נשות חיל עירומות

במגמה לייצר שיח חדש, שבו מוצגת יצירתן של נשים ועולות אמירות פמיניסטיות,   הציגו בעבר אוצרות פמיניסטיות תערוכות על טוהרת המין הנשי. לא פעם נבע הדבר גם מתוך תפיסה הגורסת כי יש "איכות נשית" מוגדרת, המקבלת את ביטויה באמנות נשים.

בתחום תולדות האמנות ביקשו חוקרות פמיניסטיות לתקן עוול היסטורי, שנגע בהדרת אמניות-נשים מחללי תצוגה.

כך הוצגה ב-1977   התערוכה "אמניות נשים   1950-1550" במוזיאון ברוקלין לאמנות. תצוגה זו היתה הראשונה להציג בקנה מידה רחב (150 עבודות של 84 נשים)   אמנות נשים כתימה העומדת בפני עצמה מנקודת מבט היסטורית.

עוד קודם לכן  (בשנת 1971) כתבה לינדה נוכלין את המאמר המכונן "למה לא היו אמניות גדולות". (1) בבסיסו של המאמר עמדה הודאה בדבר העדרן של יוצרות גדולות מההיסטוריה של האמנות, אך בנוסף  לחפוש של  האמניות שהועלמו שכבר נעשה,  הציעה נוכלין תזה שבסיסה הסבר סוציולוגי, המפרט את התנאים המאפשרים צמיחה של אמנים "גדולים" ואמנות "גדולה". לדבריה, לאורך ההיסטוריה לא התקיימו התנאים הסוציולוגיים הללו אצל נשים, עובדה המסבירה את העדרן של אמניות איכותיות משדה האמנות בעבר.

מאוחר יותר, בתחילת שנות האלפיים, כבש את הזירה מבט חדש, פוסט-פמיניסטי. התערוכה "אפליה מתקנת" (מוזיאון תל אביב, 2004) קראה תיגר על עצם העיסוק הרב בפמיניזם. אלן גינתון, שאצרה את התערוכה, הציגה מעין מבט רטרוספקטיבי רחב על אמנות נשים. השאלה שהעלתה התצוגה היתה אם יש עדיין מקום, צורך ומשמעות ב"תערוכות נשים". תערוכה זו היתה למעשה סיכום של תערוכות הנשים שהוליד העיסוק הפמיניסטי - תערוכות שסומנו בארץ בשנות התשעים כ"מגמה".

בישראל כיום, תערוכות על טוהרת המין הנשי מתארגנות לא פעם על בסיס אקטיביזם פוליטי, למשל, תצוגות סביב נושאים כמו אלימות נגד נשים או תערוכות לרגל יום האשה.

בשונה מפרויקטים "ניסיוניים" אחרים, שמנסים לקשר בין קצוות שבדרך כלל לא נפגשים (ישראלים ופלסטינים, דתיים וחילונים וכו´), האמניות המציגות בתערוכה "נשות חיל" שייכות לקבוצה הומוגנית יחסית ויש להן בסיס משותף - כולן הגיעו לישראל מארצות דוברות אנגלית, ורובן  משייכות עצמן במידה זו או אחרת  לקהילה הניאו-אורתודוקסית. נוסף לכך, לרוב מצבן הכלכלי מאפשר להן יצירה אישית, בלתי תלויה וחופשית. ואכן, כמה מהיוצרות המציגות שם  הן מהטובות ביותר שהחברה האורתודוקסית-מודרנית השתבחה בהן.

 

בבית האמנים בירושלים, במרחק כמה רחובות מ"נשות חיל", אצרה קציעה עלון תערוכת גברים קלאסית בשם "עירומות", הכוללת דימויים של עירום נשי שנוצרו במדיום שונים על ידי גברים. תצוגת גברים זו מעלה שאלות הנוגעות בייצוג דמותה של האשה באמנות מנקודת מבטו של הגבר.

