מבוא: "סופר ומונה" – מניית הזמן המקודש

ה. סופר ומונה – מניית הזמן המקודש

בחוברת "סדר זמנים" (קיץ תשס"ז) עסקנו בשאלה כיצד מושג הזמן בהקשרו היהודי בא לידי ביטוי באמנות העכשווית, וכיצד אמנים בני זמננו נותנים ביטוי למתח שמייצרות תפיסות עכשוויות באשר לזמן. הזכרנו כמה ביטויים אמנותיים למתח הזה: צפייה בזמן החולף, סימונה של זרימת הזמן כפי שהיא נתפסת בחושינו ובתודעתנו, ומשחק בזרימה זו באמצעות "עצירתו" של הזמן או "דחיסתו". יצירות אמנות אלה מציעות נראטיבים חדשים, שבנויים על מודלים שונים של זמן ומתבססים לעתים קרובות על מעגליותו. מכיוון אמנותי אחר גובר העיסוק בעבר על-ידי בחינת ההיבטים השונים של הזיכרון, או, להבדיל, עיסוק בהדרה ובהדחקה.

לפי התפיסה המקראית, הזמן אינו כפוף לחלוקות אנושיות שרירותיות ומשתנות, אלא הוא ביטוי לסדר האלוהי האבסולוטי והנצחי. במאות האחרונות לפני הספירה התרחש מאבק רעיוני בין האוחזים בתפיסות זמן שונות: בצד אחד ניצבו האוחזים בלוח השמש, שהוא חישוב קבוע המבוסס על תפיסה של הזמן כתבנית אלוהית מקודשת, נצחית ובלתי משתנה. בצד השני התייצבו האוחזים בלוח ירח, המושתת על תצפית שתוצאותיה משתנות, וגרסו תפיסת זמן התלויה בהכרעה אנושית ריבונית. כך נוצרו שתי תפיסות זמן: זמן אלוהי וזמן אנושי.

ההלכה היהודית עיצבה את הזמן כקטיגוריה של מעשה וזהות. אחד הביטויים המשמעותיים ביותר לאבחנה זו הוא ניתוקו של הזמן מתופעות הטבע האובייקטיביות (שכאילו יוצרות אותו) ונתינת מקום לאדם לעצב אותו בדרכו שלו.

מורשת חז"ל ותפיסת היהדות הרבנית שהתפתחה בעקבותיה מנסות לגשר על פער הזמן שבין ישן לחדש באמצעות מאמץ פרשני תדיר (המדרש). אחד מקווי ההיכר של האדם המודרני, מעצם טבעו, הוא ההערכה הרבה לחידוש. הדינמיות והחיוניות שבחדש נתפסות כשכלול וכאקט של חירות. בתקופה המודרנית קיבל האוונגרד מקום מרכזי כאחד מיסודות האמנות. כאנטיתזה למודרנה, הגישה המסורתית מעניקה לעבר מקום משמעותי יותר מאשר להווה, ואף מאחדת את העבר עם ההווה וכך מבליעה את הזמן בתוך הנצח. למעשה, ביסוד מעשה המדרש עומדת ההתכחשות לזמן. כך נוצרת תפיסה אל-זמנית, המתנשאת מעל הישן ומעל החדש גם יחד. תפיסות אורתודוקסיות מעין זו מקיימות דיאלוג עם תפיסות פוסטמודרניות, המבטאות, בין השאר, אכזבה מהמודרנה, ונוטות גם הן לערער את המערכות ה"שקופות" המקובלות.

המחלוקת הגדולה בימי-הביניים בין הרציונליסטים בספרד לרבני אשכנז התגלעה, בין השאר, סביב תפיסת הזמן והקשריה ההלכתיים. רבני אשכנז אחזו בתפיסה המדרשית האל-זמנית של חז"ל, ואילו הרמב"ם ואחרים הדגישו את הזמן ואת ההיסטוריה כגורמים מרכזיים בעיצוב התפתחות ההלכה היהודית והבנתה. הרמב"ם עצמו הטעים שאילו "ידענו המקרים אשר קרו בימים ההם, היה מתברר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר בתורה" ("מורה נבוכים", ג´, נ´). מחלוקת זו מהדהדת אף בימינו, בוויכוח שבין תפיסה הרואה בהלכה היהודית ביטוי של מערכת משפטית מתפתחת שאפשר להחיל עליה מושגים מתחום חקר התרבות וההיסטוריה (התפתחות, משטור, הדרה ויחסי כוח למשל) ובין תפיסה של "תורה מן השמים" כמסר של התגלות חד-פעמית שמעבר למושגי הזמן ומעל לכל התניה אנושית.

