מגדר ומגזר – פמיניזם יהודי: על התערוכה "גלוּ-יַה"

לאחר ש"הגלריה האחרת" במכללת תלפיות בתל-אביב נסגרה, הקים האמן והמורה אבנר בר חמא גלריה חדשה במכללה הדתית למורים   "ליפשיץ" בירושלים. הגלריה היא למעשה מסדרון במבנה המכללה, ובר חמא   יזם להציג תצוגות אמנות באופן עקבי בחלל זה. עם פטירתה של ציפוריה לוריא ז"ל, שותפתו של בר חמא לאוצרות ב"גלריה האחרת" במשך שנים, וסגירתה של הגלריה, הוקמה לאחרונה   האלטרניטבה הזאת.  

התערוכה "גלו-יה" עוסקת בנושא פמיניסטי שיש לו נוכחות רבה בשיח האורתודוקסיה המודרנית.

ככלל יש להקדים ולאמר:  הפמיניזם הוא לדעת רבים מקרה פרטי של הפוסט-מודרניזם, ויש אף שהרחיקו לכת וראו  בו תחליף רדיקלי ומשופר שלו.   לאחרונה נשמע קולן של נשים מקבוצות מיעוט, המתלבטות כיצד להטמיע בקירבן את הרעיונות הפמיניסטיים.

התובנה הלא-אירוצנטרית והפוסט-קולונאליסטית כי לפמיניזם צורות וביטויים שונים בהתאמה לתרבויות השונות בו הוא מתפתח (תובנה המתקשרת למושגים כגון: רב-תרבותיות,  אחרוּת ושונוּת) ואשר על כן אי אפשר לצפות שהוא יפעל באותה צורה בכל התרבויות, היא באופן יחסי יסוד חדש בשיח,  והיא  היוותה אבן יסוד לתערוכת הענק החשובה שאצרו לינדה נוכלין ( Linda Nochlin  ) ומאורה ריילי ( Maura Reilly ) במוזיאון ברוקלין לאמנות בשנת 2007.   בתערוכה זו נבחנה היצירה הנשית על רקע עולמות שונים - כל תרבות על רקע   אופייה המובחן. פרשנים שונים בני התרבויות השונות שמהן באו האמניות שהציגו שם, מישמעו את היצירות על יסוד רקעם האותנטי   ומתוך העולם  בו נוצרו.

זירת האמנות הדתית המתחדשת - ה"אמנות עם הכיפה" כפי שכינה אותה גדעון עפרת, מאוכלסת ברובה על ידי נשים ועל כן לא פלא שאחד מהנושאים המרכזיים שבהם עוסקת היצירה הפלסטית הדתית העכשווית הוא השיח סביב נושאים שעניינם במגדר ובתאוריה הפמיניסטית. שיח זה כבר התבסס בעולם היהודי האמריקאי ועל כן היצירה החדשה  שהתפתחה שם סביב נושאים אלה,  כבר לא עוסקת בתמות היסוד שמעלה   התחום, אלא מפליגה מעבר לכך. בארץ, זהו שיח צעיר יחסית וככזה הוא נדמה לא פעם  כבוסרי או מיושן. זאת במיוחד על רקע השוואתו לפעילות מקבילה בחו"ל.   יחד עם זאת ובהכללה ניתן לאמר שכשם שהאמנות הפמיניסטית הישראלית פיגרה אחרי היצירה האמריקאית בתחום זה בעבר, אבל איחור זה איפשר לה רוחב יריעה ומבט מפוכח שהכשיר מקום להתאמה של הערכים הללו לשיח פרפריאלי,  כך גם הם פני הדברים בייחס   ליצירה הדתית העכשווית.   שאיבה מאוחרת של תכנים מהשיח הכללי ומהשיח היהודי בתפוצות מאפשרת ליוצרות דתיות לבחון ערכים אלה   בעין חדשה וביקורתית, ובמקרה הצורך - להתאימם לשיח מובחן   שאותו הן   מעונינות ליצור.

א. אמנות פמניסטית  בישראל

גם בשיח האמנות   הישראלי הכללי העיסוק במגדר  אינו חדש.

אחת העבודות המפורסמות ביותר בתחום זה היתה המיצג הייחודי של יוכבד וינפלד בתערוכת היחיד "כאבים" שהוצגה בגלריה דבל בירושלים בשנת 1976. בעבודתה   יצרה וינפלד טקסים משלה שהוסמכו על ההלכות שמופיעות בשולחן ערוך ונוגעות לאבלות וטהרת האישה.

כהמשך למגמות רב-תחומיות שאיפיינו את השדה האמנותי באותה תקופה, התמקדה וינפלד בעיסוק

בגוף כנקודת מוצא - עיסוק שאיחד את עבודותיה בצילום, במדיה מעורבת ובמיצג.

