בין קודש לחול

אמנים רבים חושפים את המורכבות הנפשית שיוצרים התפרים שבין זמני קודש לזמני חול. תפר מרכזי כזה חבוי ברגעים של כניסת השבת וברגעי יציאתה.

נירה פרג מתעדת מצבי קיצון בעולמות שונים. היא תיעדה בווידיאו את סגירת השכונות החרדיות בירושלים וסביבתה לקראת שבת . המחסומים הארעיים שמציבים תושבי השכונות הופכים בעבודה לסמנים של גבולות בין קודש לחול ובין אור לחושך. בעבודת וידיאו של שולי נחשון נשמע קולה של האמנית, השרה את מזמור "אשת חיל" ("משלי", ל"א) כשעל המסך מוקרנת תמונת נוף סטטית. העבודה קושרת בין האור של שעות בין הערביים לרדת ליל השבת.

על-פי המנהג, הגבר שר את השיר לרעייתו לפני הקידוש בערב שבת. השיר מאשרר את תכונותיה הראויות של הרעיה לשיטת המחבר: טוּבה, חסדה, עורמתה, זריזותה, חריצותה, חוכמתה, ומעל לכל אלה, טרחתה סביב ביתה ובני ביתה.

על רקע שיר זה מציגה אשרת הלן בנתור ביצירה ששמה "אשת חיל" שני דימויים נשיים החותרים תחת דימויי האשה המקובלים בחברה ותחת הדיכוטומיה בין האם-הרעיה לזונה-המפתה:

החלוקה המקובלת היא למודל נשי התופס עצמו כסובייקט נחות התלוי באישור חברתי ומשפחתי, ולמודל נשי המסרב לקחת חלק בקטיגוריות המיועדות לו ונוטל את החופש לשיר לעצמו. האמנית מציגה מעין מכונת אריגה אנושית, שבצדה האחד יושבת דמות נשית שוויתרה על הסממנים הנתפסים בתרבות כנשיים: היא מגולחת שיער ועוסקת בפרימת שיער. בצדו האחר של הנול יושבת ספק אשה, ספק מכשפה, ארוכת שיער. ברקע העבודה נשמעת שירת "אשת חיל" בקול נשי, ולקצב השירה נכרכת בובה קטנה במרכז בחבלי שער. קולה של האשה, שנדון במסורת העבר כאסור וכ"ערווה" (ר´ "תלמוד בבלי", "ברכות", כ"ד, ע"א), מנוכס כאן מחדש ונשמע כשיר הלל לנשיות.

העבודה מעלה את שאלת הצורך בוויתור על מאפיינים הנתפסים כנשיים, ויתור שנתפס לעתים כתנאי להשתתפות אקטיבית במרחב התרבות הציבורי. השמעת השיר "אשת חיל" בקולה של אשה חותרת תחת המשמעות טעונת ה"אישור" הטמונה בגרסה המסורתית. השירה מטעינה את הטקסט במשמעויות חדשות של אהבה עצמית, תמיכה והשלמה עם הגורל הנשי, ואף הערכה, תשואות והלל למעשה ידיה שלה עצמה.

העבודה נוגעת בנשיות גם דרך יצירה ספרותית מפורסמת אחרת הקשורה בשירה נשית: מיתוס המכשפה קירקה מ"האודיסיאה". על-פי המיתוס היווני, קירקה היא אלה-קוסמת החיה לבדה באי בודד. מלחיו של אודיסאוס שומעים את קולה הערב בשעה שהיא שרה לעצמה ואורגת בנול. הם מתפתים ללכת אחר הקול, וכאשר הם נכנסים לביתה היא הופכת אותם לחיות. רק אודיסאוס, בהדרכת הרמס, ומתוך כבוד כלפיה והכרה בכוחה, מכניע אותה.

יש מצבים שבהם המעבר הכפוי מחול לקודש אינו מובן מאליו וכרוך בקונפליקט פנימי. בתצלום "השבעה של אח שלי" מציג שמעון לב מבט מצמרר על הפסקת השִבעה והאבל לכבוד השבת, כשהאבלים נדרשים להשתתף בסעודה החגיגית. התמונה צולמה ממש עם כניסת השבת, והשולחן הערוך מייצר אשליה של חגיגה.