פרסוניפיקציה של זמן

פרסוניפיקציה של הזמן, הרווחת ביצירות אמנות מקדמת דנא, באה לידי ביטוי גם בתנועות אמנותיות מודרניות, שניסו לתת ביטוי למתח שבין חלל ומקום קונקרטיים ובין תפיסת הזמן המופשטת, יחד עם הרצון "לתפוס" את הזמן, לתחום אותו, לשלוט בו, לדון בו ולהחיל עליו כללים הנוגעים לפלסטיקה ולמוחש.

המושגים הטכנולוגיים   Delay, Repeat, Fast forward, Rewind, Pause, Recycle ואחרים מדגימים כיצד הזמניות היא אמצעי מניפולטיבי נפוץ בחברה הטכנולוגית העכשווית. אפשרויות טכנולוגיות מודרניות מעין אלה משתלבות בתובנות פוסטמודרניות כגון התפיסה האי-המשכית של ההיסטוריה וחוויית ההיסטוריה כאובייקט הנתון לפרשנויות רבות. גם כאן לזמן כקטיגוריה אובייקטיבית כבר אין משמעות.

יתרה מזו, תרבות זמננו הולכת ונוטה מן המסומנים (המציאויות האובייקטיביות) אל המסמנים, דהיינו הסימנים האנושיים המייצגים אותם, שהם הנמצאים האמיתיים לתפיסתה. הפאניקה האפוקליפטית שאיפיינה את החרדה מפני באג 2000 מדגימה זאת: לא השנה והזמן נשאו בחובם את זרעי הפורענות המצופה, אלא אך ורק המספר 2000, שהוא המסמן המציין את המסומן, השנה המצוינת בלוח.

המצאת השעון המכני בסוף המאה ה-13 הגדירה מחדש את תחושת הזמן ואת הדרך שבה בני-האדם אירגנו את פעילותם ביחס אליה, והפכה את תפיסת הזמן מחוויה נפשית (כפי שראה זאת למשל אוגוסטינוס במאה החמישית) למימד אובייקטיבי חיצוני. בעולמנו מומרת הסקאלה של זמן אבסולוטי בסקאלות זמן שונות ויחסיות, למשל "זמן האינטרנט", שאותו החליטה "להמציא" ולהגדיר חברת השעונים סווטש כדי להקל על קיום מפגשים של אנשים החיים באזורי זמן שונים במרחב וירטואלי משותף. התפתחויות מרחיקות לכת מאז המצאת השעון יצרו את האפשרות לכמת את זמן חייו של אדם, לחלקו למקטעים ברורים ולקבוע לו מחיר. כך, לא רק אמצעי המדידה של הזמן (השעון) הפך חומרי, אלא גם הזמן עצמו. בעולם כזה, התובנה בדבר נזילותו של הזמן מקבלת משנה תוקף, וכך מופנמות היטב האפשרויות של האדם לשלוט בזמן. אגב, תפיסה חדשה זו טומנת בחובה התייחסות ביקורתית למרכיבים המסורתיים מציורי הווניטס.

ציורי הווניטס והממנטו מורי, שהיו נפוצים בציור הפלמי וההולנדי במאות ה-16–18, עסקו בזמן ונועדו להמחיש את שבריריות החיים וזמניותם. מסורת אמנותית זו הדגישה את האופן שבו שולט מימד הזמן על חיי האדם. בהקשר היהודי ראוי להזכיר יצירה ייחודית המושאלת לטווח ארוך למוזיאון ישראל בירושלים, (הבל הבלים, צרפת, 1650 בקירוב, שמן על בד) צייר החצר של המלך לואי ה-14, סימון רנר דה-סנט-אנדרה ( Simon Renard de Saint-André; 1613–1677 ), הציב בציורו, לצד הסמלים המקובלים בז´אנר הטבע הדומם, גם סמלים יהודיים: טלית וסידור.