עירום הוא ללא ספק לב לבה של האמנות המערבית, ועל כן הערעור עליו מנקודת מבט פמיניסטית קיבל מקום מרכזי כל כך בעבר. בעבר הותר לאשה לחשוף את עצמה לעניי קבוצה של גברים כמודליסטית, אבל נאסר על נשים להשתתף בלימוד הפעיל או בתיעוד של גבר או אישה עירומים כאובייקט. בעקבות הביקורת הפמיניסטית  החלו נשים ליצר דימויים חדשים של עירום נשי, שנתפסו כמופע של מבט עצמי של נשים על עצמן כסובייקטים, ולא כאובייקטים הנתונים למבט החודר של הגבר הזר.

התצוגה "עירומות" מאתגרת את הצופה להפליג מעבר לביקורת הפמיניסטית המוכרת.

 סשה אוקון, תמונה לבית כנסת שטרם נבנה, 2008, וילון, פלסטיק, נורה ושמן על עץ לבוד

 

 

המבט הישיר  בעירום אל מול דימוי השער לאל הנסתר ביצירה של אוקון מדגים יחסי משיכה-דחייה, ערטול מול כיסוי, והשתוקקות מול פחד ורתיעה. אוקון מקצין את הסמיכות הנפוצה והמחללת בין טקסטים מתחום הדת לעירום, שמופיעה אצל רבים מאמני ישראל, בכך שבחלקה העליון של היצירה מצוטטת אחת מברכות   השחר. שם האל מופיע שם כ"אלוקים" (ולא כ"אלוהים"), בהתאם לפרקטיקה מקובלת בעולם המסורתי, המבקשת שלא לחלל את שמו של האל בנשיאת שמו לשווא. עם זאת, בהקשר יהודי נתפסת הסמיכות בין כתבי קודש לעירום כחילול  הקודש. עירום חילוני-מודרני, המנושל מכל הילת קדושה או איסור, מעומת כאן עם דימויי עירום קדוש מהעבר.

החוט שעליו פתקים, שכמו נמשכים מאיבר המין של הדמות העירומה שמציג דרור קרטה (המציג בימים אלה גם תערוכת יחיד בגלריה פלורנטין 45 בתל-אביב), מזכיר מופעי סטריפטיז ברובע פאט-פונג שבבנקוק, שבהם מכניסות ומוציאות הנשים המופיעות אובייקטים שונים מאיבר מינן להנאת הצופים הגברים. מנגד, הדימוי  מתחבר גם למיצג   הפמיניסטי האיקוני של קרולי שנימן ("מגילה פנימית – המערה, בוצע בשנים   1975\1977 ושוחזר שוב בשנת 1995) שבו הוציאה האמנית באיטיות מגילה מתוך הווגינה, תוך שהיא מקריאה טקסט.

נושא זה  יעלה בקרוב  בתערוכה קבוצתית שמכוונת לבחון את נושא העירום הגברי ומופעו באמנות הישראלית העכשווית  (גלריה גל און, תל-אביב).

הצגתם של ייצוגי גוף גברי באופנים שונים, ובראש ובראשונה כמושאי תשוקה, מרחיבה גם היא את מנעד האפשרויות הפרשניות ומתווספת לשיח מגדרי מתחדש, שהולך מעבר להבחנות הפמיניסטיות הקלאסיות.

בחינת התצוגה המגדרית "עירומות" מלמדת משהו על האפשרות של שיח המגדר לאתגר את השיח הפמיניסטי הקלאסי, שעלתה במלוא עוזה בביקורת שהטיחה בתערוכה נעמי טנהאוזר, מנהלת הפרויקט "אמנית חונכת אמנית", במאמר שפורסם ב"מארב".

המבט החודר והמחפצן של גברים על האחר הנשי העלים את נוכחותו של היוצר, הגבר המביט. העלמת היוצר מייצרת מעין מבט תמים, המכוון להנאת, אך מתעלמת מהעובדה שזהו מבט גברי, שעושה לרוב רדוקציה לתחום האירוטי בלבד ואינו מייצג בהכרח את מנעד האפשרויות של תפיסתן העצמית של נשים. נוסף לכך, הצגת עבודות עירום נשי, שנעשו בידי גברים (כפי שעושה עלון בתערוכה), נדונה בשיח הפמיניסטי כפורנוגרפיה לכל דבר, כיוון שהיא נתפסת כמשכפלת את יחסי הכוחות הלא שוויוניים שבין גברים לנשים ועל כן מעמידה במרכז העונג המיני את הכוח והשליטה של גברים על נשים.