המונח "הבדלה" מכוון לרוב להבדלה בין קודש לחול, אך לעתים הוא מתקשר למצב נפשי של מעבר בין קודש לקודש. מתח זה נוכח בתצלום אחר של לב, שבו נראה טקס הבדלה המתקיים במסע הצליינות היהודי הגדול לקברו של ר´ נחמן מברסלב באומן (אוקראינה) בתקופת חגי תשרי.

אצל עינב עוזיאל, יחסי קודש וחול מטפיזיים ושגרת חיים יומיומית משמשים בערבוביה: עוזיאל מתעדת מעשים שעושה בן-זוגה שומר השבת במרחב הפרטי של הבית במהלך השבת. נוסף לכך, באמצעות שני נרות שבורים שיוצרים להבה אחת, עוזיאל כאילו כופה על בעיה מציאותית (העדרו של נר מתאים) פתרון על-פי רוח ההלכה, שלפיה על נר ההבדלה לבעור משני פתילים. פעולת השבירה של הנרות מתמצתת את מהות היחסים בין האמנית החילונית לבן-זוגה הדתי.

בסדרה "מחליף הזמנים" מבקשת דפנה שלום לחקור את אופני ציון הזמן החולף, ובתוך כך להציע אלטרנטיבה אמנותית לטקס הדתי. הסדרה כולה עושה שימוש באלמנטים של נכות ומשלבת מלל ומוזיקה מסורתיים במיצבי וידיאו-ארט מינימליסטיים. כך למשל, ברקע עבודת הווידיאו "שירת הים", מושרים פסוקי "שירת הים" ("שמות", ט"ו) בעגה ובניגון מזרחיים. על המסך מופיעות ידיו של עיוור הקורא את הפסוקים מטקסט שנדפס בכתב ברייל. כך מעמתת שלום את נכותו של הקורא עם שירת הקרב והניצחון המושמעת ברקע..

לצורך עבודה אחרת מאותה סדרה חברה שלום לאמנית הקול ויקטוריה חנה. ביצירתן המשותפת, שזכתה לשם "המבדיל", רקמו השתיים מטפורה דרמטית לטקס ההבדלה המסורתי שמתקיים ביציאת השבת: על המסך נראה כיסא בוער. ברקע מושרת ברכת ההבדלה בקצביות משתנה, ומדי פעם מומר נוסח הברכה המסורתי בוורסיה אישית ונשית: "המבדילה בין...". לצד הכיסא הבוער נראות לסירוגין ידיים המתרגמות את הטקסט לשפת הסימנים.

"הכיסא הריק" הוא מוטיב נפוץ באמנות, ומבטא את הנעדר בהקשרים שונים. בהקשר היהודי הוא מזכיר רעיונות של ר´ נחמן מברסלב ואת המונח "מקום" כהווייתו של האל: "הוא מקומו של עולם" ("בראשית רבה", ס"ח, ט´). האלוהי הבוער מעלה על הדעת כמובן גם את מעמד הסנה המקראי: "וירא מלאך ה´ אליו בלבת אש מתוך הסנה; וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל" ("שמות", ג´, ב´). לעומת הטקס המסורתי, המעלה על נס את החושים (ברכה על יין – חוש הטעם; ברכת הבשמים – חוש הריח; הברכה על הנר – חוש הראייה), שלום מסמנת דווקא את ההעדר (שפת סימנים לחירשים) כנוכח באופן עמוק.

חוש הטעם עולה בעבודה אחרת של שלום, "ימים נוראים 2", שבה מופיעות חלת דבש ודבורים עמלות. המעמד ההייררכי בקן, לצד הצבע הזהוב האיקוני, מתערבל בתפילה הנשמעת ברקע ומתייחסת למלכות האל על בני-אדם – יחדיו הם יוצרים מעין איקונה במדיום חדש. בעבודה אחרת בסדרה מתחלפות בקשות רחמים בקול נשי בתפילות מסורתיות של גברים, ולסירוגין נראים אשה וגבר הצובעים את פניהם בצבעי קרב. ההסוואה, הכיסוי ובקשת הרחמים ("ענני בקוראי מן המיצר") מעלים תהיות ביחס למשמעות ההכנה לקרב שמבטאים צבעי המלחמה.