זמן יודאיקה

מושג הזמן הופיע כמוטיב חוזר בפסיפסי גלגלי המזלות של בתי-הכנסת הקדומים בארץ, דרך ציור ימי הבריאה והשימוש בקונבנציות של תיאורי מחזור חייו של האדם (בהגדות מודפסות כתבנית לארבעת הבנים - למשל) ועד לאמנות שימושית שנועדה לטקסים בזמנים מקודשים וחפצי יודאיקה המסייעים לקיום מצוות הקשורות במניית הזמן.

אגב, בדברנו על תשמישי מצווה אנו רגילים לחשוב על תפילין, חנוכייה, נטלה ודומיהם – חפצי פולחן עם הילה של קדושה הדרושים לקיום אורח חיים הלכתי. אולם ההלכה, בהיותה מערכת מקיפה ומפורטת המתייחסת לחיי המעש היומיומיים, דורשת התייחסות לכלים ולחפצים רבים, ולא רק לתשמישי הקדושה הקלאסיים. בלי משים כמעט, איש ההלכה מגייס לאורח חייו גם את הכלים והחפצים היומיומיים ביותר כדי לשמור את פרטיה ודקדוקיה של ההלכה – בין אם על-ידי שימוש בחפצים אלו ובין אם על-ידי הימנעות מן השימוש בהם. הפרויקט "חפצא" של דוב אברמסון מציע ביטוי ויזואלי לרעיון זה, בהציגו רישומים של חפצים שהם לכאורה חפצים של חולין, אולם בהקשר ההלכתי, המתבטא כאן בציטוט המקור ההלכתי המתייחס אליהם, הם לובשים צורה של תשמישי קדושה לכל דבר..

החנוכייה ולוח ספירת העומר הם דוגמאות אופייניות לאובייקטים דתיים שימושיים שנועדו למניית הזמן בהקשרים ריטואליים. אף שהצורך האנושי באובייקטים למדידת זמן וכימותו קיים מקדמת דנא, הציביליזציה היהודית פיתחה כלים שונים שיתאימו לצרכים הייחודיים הנגזרים מדרישות הפולחן היהודי.

מראשית שנות השלושים של המאה הקודמת שלטה בשדה עיצוב המוצר היהודי הרוח המודרניסטית, שהתאפיינה בניקיון, פשטות ופונקציונליות, תוך שמירה על הקו האסתטי המסורתי. משנות השמונים החלה לחדור לשדה המגמה הפוסטמודרנית, המבכרת ערכים רגשיים ורעיוניים ושמה דגש על תוכן הכלי ולא על עיצובו הפונקציונלי. מגמה זו מעניקה חשיבות לרושם שיוצר הכלי יותר מאשר לשימוש בו, והאמנים רואים עצמם כמעצבי אורח חיים וסמלי זהות יותר מאשר יצרני חפצים שימושיים. מגמה זו הרחיקה את המוצר מהאסתטיקה היהודית המסורתית.

חוקרת האמנות יעל גילעת בדקה את השימוש בחפצים ובדימויים מתחום היודאיקה באמנות העכשווית. לדבריה, השילוב בין השתיים נתן אותותיו כבר בסוף שנות השישים, אולם רק במהלך שנות השמונים החלה מגמה זו להתעצם, בעיקר אצל אמנים דוגמת משה גרשוני ומיכאל סגן-כהן. כיום משמשת היודאיקה מוטיב רדיקלי חתרני, ולדברי גילעת, היא אף אחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות העכשווי. החיבור בין יצירות אמנות לפרקטיקות של תרבות עממית נוכח בשיח הפולקלור המתחדש, המבקש להפרות את שיח האמנות הקאנוני. האובייקטים המככבים בז´אנר זה הם הטלית, התפילין ותשמישי קדושה אחרים. השילוב בין דימויי גוף ועירום לאובייקטים ריטואליים מייצר איקונוגרפיה יהודית פוסטמודרנית, הכורכת את הפואטיקה של ההיצג החזותי עם פוליטיקת הזהות היהודית והמגדרית. טקטיקה זו מאתגרת את התרבות הגבוהה באמצעות הצגת אובייקטים פולקלוריסטיים כאמנות. תשמישי הדת נתפסים על-ידי האמנים כסוג של תרבות עממית-פולקלוריסטית, ואינם זוכים ביצירותיהם ל"האלהה", אלא לייצוג ביקורתי. בעבודות אלה נגוז לא פעם הפער בין חפץ ריטואלי לאובייקט אמנותי: אמנים רבים עוסקים בשילוב בין פרקטיקות תרבותיות-דתיות לאמנות, ויצירתם מערבבת בין הדיסציפלינות. כך הופכות ההבחנות המקובלות בין ריטואל לאמנות לחסרות ממשות.