אך השיח סביב "הבניית המבט" מדגיש את החשיבות של ההקשר שבו מוצגת יצירה לא פחות מאשר את הדימוי שבה. מהתערוכה "עירומות" עולה כי מבטו המודע של צופה על תערוכה שנאצרה על ידי גבר אינו דומה למבט על תערוכה שאצרה אשה, במיוחד כשמדובר בתצוגה המציגה עירום נשי שצויר על ידי גברים. העובדה שעל תערוכת הגברים הזאת מנצחת אוצרת אשה מזמינה את הצופה למבט מחודש על הז´אנר. מבט זה גם חותר תחת ההנחה שעין מיומנת וביקורתית יכולה להבחין תמיד בין ייצוגי עירום שיצרו נשים לייצוגים שנוצרו על ידי גברים. התצוגה מכוונת את הצופה לשאול ולבקר את התפיסה הפמיניסטית הקלאסית ולסרב לדיכוטומיות המקובלות בה: האם באמת יכול הצופה להבחין בין עירום של אשה המציירת את עצמה (או את רעותה) כסובייקט לבין עירום שממשטר ומחפצן את האשה וצויר על ידי גבר? האם יכולים אנו להבחין בין ייצוגים כוחניים, שיש בהם ממד של   הזניית הגוף, לבין ייצוגי עירום "ראויים"? האם ציור עירום של אשה שנעשה על ידי גבר הוא בהכרח פורנוגרפיה? יתרה מזאת: האם עצם התצוגה בחלל של אמנות עכשווית (בעידן מודע, שלאחר התבססות הפמיניזם) אינו יוצר המרה של   הפורנוגרפיה מן הסדר הפונקציונלי הדיסקורסיבי לתחום הסדר האסתטי?

מעבר לכל זאת עולה כאן שאלה בדבר ההתכוונות של היצירה המקומית   לשיח האירוצנטרי, שהעירום עומד, כאמור, בבסיסו. אם כי לא תמיד היה כך, היום השיח היהודי-דתי מסרב להתכוונן לקונווציה מערבית זו.

בנוגע לשיח זה ראוי לאזכר גם דמויי עירום שיוצרים אמנים הומוסקסואלים ולסביות. דימויים אלה משדדים את המערכות כליל, ויוצרים שיח מורכב יותר, שבו הדיכוטומיות המקובלות מפנות את מקומן לשיח חדש   ומורכב יותר. ברוח זאת הציגו לינדה נוכלין ( Linda Nochlin  ) ומאורה ריילי ( Maura Reilly ) בתערוכת הענק החשובה "פמיניזמים גלובליים" (מוזיאון ברוקלין לאמנות, 2007) דימויים טראנסקסואליים.

האצירה של עלון מסרבת לחלוקה הבינארית, שרואה בכל יצירת עירום שיצרו גברים פורנוגרפיה וזילות. מבט חדש זה גם מייצר אפשרות לבחינה ביקורתית של   עירום שיוצרות נשים ומתנגד לאקסיומה ולפיה יצירת עירום של נשים אינה מחפצנת את הגוף.

פורנוגרפיה כשרה

השיח המגדרי (והקווירי) החדש מדגיש לא פעם את ההבדל בין יצירה שמכוונת לעינוגו של הצופה לבין יצירה שבוחנת את המדיום. יצירות בוחנות מעין אלה מחייבות את הצופה לצפייה חדה ומאומצת, שתשכיל להבחין בין ייצוג פופולרי לייצוג אמנותי חתרני. הצפייה בעבודות הללו מחייבת הבחנה דקה בין אובייקט שמעורר יצרים ומנסה לשאוב את הצופה לתוכו (פורנו) ובין יצירה שלא נוצרה כדי לגרות את יצריו של המתבונן או לגרום לעינוגו הפיזי, אלא עושה צופה מן החוץ בתכנים מתחום זה, ובכך למעשה בוחנת אותם או חותרת תחתיהם. כך גם מבט מבנֶה של אוצרת-אשה ביצירות גברים קלאסיות משדד את המערכות ומציע לצופים אפשרות למבט אחר וביקורתי בעבודות עצמן. יתרה מכך: מבט זה מערער או לפחות מציע בחינה מחודשת  על התיאוריות הרחבות שהודבקו ליצירות העירום, תיאוריות   שלא פעם אינן מתבססות על התבוננות בעבודות ועל כן דבר אין להן עם היצירות עצמן.