ביצירה "תפילת ערבית" הדפיסה שלום פסוקים ותפילות על פיסת בד שבאמצעותה כיסתה את עיניה של אשה שרה. בתחילת העבודה מופיעים פסוקים הנוגעים ל"שמירת הלשון", "פתיחת הלב" ו"נשיאת העיניים", ובסופה מתחלפים פסוקים אלה בפסוקי תפילה המתייחסים לשינויי העתים והזמנים. הדמות מתכווצת על המסך עד שהיא נעלמת בחשכה.

העבודות הוצגו כמיצבים שיועדו לחלל מוגדר. שלום שוזרת את הרעיון המודרניסטי של עבודת אמנות הנוצרת למקום ספציפי ( Site Specific ) עם המחזוריות הטקסית של מסורת הפיוט המותאמת למועדי הדת ( Time Specific ). כפי שציינה נעמה מישר, "באמצעות המרה מחומריות לטקסטואליות ומדימוי לצליל, יוצרת שלום טקסים עכשוויים אינטימיים הפותחים שאלות אוניברסליות על זהות, ארעיות ומלחמה. ההבדלה שיוצרת שלום מתכוננת במישורים רבים, אך גם מטשטשת את הגבול ביניהם: בין אמנות לדת, בין שמיעה לראייה, בין קודש לאימה".

ההבדלה נכחה כתמה מרכזית גם בתערוכה של אמן המיצג הדס עפרת, שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 2007. מגדל הבשמים הענק שיצר עפרת מאזכר אובייקט ריטואלי המכונה "הדס", כשמו של האמן, המיועד לטקס ההבדלה. הבשמים הם רכיב קבוע בטקס שנערך בצאת השבת. הפסל ניצב על שרפרף כמו זה ששימש את האמן מרסל דושאן ( Duchamp, 1887–1968 ) בעבודת הרדי-מייד המפורסמת שלו משנת 1913, "גלגל אופניים". מגדל הבשמים מכיל צמחי ריח האמורים לעורר את החושים ולהשיב את הנפש בצאת השבת. חוויית העוררות שהוא מציע יחד עם ההיבט המחזורי המובלע בתפקודו של המגדל מסמלים סוף והתחלה ואת ההבחנה ביניהם.

הדס עפרת, מגדל בשמים, 2006. עץ ועץ לבוד חרוכים באש

יש כאן מעין הד לתפיסת זמן מעגלית שבה מוות ולידה מחדש משמשים בערבוביה ומשלימים זה את זה. גם עבודת הווידיאו של עפרת, "סבא", עוסקת במוטיב מעגלי, שבו משמשים בערבוביה זקנה וילדות. זרעי הפרח ("סבא", בפי הילדים) עפים ברוח ונבלעים בגוף האמן – מין אקט של הפריה בגוף הכַּלֵה.

אמנית אחרת העוסקת במוצאי השבת היא מעיין אגמון-קהתי, שיצרה פריט יודאיקה חדשני לטקס ההבדלה, ובו עלה שנקטף מסמל את הזמן הקצוב – "ציץ נובל" – וממוּלל במעין אקט מדיטטיבי.

המושגים "הבדלה" ו"יקנה"ז" (ראשי תיבות המסייעים לזכירת סדר הברכות שיש לומר במעבר בין שבת למועד: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן) עולים בעבודות רבות של יוסף צמח. צמח מותח קו בין המיצג המפורסם של יוזף בויס, "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" (הוצג בשנת 1965 בגלריה בדיסלדורף), ובין צורות יהודיות (תבניות התפילין והטלית, למשל) ותיאורים יהודיים-אשכנזיים המתארים ארנבת או ציד. צמח מודע לאזכורי הארנבות והשפנים במקרא ובמדרשי חז"ל, והללו נוכחים ביצירתו ציד ארנבות הוצג בדפוסי הגדות של פסח מהעבר בהקשר של יקנה"ז, ואחד ההסברים המקובלים לכך הוא שצליל המלה מזכיר את המונח יאגן האז ( Jag Den Has ), שפירושו בגרמנית ציד ארנבת.