וינפלד הביאה אל שדה האמנות את העימות עם ההלכה היהודית - הלכות נידה וטהרת המשפחה, והאופן שבו הן מוחלות על נשים. פרט לקונפליקט  שבין עולם מסורתי יהודי לעולם חילוני מודרני, וינפלד דנה במיצג זה גם בנושאים פמיניסטים כלליים, כגון: נשיות ואירוטיקה. האמנית יצרה טקס היטהרות מטריד וקודר, ששאב אלמנטים שמקורם בדיני הטהרה והאבלות בהלכה היהודית. במיצג היא הופיעה כאישה פסיבית, שעל גופה מתבצעות פעולות משפילות, מהן על גבול ההתעללות. וינפלד הקריאה קטעים הלכתיים שונים, כמו ההלכה הקובעת את התיחסותו המסוייגת של בעל לאשתו בעת הנידה. סטודנטית ששימשה "בלנית" ביצעה טקס קריעה בבגדיה, וחשפה כתונת לבנה מתחת לשמלה שחורה. לאחר שניגבה את רגליה של האמנית בסמרטוט רטוב, העבירה וינפלד עצמה את הסמרטוט בין רגליה. הבלנית לקחה את הבד, תחבה אותו לפיה של וינפלד והידקה את שפתיה בפלסטר. וינפלד טבלה את פניה במיץ לימון והחלה לבכות. לשיער ניתן בטקס מקום מרכזי: הבלנית גילחה את שערות ראשה של האמנית וחבשה לראשה פאה, ולאחר מכן איפרה את פניה. בהמשך ניגשה האמנית אל הקהל כשבידה מגש עם שערה הגזוז ויין בכוסות, והציעה להם ללגום ממנו. הטקסים השונים יצרו זיקה בין משטור גוף האישה ומיניותה לבין יסודות מוות ואבלות, המדגישים את הביזוי כהבניה תרבותית. העובדה שהאמנית הגדירה את עצמה כ"מסורתית" והיתה נשואה לאדם דתי העצימה את ההזרה שהיא עשתה לטקס פרטי ומוצנע, שהפך כאן להתקהלות טקסית הנפתחת לפרשנות אמנותית.

באותה שנה חזרה וטיפלה וינפלד בנושא זה בעבודת וידאו בשם "חציצה", שגם היא יוחדה לנושא הטומאה ודיני הטבילה.  בעבודה אחרת עסקה וינפלד במיתוס של הסדין עם החור שכאילו משמש אנשים דתיים בקיום יחסי מין.

עבודה אחרת שעשתה שימוש בחומרי יהדות, ובלטה בשיח הנשי הרדיקלי בשנות ה-70 היתה: "בת ישראל (סנדל תנכ"י)" של מיכל נאמן (תצלום שחור לבן, 1974).  נאמן היתה למעשה האמנית הראשונה מבין האמנים "התל-אביבים" (כפי שכינתה אותם שרה בריטברג-סמל) שפנתה אל המרחב היהודי.

בעבודה "בת ישראל" הופיע   טקסט הלקוח מתוך "פשקווילים" - שלטי חוצות התלויים בשכונות חרדיות, הפונים לעוברות ושבות חילוניות בדרישה לא להלך בשכונות אלה בלבוש שאינו צנוע (על-פי הקריטריונים החרדיים). נאמן כרכה את כתובת הנייר על זרועותיה של אשה באופן שמאזכר ספר תורה פתוח וגם   אזיקים כובלים. בחלק השמאלי העליון של התמונה מופיעה רגל הנועלת סנדל "תנכ"י". דימוי זה   מחזק את האסוציאציה שיוצרות הידים העטופות   לספר תורה (בגלל הביטוי "סנדל תנכ"י"), ומאזכר גם את הנוהג של אקט   ה"חליצה" במסורת  היהודית.

גם עבודות  של חיים מאור מאותה תקופה יכולות להיכלל בקורפוס של האמנות הפמיניסטית שנוצרה בדיאלוג ביקורתי   עם המסורת היהודית.   למשל השימוש שלו בדימוי שמייצר אסוסיאציה  לתפילין כשהציג אשה עירומה שסרטים שחורים אוסרים את גופה   או את זרועותיה.

סדרת העבודות הזו, שנעשתה עם איזולירבנד וסרטים שחורים (סרטי אבל) וברובן האישה העירומה כרותת ראש וחסרת זהות, מתפקדת כ"גוף" מטפורי אסור במוסרות הדת  ועמדתה ביחס לאישה.

למרות ניראותו של שיח רדיקלי זה באותה תקופה, מבט כולל  לאחור מגלה שאמניות ישראליות העדיפו בדרך כלל שלא להגדיר את עצמן או את עיסוקם כפמיניסטי. כך הוכחשו ערכים אלה למרות נוכחותם בשיח.

רק בשנות ה-90 סומן הפמיניזם כמגמה אמנותית בארץ, ותערוכות רחבות מימדים הוצגו במטרה להעניק נוכחות לעיסוק זה.  אז גם הופיע לראשונה בעברית הביטוי "מגדר" כתרגום לג'נדר. באותה תקופה ערך חיים מאור גליון של כתב העת  "סטודיו" (גליון 32, אפריל 1992)   שהוקדש לנושא זה. מאמרה המכונן של לינדה נוכלין "למה לא היו אמניות גדולות" שנכתב בשנת 1971  תורגם לעברית רק בשנת 2001.

