תיארה שרית שפירא את האמנות הישראלית כפוסעת במסלול עיקש של נדודים, ונעה בין פנייה לְמקום לבין שלילת האידאולוגיה של המקום. היא ציינה בעיקר מסעות חיפוש של זהות בעולם הגדול.

אלא שמעבר למבט הדיאספורי בשיח האמנות המקומי, היצירות שעוסקות באפשרות של חזרת היהודים לאירופה מכוונות גם לשיח אירופי תוסס שמעלה את הסוגיה של רב תרבותיות בעולם משתנה, שבו הגירה ומהגרים משנים את המרקם התרבותי המצומצם והחדגוני. במקום לראות בתופעה סכנה שצריך למצוא לה פתרון מהיר, אפשר לבחון את האפשרויות לאמץ אותה, בהנחה שחילופי תרבויות הם תופעות מבורכות ומפרות. בתווך עולה "השד היהודי" שיוצא מהבקבוק. העבודות מאתגרות את השיח האירופי ומציגות את פחדיו הגנוזים ביחס לאחר, במיוחד בהקשר היהודי. "נמאס לנו להסתכל רק בפרצופים שדומים לנו... אנחנו זקוקים לאחר", זועק הדובר בעבודתה של ברתנא; ובכתובת קיר במיצב של בלום נארגים זה בזה עולמות שונים המייצרים מציאות חדשה: " We love hol(y)land ".

העיסוק בנושאים אלה מתחבר לשיח פוסט ציוני רווח, והוא מהווה אתגר עבור אמנים - לא רק בגלל המורכבויות שהוא מחדד, אלא בגלל הסכנה שיגלוש לקוריוז בניסיון לקלוע לטעם אופנתי - בידיעה שכל מסר "יהודי" פוסט ציוני אקטואלי שישמיעו יזכה מיד למקום ולהכרה בעולם האמנות.

בלהט האידאולוגי נשכחת לעתים העובדה שעבודות מעין אלה מתבססות לא פעם על חלום בלהות של חורבן. חשוב לזכור שהאמנות יכולה להשתעשע ואף לאתגר ברעיונות של יצירת אלטרנטיבה למדינת ישראל רק כל עוד המציאות הקונקרטית רחוקה מאוד ממצב שכזה, וחורבן מדינת ישראל נתפס כפנטזיה לא ריאלית ורחוקה ממימוש. בשונה מהשיח הפוסט ציוני התאורטי, שמתבסס במקרים רבים על הקביעה שמדינת ישראל קמה בחטא, טענה זו לא עולה בשיח שסביב היצירות הנזכרות. כך נוצרת אמנות שאינה מקבלת את החלוקה הבינארית הפשוטה שבין הציוני לפוסט ציוני. השיח הפוסט ציוני המודע שבתשתית היצירות מתקיים דווקא בחסות אטמוספרה של עולם ציוני שיושב בטח. העבודות חותרות למעשה תחת האג'נדה שלהן עצמן - בה בעת שהן משדדות את המערכות הקיימות הן גם מאשרות אותן.