"מנוחת הלקוח"

בהגדת סרייבו מהמאה ה-14 תוארה השבת בדמות אדם יושב. עגלת סופרמרקט משונה שנוצרה בסטודיו סטליסטו וזכתה לשם "מנוחת הלקוח" מתייחסת לדימוי עתיק זה , אך בעיקר מתכתבת עם עבודת הפופ-ארט המפורסמת של דוויין הנסון ( Hanson ) משנת 1970, שבה הוצגה אשה גדולת מידות דוחפת עגלת קניות עמוסת מוצרים. כיום נהוג לפרש את יצירתו של הנסון כהתייחסות ביקורתית לתרבות הצריכה והשפע האמריקאית. ב"מנוחת הלקוח" הופכת עגלה זו למושב המעניק משמעות אקטואלית לתיאור העתיק של השבת כיהודי יושב בהקשר של תרבות הצריכה העכשווית.

ימימה ארגז מציירת בשמן על בד נופים המתקשרים להשתנות הנוף באתרים אורבניים. כאן מוצג ציור של רחוב בשוק מחנה-יהודה בירושלים המתרוקן לקראת כניסת השבת.

בהשראה כתובת גרפיטי בירושלים יצר ישראל רבינוביץ את "שבת שלום עכשיו", שיש בו שילוב בין קדושה לעכשוויות, בין הרוחני לפוליטי ובין המקבל למתריס.

כניסת השבת מצוינת בהדלקת הנרות, אחת מהמצוות המיוחדות לנשים. החל מן המאה ה-15, עם התפתחות הדפוס, החלו להופיע ספרים שיועדו גם לנשים, כגון ספרי תחינות ומוסר. סוגה מיוחדת בהקשר זה היא ספרי חנ"ה – ראשי-תיבות של חלה, נידה והדלקת הנר, שלוש המצוות המיוחדות לנשים על-פי המסורת. בדברי דפוס אלה, כמו באמנות היהודית של המאה ה- ו19 והאיזכורים המילוליים על מצבות קבורה, הופיעו איורים של נשים המקיימות מצוות אלה.

תיאור כזה הוצג בעת האחרונה בצילום מבוים של טירנית ברזילי: בצילום נראות נשים המכסות את פניהן במחווה דומה לזו המקובלת בעת הברכה על נרות שבת . כמו בעבודות אחרות שלה, גם כאן המחווה חוזרת על עצמה ומוכפלת כבמבוך מראות. כפי שהעירה אריאלה אזולאי, הדמויות כאן מרחפות באל-חלל לבן, ללא רקע כלשהו כקיר לבן או רצפה עליה הן ניצבות. סילוקם של האביזרים המאופיינים והמיותרים מה"חלל" ההיסטורי של הצילום חושף את הסטודיו לצילום כמכשיר ראייה ולא כמתעד גרידא.

סדרת הצילומים של אווה דברה מתעדת משפחה חד-הורית: אם ושתי בנות, תאומות לא זהות. הבנות חוזרות בתשובה, האם חילונית. החיים על הקצה ומערכת היחסים הדחוסה שבין שלוש הנשים מתמזגים ביצירה שבמרכזה בחינת המתח בין תפיסות העולם השונות ובדיקת האפשרות שלהן לדור בכפיפה אחת. הצילומים חושפים את שבריריותם של חיים באקלים חברתי מורכב ומשמשים ברומטר לאינטנסיביות הרגשית שהם מקרינים. דברה מציגה דמויות בלתי מושלמות בעליל, פגיעות, פגועות ומכמירות לב באנושיותן.

העבודה מתחככת בגבול שבין האתי לאסתטי, בין תיעוד לאמנות. הדו-קיום בין דת לחילוניות בבית זה מתנקז לטקסיות בעלת גוון תיאטרלי. עיצוב הבית הססגוני והאקלקטי תורם לטקסיות זו, כמו גם דמויות הנשים הבלתי שגרתיות, כל אחת בדרכה. המורכבות הזאת בולטת באחד התצלומים בסדרה, שבו נראית אחת מבנות הבית מדליקה נרות בסלון על גבי מכשיר טלוויזיה שבו משודרת תוכנית בישול פופולרית.

ענת שטיין והדס קרוק (מסטודיו ארמדילו) יצרו בסדרה "פמוטים לנרות שבת, נר הבדלה וגביע לקידוש" כלי שבת ייחודיים בחריטה אקסצנטרית בשני שלבים. בשלב הראשון נחרט הכלי בסלסולים. בשלב השני הוסט הכלי מהמרכז בכמה מילימטרים, ונחרט בפרופיל נקי ופשוט; בשלב זה סכין החרט נגעה ולא נגעה בעבודה, וכך נוצרו צורות של קו תפר מפותל.