שני תערוכות חשובות תרמו לסימונו של הפמיניזים כערך וכמגמה נראית  בשיח האמנותי של אותה תקופה: "הנוכחות הנשית – אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים" שהוצגה במוזיאון תל-אביב לאמנות בשנת  1990 (אצרה: אלן גינתון), ו"מטא סקס 94: זהות גוף ומיניות", שאצרו תמי כץ-פרימן ותמר אלאור במשכן לאמנות בעין-חרוד.

מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-2000, כבש את הזירה מבט חדש פוסט-פמיניסטי. התערוכה "אפליה מתקנת" (מוזיאון תל-אביב, 2004, אוצרת: אלן גינתון) קראה תיגר על עצם העיסוק הרב בפמיניזם. גינתון  שאצרה את התערוכה הציגה מעין מבט רטרוספקטיבי בהיקף רחב על אמנות נשים. השאלה שהעלתה התצוגה היתה  האם עדיין יש מקום, צורך ומשמעות ל"תערוכות נשים". תערוכה זו היתה למעשה סיכום לתערוכות הנשים שהוליד העיסוק הפמיניסטי, אשר סומנו בארץ בשנות ה-90   כ"מגמה".

כאמור, המבט הפוסט-פמיניסטי רווח עד מאד בשיח. כך למשל ההתרסה שבוטאה בעבר ביחס להלכות נידה ולטבילה (כפי שהצגנו לעיל אצל יוכבד וינפלד)  מפנה עצמה לאחרונה למבט אמפטי יותר, מבט השואב מגישות הרמוניסטיות. כך מוצג לאחרונה אקט הטהרה והרחיצה המשותפת של נשים במקווה כחלק מהתפתחותה של מעין "דת נשית" נפרדת במתחם סגור ומוגן מפני חדירה גברית, ללא כל קשר לקיום יחסי המין שהוא מכשיר בתפיסה המסורתית,  ולא כחוק מגביל או כאמצעי שליטה של גברים בנשים, כפי שהוצג בעבר. האירוטיקה הדתית שבמקווה מובלטת, והטבילה מוצגת כרגע מפרה וכנגיעה בימי בראשית.

מבט פוסט-פמיניסטי דומה מנחה כיום גם "תערוכות גברים" רבות, המציגות את הגבר כאנטי-גיבור וכנלעג, וזאת כביטוי להפנמת דמות "הגבר החדש' שנוצר בעקבות המהפכה הפמיניסטית.

ב. "נשים עטויות" – אמנות פמיניסטית   יהודית ומוסלמית

האמנות   הפמינסטית שנוצרת בהקשר היהודי   עוסקת   בתימות שמאפיינות את האמנות הפמיניסטית בכללה. בעיקר עולים בשיח זה   נושאים הנוגעים להדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ולמשטור גופן ומיניותן. כך גם   יחסי אובייקט–סובייקט, דם הווסת, רקמה וכדומה מוצאים בשיח זה את מקומן. אלה נידונים על רקע העימות עם העולם התרבותי וההלכתי, המתאפיין בציוויים ובטקסטים ממשטרים ומגבילים שכתבו גברים. מקרים פרטיים לתמות אלה שעולים בשיח בהקשרו היהודי הם סוגיית הנידה והטבילה, כיסוי הראש, שאלת העגונות, תפילת נשים והדרתן מעיסוק במצוות תלמוד תורה. בנוסף מעצבות אמניות כלי פולחן חדשים ברוח פמיניסטית.

האמנות הפמיניסטית הדתית מהווה היום מוטיב רדיקלי חתרני, והיא אף אחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות היהודי-מסורתי העכשווי. יצירתן של נשים במרחב המסורתי, היא גם פועל יוצא וגם גורם מדרבן לשיח פנימי   בנושא מעמד האשה. השיח הזה גם מחלחל ונותן אותותיו על המרחב הגברי.

כפי שכבר ציינו, שיח זה שכבר התבסס בעולם היהודי האמריקאי, עדיין נמצא בארץ בפיגור יחסי. כך לדוגמא הלן אילון ( Helène Aylon ), אמנית אמריקנית, העבירה כבר לפני יותר מעשור את "עדי הבדיקה" (פיסות בד שבאמצעותן בודקת אישה אם היא אינה מדממת) - מהמרחב הנשי הפרטי לעולם האמנותי.  אילון יצרה כיסוי למיטת כלולות מבדי בדיקה. מאוחר יותר הציגה חגית מולגן הישראלית את התימה הזאת בתערוכה  "לא מוכנה" (קיבוץ בארי 2004). מולגן עסקה באותה תֵמה, מנקודת המבט ההלכתית. בדי הבדיקה שתלתה הוכתמו בחלקם באדום, ויצרו כעין טָבלה המסמנת ימי טומאה וטהרה. אמנם השימוש בדם הופיע רבות באמנות בעבר (במיוחד בתיאורי הצליבה הנוצריים), אך לא דם הווסת, שנתפס כבעל קונוטציות שליליות, בעיקר מנקודת מבט גברית. טאבו זה כבר נפרץ ביצירות פמיניסטיות, והפך לאחד הדימויים המרכזיים שבהם השתמשה האמנות הפמיניסטית.

הצגתו בהקשר היהודי בעבודותיה של מולגן, זועקת כנגד שליטה גברית המיוצגת בין השאר בחותמות הכשר של בד"צ המרוחות בדיו אדומה. "אנחנו לא מזדעזעות מהאדום שעל הבד", מצהירה מולגן, "אלא מהבד עצמו".