אם כן, האמנות העכשווית מפתיעה בגרסאות רעננות של תשמישי קדושה ומעניקה להם פנים חדשות. לוח ספירת העומר הוא דוגמה מייצגת: לוח זה מיועד לספירת 49 הימים שבין חג הפסח לשבועות. לוחות מסורתיים מודפסים בדרך-כלל על נייר שעליו מצוינים ימי הספירה. בכל יום תולשים או מגלגלים את הדף התורן, וחושפים את הבא בתור.

בשונה מלוחות ספירת עומר נפוצים, שבהם אפשר לראות את ציון היום הנוכחי בלבד, בלוח של האמן האמריקאי טובי קאהן ( Kahn ) אפשר לראות את כל הימים בכל שלב של תקופת הספירה. בלוח זה מופיע ריבוע גדול ובו מתווה של 49 ריבועים קטנים. צורה זו מתכתבת עם הגריד המאפיין את האמנות המודרנית, ומזכירה את עבודתה של האמנית היהודית-אמריקאית לואיס נבלסון ( Nevelson, 1899–1988 ). לריבועי הגריד שיוצרים את מסגרת העבודה מותאמות יתדות המזכירות בתים עם גגות רעפים. כל יתד מציינת יום, ובכל יום נוספת ללוח יתד, או מוסרת ממנו. שיבוצן של היתדות, השונות זו מזו, מעניק למסגרת השטוחה עומק ומבע של תנועה – תנועת הזמן.

גם החנוכייה הפכה באמנות העכשווית לאביזר אמנותי פוסטמודרני עם מימד אקטואלי, ונעסוק בה בהרחבה בחוברת הבאה בסדרה.

סדר השנה והתנהלות היקום, על משמעותיהם המורכבות, קיבלו ביטוי ויזואלי מרכזי בהיכלות הפולחן היהודי: גלגל המזלות עמד במרכז התוכנית האיקונוגרפית של פסיפסים רבים בבתי-הכנסת של העת העתיקה.

אמנים עכשוויים מתכתבים עם תמה עתיקה זו ועם תיאורה המסורתי. לא פעם הם מקשרים רעיונית בין צורת גלגל המזלות לצורת המנדלה, שנפוצה באמנות האמריקאית של שנות השבעים והושפעה בעיקר מרעיונות שיובאו מן המזרח.

בעבודת הווידאו של אשרת הלן בנתור נראות נשים חגות במעגל שצורתו צורת המנדלה או גלגל המזלות העגול. המנדלה וגלגל המזלות מייצגים את המעגל האינסופי והמחזוריות של היקום והאנושות. "החג היהודי חוזר במחזוריות מדויקת כמו מחוגה אלוהית החוזרת ונשנית", אומרת בנתור. "תחושת המחזוריות המדויקת מביאה עימה תחושת נועם ומרגוע. בניגוד לתפיסות ספקניות, יש לנו בסיס לחשוב שמחר כן תזרח השמש, על יום חדש ושנה חדשה".

עבודת הפסיפס של דני קדם, "איך שגלגל מסתובב לו", המציגה את חילופי השמות והבעלויות של כפרים בגליל, אינה עוסקת ישירות בזמן, אלא בהשפעה של תמורות הזמן על המקום . העבודה שואבת את השראתה הן מגלגלי רולטה והן מציורי גלגלי המזלות שנמצאו על רצפות בתי-כנסת באזור מגוריו של האמן (ציפורי, בית-אלפא, טבריה).

קדם ממיר את המחזוריות השנתית של עונות השנה שבפסיפסים המקוריים במחזוריות ההיסטורית – פעימות ארוכות טווח. זהו גלגל הגורל של עם וארץ. 12 פלחי הגלגל בפסיפס מציינים שמות יישובים שהשתנו במהלך ההיסטוריה על-פי השלטון בהם. באותה עת. פלח אחד נותר ללא שם; זהו הפלח הצופה לעתיד ומרמז על המשך סיבובו של הגלגל.