הפרופיל הראשון מבוסס על המכנה משותף לתשמישי קדושה מסורתיים, ואילו הפרופיל השני מנקה את הסלסולים ויוצר מראה נקי, שקט ומדויק. פעולת החריטה השנייה כאילו חותרת תחת החריטה הראשונה. בצורה שנוצרת אין קו הפרדה ברור בין שתי החריטות ונוצרת למעשה צורה חדשה, בעיקר בזכות קו התפר המתפתל הנובע מהפעולה שבוצעה בחומר.

צורת הכלים מייצגת דברים והיפוכם: מסורתיות ועכשוויות, סימטריה וא-סימטריה, קלאסי ומודרני, ובעיקר שקט ורעש. אופן העבודה בחומר היה, לדברי היוצרות, ניסיון להנמיך ווליום ולהפחית מעומס היתר הקיים בטקס, החוזר על עצמו שבוע אחרי שבוע. הצורות עוצבו בתוכנת תלת-מימד, שבאמצעותה נראית תוצאת החריטה הכפולה בלי לחרוט בחומר בפועל. האמצעי הדיגיטלי עזר להתמודד עם מגבלות החומר.

במיצב "כּלֵי לבן" הציגו חברות הסטודיו (הדס קרוק, ענת שטיין ושרון סמיש-דגן) מפת שולחן לבנה שמתוכה מזדקרים אובייקטים דמויי תשמישי שבת מבד לבן מעומלן. העבודה מקפיאה כביכול את הרגע שלפני כניסת השבת, הרגע שבו הכל ערוך ומוכן. תשמישי השבת עצמם אינם מוצגים, ודמותם נרמזת במעטפת תפורה ומעומלנת עשויה אריג לבן. העבודה עוסקת במערכת היחסים בין כיסוי ובין תוכן, ומעלה גם שאלות בדבר הזמן והריטואל והפיכת זמנים לאירועים מקודשים. הכיסוי הקליל שעוטף את השולחן הוא מעין ניסיון להציג את הרוחני שבסיטואציה, ולתהות אם הטקס הוא שמעניק את הקדושה לזמן, או שמא הקדושה עצמה היא שמשפיעה על סביבתה.

העבודות של ליאורה רוזנמן נוגעות, לדבריה, באנרגיה ובקדושה של השבת, ולא דווקא בחלות ובנרות. השבת אופפת את ירושלים, הספרים נדמים כאנרגיה של ידע וקדושה ומתעלים מעל לחומר, המיוצג על-ידי הטלוויזיה. אנרגיית הקדושה המתפרצת אל מעל פני האדמה עולה בפרצה בין העננים וב"רוח של אותיות" הזורמת ונכנסת מבעד לחלונות. מגדל הספרים שבעבודה מייצג תרבות, ידע ורוחניות, והוא הולך ומיתמר אל על בשאיפה להינתק מעולם החומר הדחוס ולגעת בשלמות. המונחים הקבליים "עיבור-יניקה-מוחין" (המופיעים בשם העבודה) מייצגים הן שלבים בדרכו של האדם והן תהליכים רוחניים קוסמיים שעניינם מעבר ממצב של תלות ומילוי צרכים למצב של עצמאות רוחנית והזרמת שפע לסביבה. השימוש באותיות כאן מתייחס לתפיסה קבלית נפוצה שבה האותיות מכילות את האנרגיה של היקום ובעזרתן נוצר העולם ומתקיים.

דוב לדברג ויעל אבי-יונה יוצרים גם הם בהשראת שיח קבלי מהעבר ובחסות רוח ניו-אייג´ית עכשווית. בחיפושו אחר האור של הציור ומתוך מודעות לקשר בין אור לשבת, מחבר לנדברג בין המושגים "אור" ו"רז". שניהם מתקשרים לחיפוש פנימי של קדושת הנשמה היתרה השורה בשבת.

עבודתה של אבי-יונה מתחברת לשיח מיסטי שבו משמשים בערבוביה מושגים כמו מלאכים, שטן ועץ החיים המיתי. הצבעוניות בעבודות אלה קשורה לשיח על אודות הצבעים ומשמעויותיהם בעולם הקבלה ולאמנות הפסיכדלית האמריקאית של שנות השבעים, שהושפעה מצריכת אל.אס.די.