במרכז התערוכה "גלו-יה" עומד נושא  בעל פוטנציאל   פחות נפיץ: כיסוי הראש של נשים. גם נושא זה נדון רבות בעבר בשיח היהודי אמריקאי. לשם הדגמה - בתערוכה "ערווה" (ביטוי המאזכר את קביעתם של חז"ל כי "שיער באשה – ערווה") הציגה נעמה בתיה לווין  (Na'ama Batya Lewin) צילומים שצילמה את עצמה עם כיסויי ראש הנהוגים בקרב נשים מקבוצות יהודיות דתיות שונות בתחומי העיר ניו-יורק. לווין ציינה באירוניה שפרקטיקת כיסוי הראש, שנועדה לשמור על צניעות, הפכה לאחד הביטויים הראוותניים ביותר לשייכות דתית וחברתית בחברה היהודית האמריקאית. לדברי האמנית, המשקל הרב שחברה זו מייחסת למראה האשה גדול אף יותר מזה שמייחסת לו החברה החילונית הסובבת, במובן מסוים.

נושא זה עולה כשיח אמנותי חתרני גם בעולם המוסלמי. הגוף הנשי כזירת התרחשות קורבנית הופיע אצל אמניות מוסלמיות רבות. במרחב המקומי לשם הדגמה, ממשיכה אניסה אשקר (   – Anisa Ashkar פלסטינית ילידת עכו) מהלך של האמנית האמריקאית ממוצא איראני שירין נשאט ( Shirin Neshat ), המשתמשת ביצירותיה בטקסט באותיות ערביות כבציורי גוף. בפורטרטים עצמיים משנת 2003   אשקר נראית כשעל פניה שורות טקסט בערבית. הטקסט מוטבע רק על אותם חלקי גוף שהיו גלויים אילו היתה האמנית מכסה את עצמה, כמו במנהג המוסלמי המסורתי.

נושא כיסוי הראש והרעלה עלה בעבר  אצל מונה חתום ( Mona Hatoum – ילידת לבנון ממוצא פלסטיני החיה באנגליה), וג'אנה אל-עני ( Jananne Al-Ani – ילידת עיראק ממוצא עיראקי-אירי החיה באנגליה) וכן בעבודותיה של ראדה עמר ( Ghada Amer - ילידת מצרים). באחת מעבודותיה יצרה חתום כאפייה – כיסוי ראש גברי – משיער נשי.  אל-עני עמתה סטריאוטיפים אוריינטליסטיים וסגנונות לבוש מערביים עם פריטי הלבוש המוסלמיים המסורתיים, ובמרכזם הרעלה וכיסוי הגוף.

בעבודה " Dream   Impossible "   המחישה האמנית הפלסטינית (שחיה באנגליה) לילה שאווה  (Laila Shawa) בצורה ויזואלית את הדיכוי שטומן בחובו החיוב להתכסות ברעלה. היא ציירה   נשים עוטות רעלה המחזיקות בידיהם קונוסים של גלידה.

גם קוטלוג אטאמן, במאי קולנוע טורקי, עסק בנושא כיסוי הראש ובחופש הדת מזווית אחרת – בהשראת השיח הפוסט-קולוניאליסטי. בעבודה "נשים חובשות פאות", שהוצגה בתערוכת היחיד שלו במוזיאון הרצליה (2006), הוא הקרין ארבעה סרטי וידיאו על ארבעה מסכים. בכל סרט שורטטה דמותה של גיבורה נשית אחרת – כולן נשים טורקיות החובשות פאות. אחת הנשים אף ביקשה לשמור על אנונימיות כדי לא לסכן את חייה – סטודנטית מוסלמית שלא הותר לה להופיע ברעלה באוניברסיטה חילונית באיסטנבול, והפתרון שמצאה הוא חבישת פאה. מכיוון אחר עלתה הרעלה כסמל לפלורליזם, לרב-תרבותיות ובעיקר לחופש הדת אצל קבוצת האמנים הרוסית AES  , ב"פרויקט האסלאמי" שלה (  "The Islamic Project – Witnesses of the Future" ).

בסדרת העבודות הזאת   מעמתת הקבוצה את התרבות המערבית עם הפוביות שלה מפני אסלאמיזציה של העולם.

בשתי התרבויות, דהיינו בתרבות היהודית הדתית ובתרבות המוסלמית המסורתית, האמנות מתפתחת ומובלת בעיקר בידי נשים. דומה שהסיבה לכך נעוצה בתופעה המכונה "יתרונה של  השוליות" בחברות מסורתיות: בעבר חלוקת התפקידים בין גברים ונשים בחברה היהודית באה לידי ביטוי בתכני לימוד שונים שיוחדו לכל מגדר: תחומי הלימוד הנעלים וחיי הרוח יועדו לגברים, ואילו נשים הוכוונו לקריאת טקסטים שנחשבו פחותי מעלה. באופן פרדוקסלי, בעולם היהודי שוליותן של הנשים נעשתה ליתרון דווקא. במאה ה-19,  הקריאה בטקסטים חילוניים ביידיש חשפה אותן לרעיונות ההשכלה, ולימים הן הפכו לסוכנות מרכזיות בהפצת רעיונות אלה.