 

גלגל המזלות העתיק שימש מעין לוח שנה שציין מחזורי זמן, בדומה ללוח השנה המשמש אותנו היום. בשרבוטיו של רפי לביא מופיעים לא אחת מוטיבים יהודיים, וביצירות רבות שלו מוטבע זיכרון של ספירת הזמן. כך למשל רבים מדימויי הדפוס בעבודותיו נלקחו מלוחות שנה. בעבודה משנות השבעים, למשל, מעמת לביא ביטויים המייצגים מונחי זמן יהודיים עם עולם של "זמן אמנות" עכשווי.

העבודה "כרונולוגיה יהודית" של צבי גולדשטיין היא מעין לוח שנה שמכוון לעבר שיטות תיאום בין הלוח הגרגוריאני ללוח היהודי. יצירה זו מציעה פרספקטיבה אנתרופולוגית כמו חיצונית על עולם היהדות.

כמובן, לוח השנה אינו אוסף מספרים, אותיות וחודשים בלבד, אלא מצע שעליו מושתתים חיי המעשה וסדרם. לדידו של איש ההלכה היהודי, גם הפולחן המשתלב בפרטי החיים היומיומיים מושתת על הלוח. "להבדיל מאחיו השולפים את החנוכייה פעם בשנה, קונים מצה בערב הפסח והולכים לבית-הכנסת ביום הכיפורים, איש ההלכה העכשווי והמחויב מתייחס גם לתאריכים שהם לכאורה חסרי משמעות כציוני דרך המתבטאים בנהלים ברורים", אומר האמן דוב אברמסון.

"יש ימים שאסור להסתפר בהם, ימים שאסור לשמוע בהם מוזיקה, ימים שצריך לוודא שיש יין במקרר או נרות בארון – ייתכן שאיש ההלכה הזה אף יצטרך לארגן את מחזור הכביסה שלו על-פי לוח השנה".

הפרויקט "זמן יהודי" של בלו-סימיון פיינרו מציע ביטוי ויזואלי למושגים יהודיים, עם דגש על מימד הזמן. נכללו בו יצירות של האמן מתקופות שונות, לצד עבודות שיצר לקראת פרויקט מתמשך זה. פיינרו הציג את עבודותיו במשכן לאמנות בעין-חרוד צמוד למחזור השנה העברי. כל אחד מהמועדים הוא אתר זיכרון וצומת פולמוסי מימים ימימה. עבודותיו של פיינרו קושרות את הזמן היהודי, ששורשיו בימי קדם, אל הזמן העכשווי, המתאפיין בין היתר בחיפוש הזהות היהודית וביצירת תרבות חדשה ומקורית הנשענת על העבר.

שארית היום

רבות מעבודותיה של האמנית סיגלית לנדאו עוסקות בזיכרון ובזמן. המעגליות שבעבודות נדמית כשעונים שבהם הזמן המיסטי מתחבר לזמן החולי, היומיומי.

עבודת הווידיאו " Done Day " מתייחסת למנהג יהודי קדום שמטרתו לזכור ולהזכיר את חורבן בית-המקדש: "כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט [לא מסויד]. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח" ("תלמוד בבלי", "בבא בתרא", דף ס´, עמוד ב´). המנהג העממי החליף את החסרת הסיוד בצביעה בצבע שחור: "ויש מקומות שעושין שחור וכותבין ´זכר לחורבן´". במקומות שונים קיבל מנהג זה ביטוי מילולי, כשעל הקיר מול הכניסה נכתב: "שחור על לבן – זכר לחורבן".

המצלמה של לנדאו מתעדת את צביעתו של קיר חיצוני בבית ישן בדרום תל-אביב. ברקע הבניין המתפורר נראה מבנה רב-קומות. . הצַבָּע נמצא בתוך הבית, מושיט ידיו מבעד לחלון, נשען החוצה וצובע סביבו מעגל. לילה ויום מחליפים זה את זה במעגל אינסופי, וביניהם עושה הצבע הפסקות קצרות לעישון סיגריה. בשעות היום הקיר נצבע בשחור, ובלילה בלבן. ביצירה מאוזכרים שני המנהגים השונים – הקיר נצבע בשחור ואחר-כך בלבן, וחוזר חלילה, כמצוות המנהג "לצאת ידי חובת כל הדעות".