נרות השבת של קן גולדמן משלבים בין נרות פשוטים לדימויים של כנפי מלאכים המזכירים את השיר "שלום עליכם מלאכי השלום", המושר לפני סעודת השבת.

"חרוזים לצווארך" הוא פרט מתוך מיצג בשם "אני ישנה ולבי ער" של חוה פוליבודה. העבודה עשויה מבתי נרות מפח דק, תעשייתי, המשמשים להדלקת נרות בערב שבת . ב"מי שטרח בערב שבת" הציגה האמנית רישום של רקמה שבה מופיעים תשמישי קדושה ובגדי פולקלור יהודיים, כיסויים לחלות שבת, תיקי תפילין ובגדי חג.

נרות השבת של בלו-סימיון פיינרו מוצבים בהקשרים לא סטנדרטיים: על גבי חלוק לבן ופשוט מודבקים נרות כמעין כליות (של אש), המלמדות את האדם חוכמה (ר´ "בראשית רבה", ס"א, א´); בתוך מקפיא מלא מים קפואים מאירים הנרות באור חם. בוורסיה אחרת ניצוק שמן בוער על הקרח, וכך נדמה שהאש יוצאת מתוך הקרח והחום והקור מתערבלים זה בזה.

עבודת הווידיאו של פיינרו "שבת" מציגה הדלקת נרות בתנועה. בסרט נראית פעולת הדלקת הנרות בתקריב: תחילה נראית יד של אשה מדליקה גפרור, ולאחר מכן נראים הנרות. מראה האור המחליף את החושך מעניק לפעולה מימד מדיטטיבי ומיסטי.

גביע – כלי מחזיק ברכה

כוס הקידוש עומדת במרכז יצירה של נחמה גולן ("כלי מחזיק ברכה") גולן משתמשת בטקסט של הקידוש ובידיים: הברכה נאמרת על כוס יין, אולם מן הכוס נותרת רק צורת היד העוטפת אותה. גביע היין נמנה עם הכלים המשמשים להידור מצווה, וחסרונו בצילום הופך את היד עצמה ל"כלי מחזיק ברכה", המקדש את הזמן בלי אמצעי תיווך. יין ודם משמשים בערבוביה: ציון הזמן המקודש מתערבב עם הפחד מפני פגעי הזמן. זהו פן נוסף של הזמן, המודחק לרוב.

דימויי כוס ודם עולים גם בעבודתה של מירי פליישר; כלי אוכל מלאים בגלזורה אדומה שדומה לדם. כלי הפורצלן הלבנים נוטפי הדם מאבדים בסדרת עבודות זו את צורתם, וממילא גם את תכליתם. זאת, כדי להפנות את תשומת הלב והעין למה שמודר ונחשב טמא: דם אשה בהופעותיו השונות.

1 מירי פליישר, אדום בתוך לבן, 2002. פורצלן וגלזורה אדומה

חלה – מקלעת של גוף נשי

החלה המונחת במרכז שולחן השבת היא מעין מקור חיים שמברכים עליו ולאחר מכן בוצעים אותו וטובלים במלח. המעצבת יפעת נעים יצרה כיסוי חלות חושני המתכתב עם מקלעות החלה, בדמות גוף נשי. צמת החלה כוסתה בבד לייקרה שקוף, המשמש בתעשיית בגדי נשים. עולה כאן המימד האינטימי-ארוטי של השבת כמלכה-רעיה אהובה ונחשקת.

מיכל גמזו מספרת על חלת הצמיגים שיצרה: "החלה שיצרתי היא חלה עשויה צמיגים שחורים. היא מונחת על שולחן עץ המזכיר ארון מתים – מעין גופה שסביבה עומדים כבטקס טהרה או הספד שלפני קבורה". החלה משמשת כאן סוג של חלל, חלל של ערכים ושל תקוות, המבטא געגועים לעולם של תנועה (צמיג גלגל) שהפך לחומר בעירה להפגנות.

חלות השיש של קן גולדמן מתפתחות מדימוי מלבני של לחם חול גס לחלה שבתית עדינה וקלועה. שש ככרות הלחם מייצגות שישה ימים של מעשה. החלה הקלועה הנוספת מייצגת את השבת.