   דומה שאותו תהליך מתרחש באמנות שנוצרת היום בחברות המסורתיות - דווקא שוליותן של הנשים בחברה מאפשרת להן להקדיש מזמנן לעשייה אמנותית שיכולה להפוך לפורצת דרך.

ג. "שיער באשה ערווה" - התערוכה "גלוּ-יה"

בתערוכת "גלו-יה"  מציגים שש נשים ושני גברים המתייחסים ל"כיסוי הראש" מזוויות שונות ומשתפים את הצופה בלבטיהם, מי בביקורת, מי באהדה ומי   כבסיס מאתגר ליצירה.

האפשרות לבחון את הנושא בעניים אמפטיות עולה בעבודה "נשים עטויות"   של מיכה שמחון.

 שמחון,  הנאמן לרוח פוסט-פמיניסטית ופוסט-קולונאליסטית, מבקש לבחון את נושא כיסוי הראש  לא כאקט של דיכוי נשים בידי גברים, אלא כחגיגה של בחירה עצמית של נשים, בעולם משוחרר שבו החופש מדת והחופש לדת נתפסים שניהם כביטויים שווים לאפשרות של בחירה עצמית בעולם   הומניסטי.

התצלומים הוצגו בעבר בתערוכת יחיד בשם "עטויות" (בית אחותי, תל-אביב, 2007. אוצרת: שולה קשת), שם הוצגו עשרה פורטרטים של נשים יהודיות ומוסלמיות שלראשן כיסוי ראש שנעטה מתוך קבלת הציווי הדתי.

 "אני רואה לא פעם נשים שבחרו בכיסוי ראש מסיבות דתיות ולא וויתרו על עצמאותן. על כן, החלטתי לצלם נשים עטויות, הפועלות בעולם כסוביקטים ולא כאוביקטים, צילמתי אותן עטויות בסטודיו שלי או בביתן. כחלק מעבודה זו צברתי שעות של שיחות עם הנשים הללו, נשים מרתקות, חזקות, פועלות בעולם ופועלות על העולם ונהניתי מכל רגע. הייתי מודע כל הזמן לעובדה שהנה אני, גבר, מנסה להעביר חוויה נשית ונקודת מבט נשית, ותהיתי אם זה לא נועד לכישלון מלכתחילה. ניסיתי להימנע מהמקום של השיפוט והשתדלתי להימנע מניכוס   המבט הנשי ומהשתלטות על קולו. ביקשתי מהנשים שצילמתי לכתוב על חוויתן כנשים עטויות או לחילופין להשמיע קולן בכל אופן אחר שהן רוצות. וכך נקודת המבט שלי לא תיכפה עליהן אלא תעמוד לצידן, כשני צדדים של אותו דבר. צדדים של נשים עטויות".

גם סיגל אדלמן  בצילומי הדיוקנאות שלה "נשים בשחור לבן" מעלה שאלה דומה.  בתערוכה מוצגים כמה פרטים   מתוך סדרה רחבה  יותר של צילומים.

שש נשים צולמו פעם כדמויות חילוניות  ופעם חבושות בכיסוי ראש - כדתיות. מתוך תפיסה "פוסט-חילונית" הגורסת כי "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן ניגודים, אלא מושגים הארוגים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה,

אדלמן מנסה לבדוק מחדש את מערכת המושגים שלנו ולשבור את הסטיגמות המקטלגות   באופן מידי את המראה החיצוני למגזרים. הערבול הזה יוצר מבט חדש שבו הדתי אינו מסומן באופן ישיר   כקנאי,   אטום ושמרני (כפי שהוא נתפס לא פעם בעולם החילוני), והחילוני   אינו מתאפיין דווקא   בפריצות ובחשיפה בלתי מבוקרת (כפי שחושבים דתיים רבים).   בעקר הדמויות על מראיהן המהופך מקרינות רוך, עומק, עדינות ולפעמים גם אצילות.

שמה של   העבודה "שחור-לבן"   מתקשר ראשית כל לכך שהשחור והלבן הם הגוונים   שנבחרו להדפסת צילומים אלה. מעבר לכך שמה של הסדרה נובע גם   מהנקודות בהן היא עוסקת והיא   כוללת   כמה אפשרויות של פרשנות: העיסוק בסטיגמות דהיינו ראיה של "שחור-לבן" והנטיה להגדיר ולקטלג את האחר באופן שטחי ובצורה שיפוטית, מזלזלת וכוללנית. שם העבודה גם מעלה הקשרים פוליטים כגון "נשים בשחור", והיבטים חברתיים כמו "שחורים" ככינוי   לחרדים.

לדברי האמנית האספקט הפמיניסטי המודע ביצירה מתבטא בכך ש"בתרבות ההמונים ובפרסום, נשים לרוב משווקות כגוף, שערכו הולך ויורד עם השנים. העבודה הזאת  באה להציע התבוננות שונה שבה השנים והניסיון המצטבר על שלל התובנות הנרכשות ממנו, דווקא מעלות את ערך האדם".