העולם היהודי המסורתי, כמו עולמות דתיים אחרים, כורך את העבר בהווה, ובכך מבליע את הזמן בתוך הנצח. כהמשך לתפיסה זו, גם בעבודתה של לנדאו מועבר זיכרון מימים רחוקים לעולם עכשווי סמי-קונקרטי: החורבן והמנהגים לזכרו נארגים במציאות עלובה, בניין מכוער בן ימינו, ופעולת הצביעה, המאזכרת מנהג מסורתי שנועד להבניית הזיכרון, מייצרת קונסטרוקציה של זיכרון שחותרת תחתיו.

רבות מעבודות הווידיאו של לנדאו עוסקות בגוף, בכאב ובכיליון, וחלקן עושות שימוש בתבנית של מעגל החוזר על עצמו. המעגל הוא אחד ממצייניו של הזמן, וננצל את הקרבה התימטית לעיסוק בעבודות אלה. הימצאותו הפיזית של גוף האמנית בחלל שעוני-מסתובב מופיע ברבות מעבודותיה של לנדאו. באחד ממיצביה הנודעים הפכה לנדאו חלל גלריה בניו-יורק למעין מכונת סוכר ענקית, שבה סבבו לנדאו ואחרים וצופו במעין "צמר גפן" שנוצר מסוכר . בעבודה "הולה-הופ עם חוט תיל" נראית האמנית על חוף הים כשהיא מחוללת ומגלגלת סביב גופה העירום חישוק, אלא שהחישוק עשוי תיל ופוצע את בשרה. גופה המדמם של האמנית מזכיר כתר קוצים, ומייצר מטפורה המחברת בין סבל, כאב וגבורה דתית, ניתן למצוא קשר בין העבודה ובין נושאים מתחום המגדר: בסדרת צילומים שתיעדו מיצג דומה ניצבה האמנית על גג של בית תל-אביבי, לירכיה חצאית מיריעת פלסטיק-בועות לאריזה ("פצפצים"), ושדיה מודבקים ברצועת מסקינג-טייפ (מוטיב נפוץ באמנות קווירית).

החישוק הפוצע בעבודות אלה משתלב באקט המעקר. בעבודת הווידיאו " Three Man Hula " מסובבים שלושה גברים את החישוק, וכך מייצרים מעין אחוות גברים ושיתוף פעולה .

העבודה " " DeadSee צולמה ממנוף גבוה ומתכתבת עם עבודת האדמה המפורסמת

  סיגלית לנדאו

התערוכה שהעלתה לנדאו בביתן הלנה רובינשטיין, "הפתרון האינסופי" (מוזיאון תל-אביב, 2005), רמזה בשמה לעיסוק בציר הזמן ולעימות בין תרבויות. מוטיב הזמן הופיע בתערוכה בצורה גלויה וחבויה גם יחד: לנדאו הציבה כפכפים במידות 42–45, שנות ההשמדה בתקופת השואה; ראש האיל הענק שהוצב באולם הכניסה רימז לקורבן ולעקידה, אלמנטים שנוכסו על-ידי הציונות והיו למיתוס מכונן בתרבות הישראלית. באחת מעבודות הווידיאו נכחו ברקע מעברי הזמן שבין הלילה ליום דרך אור היום. בעבודה נראה טריפטיכון שבו הופיעו נערות המסמנות בחול על שפת הים את סמל האינסוף או דימוי של קוד גנטי. הסמל מסומן שוב ושוב, ונמחק על-ידי הגלים. סימון בחול דומיננטי גם בעבודה אחרת של לנדאו, "מחול ים פיניקי" (2005).

מחיקה וסימון (בחול הים), טבע (החול והים) ותרבות אורבנית (ברקע העבודה נראית תחנת הכוח בחדרה) מתערבלים זה בזה. גם בתערוכה קודמת, מיצב אפוקליפטי של האמנית, נכח הזמן באופן חריף: הדמויות חסרות העור והאובייקטים בתצוגה Country" The " נוצרו מעיסת העיתון היומי "הארץ".