הידיים הלשות בצק בעבודת הווידיאו של אשרת הלן בן-תור מייצגות אחוות נשים העובדות שכם אחד כדי לקיים את הריטואל. הלישה היא מעין פולחן הכנה נסתר המתרחש מאחורי הקלעים בכל שבת ומועד. "תהליך הלישה המשותף כאילו מספיג לתוך הבצק את שיח הנשים, את חוויות היומיום, את סיפורי הרכילות הקטנים, את התסכול והזעם. כולם יחד נספגים לעיסה אחת ההופכת לבסוף לחלה מתוקה, לעוגה משובחת או ללחם", אומרת האמנית.

להלכה מקום מרכזי כמגדירה שייכות וזהות. העיסוק בהלכה ובמצוות נוגע במהותו של העולם היהודי, שכן מאז ומעולם הוגדרה היהדות באמצעות מעשים יותר מאשר באמצעות תפיסות תיאולוגיות ופילוסופיות. הזרם המרכזי של היהדות התבסס לרוב על מצוות יומיומיות, שהפרקטיקה היא מרכיב מרכזי שלהן.

שדה האמנות המקומי מדיר עצמו לרוב מעיסוק בתמות אלה, מאחר שכונן על בסיס מודרניזם חילוני (ראו ההקדמה לחוברת). עם זאת, לא פעם עולה הנושא בשיח האמנותי, בעיקר על-ידי אמנים בעלי אוריינטציה אורתודוקסית או כאלה שרוח ההלכה מוכרת להם.

דוב אברמסון מספר אגב עבודתו "הלכתא רבתא לשבתא" : "נהוג היה בביתנו, כל אימת שמוזמן היה להתארח בשבת אדם שאיננו שומר תורה ומצוות, להדביק בערב שבת רצועות מסקינג-טייפ קצרות על גבי המפסקים של האורות בבית, ובעיקר של חדר האמבטיה. הדבר נעשה כדי למנוע את עוגמת הנפש הצפויה אם האורח יכבה או ידליק את האור, ואז שוב לא נוכל להדליקו במהלך השבת. נוסף לכך, ההדבקה שקיבעה את המפסק במצב הרצוי, כבוי או דלוק, מנעה גם את הלבנת פניו של אותו אורח, אם יובך כאשר יקלוט שעשה דבר שלא ייעשה במקומותינו. תמיד תמהתי כיצד נראו לעין הבלתי הלכתית המפסקים המודבקים שברחבי הבית. האם בכלל שמו לב אליהם? האם הבינו שהדבר בא להציל את יושבי הבית מפני פעולתו של האור? או שמא מדובר בסתם מעשה אקסצנטרי של משפחה מאוד הלכתית"?.

דוב אברמסון, "הלכתא רבתא לשבתא", 2008. תצלום

ביצירתו "מלאכת מחשבת" מתייחס יוסף צמח להגדרות יסוד של הלכות שבת. על-פי ההלכה, המעשים האסורים בשבת הם ל"ט אבות מלאכה, המוגדרים כ"מלאכת מחשבת" – מלאכות הנעשות מתוך מחשבה או כוונה. איסורים אלה נלמדו על-ידי חז"ל מהפסוקים המתארים את מלאכת בניית המשכן, שגם עליה נאמר שנעשתה כמלאכה של חושבי מחשבות מלאי רוח אלוהים ("שמות", ל"ה, ל"ב). צמח יוצר קישור בין עולם מסורתי זה לפלטפורמה הנוכחית של אמנות קונספטואלית המתבססת על מחשבת האמן.

אליוט מייקיןן ( Makin ) מתייחס ‎‎ לאובייקטים יומיומיים ומוקסם מהיכולת להופכם לקדושים בזמן ובמקום. בעבודה "אורתודוקסיה מודרנית" הוא מתייחס לעירוב הנהוג בשבת. בעוד העירוב המקובל עושה שימוש בחוטים ועמודים ליצירת מרחב משותף העוקף את האיסור של ההעברה והטלטול בין רשויות בשבת, מייקין משתמש בגרפיטי ובטכנולוגיות עכשוויות כגון מצלמות וקרני לייזר ליצירת מרחב עירוני אחד.