   שברבות מעבודותיה היא מכוונת לגלות את מה שמטואטא בחברה הדתית אל מתחת לשולחן ונשאר לא מפורש ולא מוגדר. לדבריה, סאבטקסט זה לעתים חזק יותר מהטקסטים הקנוניים הממשטרים, ובגלל שקיפותו קשה יותר להתמודד איתו בצורה ביקורתית גלויה. העבודות  המוצגות כאן, הוצגו בעבר  בתערוכת יחיד בשם "תערוכה צנועה" שהוצגה בבית האמנים בירושלים בשנת 2003 (אוצרת אורנה מילוא).

 בעקבות איקונוגרפיה מוכרת של דמות ששקית נילון מכסה את פניה   וחונקת אותה, גולדברג ציירה בצבעוניות עזה פורטרטים עצמיים שלה עם שקית ניילון שקופה המכסה את כל ראשה. שקית הניילון שמזכירה ביצירות גם מטפחת כיסוי ראש של נשים, אמנם מאפשרת למתבונן מבחוץ להביט פנימה אך אינה מאפשרת לדמות  המכוסה לראות מתוכה. עובדה זו נוסכת בעבודה משמעות מטפורית: בניגוד להצהרת הכוונות ההלכתית שכאילו מייעדת את כיסוי הראש כהגנה על האשה מפני המבט הגברי החודר, הרי שלמעשה היא חוסמת את המבט של האשה כסובייקט.  בעבודה "נוף" מצויירים   שלוש שקיות אשפה. בתוך השמאלית ראש כרות שהופך באחרות לדימוי צבעוני מופשט. דימוי הגרפיטי של פרחים אדומים המופיע   בתחתית היצירה מעמת תחושת   כלילות בסצינה לא קלה כלל וכלל.   העבודות מסמלות את האינדוקטרינציה של חלוקת התפקידים וההיררכיה המגדרית בחברה הדתית  שלכיסוי הראש מקום מרכזי בהבניתה.

בדומה, ביקורת חזיתית עולה גם מהצילומים של נעמי גפני, שלמדה במדרשה בשנות השבעים, לימדה שנים רבות בחוג לאמנות במכללת "תלפיות", והציגה לאחרונה עבודות בתערוכת יחיד  במשכן לאמנות בעין חרוד, ובבית האמנים בתל-אביב.

גפני הציגה בעבר סדרת עבודות בגלריה "ארטספייס" בירושלים שהכילה כעשרים דיוקנאות-עצמיות בהן תיעדה   בצבעי שמן על קנווסים קטנים את כל כיסויי הראש שאותם חבשה במשך השנים.

   כיסוי הראש   מסתבר - מדגיש את מתאר הפנים והבעותיו. המכנה המשותף לכל הציורים שהוצגו שם היה העדר החיוך. כפי שמציינת גפני "המטרה שחלטתי עליה הייתה לחשוף את הפנים במצב שפונה כלפי פנים, בלי שום גורם מייפה או מתווך. לקראת סוף תהליך העבודה אף הקצנתי את גישתי וציירתי את עצמי כפי שאני נראית מיד אחרי הקימה   בבוקר, לפני שהפנים יתכסו במסכה ייצוגית כלשהו, כך הופיע דמותי שם ביצירה כ'פנים נטו'".

ב"גלו-יה"   מציגה גפני שני צילומים לא מעובדים בהם היא  נראית בכיסוי ראש. הבעות הפנים בעבודה אחת מבטאות חיוך, ובשניה מצב של תפילה.   לדבריה "הבחירה שלי לתעד את ההבעות האלה מבטאת רצון לתהות על טיבן, במיוחד בהקשר של אישה נשואה מכוסת-ראש". החיוך המתועד   לדבריה, איננו מבטא קורת-רוח אלא הצהרה של "אני בסדר עם העולם אליו אני שייכת". כך גם לדבריה התפילה לרוב   איננה מבטאת דיאלוג אינטימי עם אלוקים אלא מאמץ לכוון למילות הסידור.

גפני מסכמת: "כיסוי הראש הוא אביזר המכסה לא רק את השיער - אלא גם את מכלול הרגשות האינטימיים. ביהדות ההלכה אין מחנכים לביטוי אישי חושפני אלא לריסונו ובהתאם לכך   החברה הדתית איננה מחשיבה ספונטאניות ו'טבעיות'".

דומה כי עבודת הוידאו "שיער באשה" של פנינה גפן,  נוצרה מתוך מודעות   להיעדר הביקורת הישירה שבה. במקום ביקורת, היא מבטאת את המורכבות והמנעד העדין שקיים בתוך העולם הנאמן להלכה האורתודקסית - מעין   מתח תמידי ללא מוצא.

עבודה זו   משלבת תיעוד ופעולה ונעה על ציר  מעורפל של זמן ומקום.

בעבודה נראית בחורה שמראשה מוסרים כיסויי ראש. לאחר כל הסרה מתגלה כיסוי נוסף וחוזר חלילה במעגל שאינו   מסתיים. האם ההסרה היא שאיפה לגיטימית   סמוייה שלעולם לא תתממש, או שהיא רצון סורר שחייב להיות מושרש בעולם של קבלת   "עול מצוות"? לדברי היוצרת "הפעולה הסתומה והאין סופית שמוצגת בעבודה, באה לבטא פוזיציה של תקיעוּת, של מצב מקובע, של אין מוצא".