בהיפוך החתרני שיצרה מתחברת עלון, אוצרת וחוקרת מתחום המגדר, לשיח פוסט-פמיניסטי. היפוך זה מתגלה כאקט "מנער" ופוקח עיניים, המעלה שאלות על תפיסות שהפכו לבון-טון בשיח.

השיח המתחדש גם מתנער לא פעם מהסטיגמה השלילית שדבקה בפורנוגרפיה.

דימויים פורנוגרפיים רווחים מאוד בשדה האמנות העכשווית אצל אמנים גברים ונשים. אמנם לא פעם יש בהם הודאה פשוטה בקסמם האפל של ייצוגים אלה, אך  פעמים רבות הם גם מכוונים אל הצומת שבין הצביעות המינית לצביעות הפוליטית של התרבות, וזאת כדי לתת פומבי למה שכולם עושים ממילא בינם לבין עצמם. ועוד: התיאוריה הפמיניסטית עסקה רבות בביקורת על חפצון גופה של האשה מנקודת מבטו של הגבר. עולם הקוויר, לעומת זאת, מכוון לא פעם לתובנה שאנשים מעוניינים לפעמים לראות עצמם כאובייקטים וכמושאי תשוקה לאחרים, וכשלעצמו אין בדבר כל רע. מתוך עמדה מודעת זו מקבלת הפרגמנטציה של הגוף (האופיינית לחפצון) מקום מחודש בשיח. בעקבות זאת נטען כי עם כל הבעייתיות, הניצול והעיוות שקיימים בתעשיית הפורנוגרפיה, דווקא תעשייה זאת, המציגה סוגים שונים של דימויי גוף לא שגרתיים כמושאי תשוקה, פועלת כ"סוכנת תרבותית" היוצרת נראוּת לתכנים מודרים.

כאמור, הביקורת שהוטחה בתערוכה "עירומות" מבהירה עד כמה תחום המגדר הוא שיח חי ותוסס, ולעומתו תפיסות פמיניסטיות קלאסיות, חשובות ככל שיהיו, נדמות כקלישאות הלקוחות משיח חתרני וביקורתי שהפך לשיח של ציטוטים "הלכתיים" של אסור ומותר - שיח שקפא על שמריו.

לעומת השיח המקומי, שנדמה לא פעם כמסרב להתחדש, הפמיניזם בארצות הברית מרחיב את מנעד האפשרויות שלו, חוקר את עצמו ומתחדש תדיר.

בתערוכה "פמיניזמים גלובליים" ( Global Feminisms ), שהוזכרה לעיל, הוצגו יצירות שנוצרו משנות התשעים והלאה על ידי נשים מכל רחבי העולם. תצוגה זו   כוננה על בסיס התובנה הלא אירוצנטרית והפוסט-קולוניאליסטית ולפיה לפמיניזם צורות וביטויים שונים, בהתאם לתרבויות השונות שבו הוא מתפתח - תובנה המתקשרת למושגים כגון רב-תרבותיות,   אחרוּת ושונוּת - ועל כן אי אפשר לצפות שהוא יפעל באותה צורה בכל התרבויות. בתערוכה זו נבחנה היצירה הנשית על רקע עולמות שונים ומובחנים. פרשנים בני התרבויות השונות שמהן באו האמניות שהציגו בתערוכה פירשו ומישמעו את היצירות על יסוד רקעם האותנטי ומתוך העולם התרבותי שבו נוצרו.

 "נשות חיל", גלריה אנטיאה - מקום לאמנות נשים בקול האשה, ירושלים (מנהלת הפרויקט: נעמי טנהאוזר).

 "עירומות", בית האמנים, ירושלים (אוצרת: קציעה עלון).