ברקע העבודה נשמעות קולותיהן של שתי נשים המדברות על חובת   הכיסוי. שניהן מבטאות שיח נשים אורתודוקסי עכשווי, ולמרות זאת, עולם ומלואו מפריד בינהן.   האחת מדברת על הדרישה לכיסוי ראש כמטלה המחייבת התכופפות בפני ריבון העולמים, גם במחיר אישי - שלדידה הוא חסר כל ערך מול ה"מוחלט".   הדמות השניה מבטאת שיח שונה, שאמנם גם הוא מקבל עליו את תכתיבי ההלכה, אך אינו מוותר על המודעות לפער שבין שמירת ההלכה למאויים אישיים אחרים. אותה אשה מדברת בגילוי לב על הגעגועים להלך בשיער פזור המתנופף ברוח.   אלה שתי עמדות קוטביות ושונות. מחד, הקול הפורמאלי והקונפורמיסטי, ומצד שני הקול האישי והכנה. לדברי גפן "הקולות בעבודה מייצגים קולות קונפליקטיבים שנוכחים בתרבות הדתית. שני הקולות סובבים בסופו של דבר סביב ההלכה, מתוך מחוייבות וציות לה, אלא שההבדל בינהם מעלה את השאלה מתוך איזו עמדה נפשית מגיע הציות הזה".

בעבודה נוספת בתערוכה מציגה גפן מטפחת מפוסלת מבד שעבר תהליך הקשיה בטכניקה של סוכר מחומם. הפסל מוצב בזיקה וכאסוסיאציה לכלי מנחה עתיקים. המטפחת מייצגת כלי תקרובת, ובדומה לו כיסוי הראש נושא בחובו לדברי האמנית - מידה רבה של הקרבה. ניתוקה של המטפחת מן הראש והעמדתה כאובייקט אמנותי-עצמאי,  משדדת את המערכות הסמיוטיות ומעניקה אפשרות של פרשנות צורנית-אסטתית לפריט לבוש הלכתי-עממי.

קונפליקט מעין זה   מוצג גם בעבודת הוידאו של נרית זליגר.

שאלות חברתיות עולות אצל רחל אהרון המציגה בתערוכה עבודה   בשמן על בד שנוצרה על ידי שבלונה וספריי צבע. בעבודתה נראים כמה סוגים של כיסויי ראש. האחת היא מטפחת צבעונית יפה, עם שער שמציץ מתחתיה. דימויים אחרים המופיעים שם   הם בעצם רק מסגרת חלולה או קו מתאר של ראש מכוסה.   כיסוי הראש הנוסף שעשוי תחרה מחוררת ושקופה למחצה, מעלה בעוז את שאלת הקישוט שבכיסוי. אהרון  מספרת: "כל נערה דתית מתלבטת ומשחקת ברעיון   כיסוי הראש לפני נישואיה. היא שואלת את עצמה   ''איך אני אראה עם...', או 'מה יגידו בבית הכנסת..'".   למעשה כיסוי הראש מזמין למחשבות אודות השאלה האם הכיסוי הוא   אמירה על מצב דתי,   או אולי הוא אמירה חברתית המתקשרת לרצון  לשייכות מוגדרת.   אולי זו  רק  תופעה אופנתית ששייכת לזמן, לתקופה ולמקום.  בעבודתה מכוונת אהרון לעלות  את השאלה האם הכיסוי באמת "מכסה" או שהוא למעשה משמש כ"סיפור כיסוי" למשהו אחר.

העבודה של אבנר בר חמא אינה פמיניסטית במהותה. יצירה זו מעמידה על הבמה את הויכוח ההלכתי המתחולל סביב הפאה בכלל, וסביב סוגי פאות בקהילות השונות בציבור הדתי והחרדי בפרט. לדבריו "קיימות היום פאות יקרות המחקות את השיער והקרקפת כך שלא ניתן להבחין בינן לבין שיער טבעי של האישה". זוהי נקודת המוצא לעבודה בה הוא קובע בעקבות המקטרת של האמן רנה מגריט ( René Magritte )  "זה אינו שיער!".

בעבודה מתייחס בר חמא לנושא בצורה הומוריסטית.  הוא  מציג בובה עם שיער ארוך ללא גוף. את ראש הבובה הוא הניח על מסגרת לבנה-עבה ומתחת לבובה ובתוך המסגרת הוא הציב מסגרת נוספת - קטנה יותר ועליה מונח סיגר ובתוכה מקטרת. ה"קופסא" הזאת מזכירה את ההדבקים התלת מימדיים ("הצרפים") של ג'וזף קורנל.

 ( Joseph Cornell ; 1903 נאיאק, ניו-יורק - 1972, פלאשינג, ניו-יורק), שיצר דימויים פיוטיים מפריטים סתמיים.   האמן הסוריאליסט רנה מגריט (1898 לסין, בלגיה - 1967 בריסל) שהתעניין כמו חבריו הסוריאליסטים האחרים במנגנון הפקת הדימויים בתת המודע, השתמש רבות באשליה הראליסטית בציור שלו. בעבודה מפורסמת שלו ("בגידת הדימויים" בצרפתית: " images   La trahison des ", שמן על בד, 1929) צייר דימוי מקטרת עם הכיתוב "זו אינה מקטרת" (" ceci n'est pas une pipe "). העבודה  מצביעה על כך שאובייקטים מצוירים  הם רק  דימוי  ולא הדבר עצמו. כך העלה מגריט את הנושא של "מקור" מול "חיקוי".

 בהתכתבות עם יצירה זו בר חמא מציב מקטרת אמיתית וגם מציין בתחתית העבודה (באותיות לועזיות)  "זו מקטרת - זה סיגר". במתח שיוצרת התכתבות זו, מתמקדת תשומת הלב בשיער המלאכותי של הבובה. המשפט המופיע בראש העבודה מכיל פרגמנטים של מילים המופיעים באותיות עבריות ולועזיות ומאתגר את הצופה ליצור מההברות הללו משפט בעל משמעות, כמו למשל "זה לא שיער" או "זוּ פיאה".

בהעמדת העבודה כהתכתבות עם מגריט מכוון האמן את הצופה למצב של שחזור   מה שרבים בקהילה הדתית חווים לדבריו כל פעם לנוכח ראייה של אישה חובשת פאה. בר חמא: "המסתכל באישה כזו מנסה לפענח מה שהוא רואה - האם זו פאה או שזה השיער הטבעי שלה". בדומה,   "ניסיון הפענוח" הזה עולה בעבודה גם מול המילים חסרות הפשר   המטבעות בה, ומחייבות את הצופה לתהות על משמעותן.

הביטוי המופיע בעבודה לציון דבר נוכח -   "זה", מעלה על   הדעת מנהג יהודי  נוסף שגם עליו (כמו הפאה) קמו עוררין בהקשר ההלכתי. בסדר הכפרות שנעשה בערב יום כיפור   משתמשים באופן החוזר על עצמו במילה "זו".

 

כאמור, העבודה הנזכרת  אינה פמיניסטית במהותה, ודומה שהכללתה בתצוגה מחלישה את היסוד האקוטי שמאפיין את עיסוקן המחויב והמתמשך של האמניות האחרות המציגות בתערוכה. יתרה מזאת, סך התערוכה על כל חלקיה יוצרת תצוגה אמנותית חלשה מאוד.   רבות מהיצירות המוצגות בתערוכה אינן פסגת היצירה של האמניות הרהוטות והמחויבות שמציגות בה.  

דומה שדווקא היצירות הטובות בתערוכה באות מבית היוצר של   אמניות צעירות בתחילת דרכן האמנותית. התצוגה יוצרת תחושה שאצירתה מתבססת יותר  על הכרות אישית בין האוצר לאמנים מאשר על שיח אמנותי ביקורתי המושתת על מחקר או על תפיסה אוצרותית מובחנת.  ככזאת, היא ממתגת עצמה כחלק  מעשיה חברתית בשיח הדתי המתחדש,  אבל קשה לראות אותה משתלבת כענף וכחלק אימננטי ראוי בשיח האמנותי המקומי. זוהי התערוכה השניה שמציג במקום בר חמא, מנהל ואוצר הגלריה. 

בר חמא הציג את הפרוגרמה הרעיונית שלו כך: "הגלריה תציג תערוכות של מיטב אמני ישראל בכלל, ותתמקד בעשייה האמנותית של הציבור האמוני ובחשיפת אמנים איכותיים ממגזר זה",

אך תערוכות מעין זו אינן מקדמות את האג'נדה עליה הצהיר. בכלל, ספק אם השיטה של גלריה ואוצרות על בסיס מגזרי תקדם אג'נדה זו. דומני שהעדרם של אמנים דתיים במרכז הבמה והשיח בתחום (תופעה עליה מלין בר חמא) אינה נובעת מחוסר בכשרונות מבורכים במגזר או מהעדר ביקורת עצמית אצל היוצרים (כפי שהציעו בעבר כותבים אחדים),   אלא בעיקר מהעדר אצירה ראויה בתחום זה, המלווה בכתיבה תיאורטית עדכנית.

כשבקרתי בתערוכה (שלא בימים ובשעות הרישמיות בהן הגלריה פתוחה) הוצגו בה רק היצירות שבהן לא נראים   תמונות של נשים.   מסתבר שבלחץ תלמידים ורבנים בקשה הנהלת המכללה שלא להציג את   היצירות במקום אלא להעביר את התערוכה למתחם בגבעה הצרפתית- שם לומדות רק בנות. האוצר התעקש על תצוגה במקום וכך כמעט שנתבטלה התצוגה. לבסוף הוחלט   לשחרר את הסטודנטים מהלימודים שעה   לפני הפתיחה, ולא להציג את תצלומי הנשים בימים ובשעות שבהם הבחורים לומדים במקום.  

נסיוני השני לראות את העבודות מוצגות בתערוכה (והפעם בשעות וביום שהגלריה פתוחה רשמית), גילה בחלל מונומנט שהוצב שם לכבוד יום הזיכרון.   עבודות הוידאו לא הוקרנו, וזאת   - כפי שהוסבר לי שם, כמחוות   כבוד לזכר הנופלים.