הנצח הוא רק אפר ואבק

דוד שפרבר

כל ייצוג ויזואלי, וייצוג של השואה בפרט, מובנה מתוך תפיסת עולם ומגמות חינוכיות או פוליטיות. קחו, לדוגמה, את המוזיאון הלאומי האמריקאי לשואה שבוושינגטון - מוזיאון הזוכה לחסות נשיאותית, שבו מבקרים יותר אמריקאים מאשר בכל מוזיאון אחר. הסיבה לכך, כפי הנראה, אינה קשורה ליהדות כי אם לאתוס האמריקאי-נוצרי. המקום הוקם מתוך רצון לחזק את האמונה הדתית-נוצרית, והוא אמור לעורר במבקרים בו תחושת גאווה פטריוטית על השתייכותם לעם האמריקאי.

לדברי חוקר זיכרון השואה מולי ברוג, העניין קשור לתפיסה של האמריקאים את עצמם – הם רואים את עצמם כמי שיצאו לחלץ את אירופה מידי גרמניה הנאצית והמשיכו את המשימה בהגנה על אירופה מפני "ממלכת הרשע" הקומוניסטית. הצגת השואה כאירוע הנורא ביותר עלי אדמות משרתת את האינטרס האמריקאי גם בכך שהיא דוחקת את הרוע לאירופה, ל"ארץ החוטאים" שאותה עזבו האבות הפוריטניים של האומה האמריקאית - כך מאששת התצוגה את האתוס הלאומי של אמריקה כ"ארץ המובטחת" ושל העם האמריקאי כ"עם הנבחר".

לכן אין להתפלא על כך שהמוזיאון אינו מתמקד דווקא בתערוכות המתייחסות לשואת יהודי אירופה, אלא יותר מכל בתערוכות העוסקות במלחמתו של אדולף היטלר ומשטרו בערכים כמו חופש הדיבור והמחשבה, ערכים הנתפסים כערכי יסוד אמריקאיים.

באותו אופן מממש מוזיאון השואה והסובלנות בלוס אנג'לס מטרה כפולה: עיסוק בזיכרון השואה מחד ובשאלות של חופש ביטוי וערכי דמוקרטיה מאידך. אלא שהתצוגות החינוכיות הדנות בשנאה ובסובלנות מציבות בשורה אחת את הנאצים, הקו-קלוקס-קלאן, שונאי השחורים, איראן וחמאס. השוואות מעין אלה אמנם משרתות אינטרסים חינוכיים אמריקאיים, אבל הן מרדדות את השיח כשהן מציבות מראה של "שחור-לבן" ו"צירי רשע" במקום לנסות להציג את מורכבות הדברים.

תצוגת השואה במוזיאון בלוס אנג'לס מסתיימת בחדר בטון דמוי מרתף, שבתקרתו מקלחות. הניסיון להעניק לצופה חוויה מדומה של נוכחות בתא גזים לא צולח. העיסוק בטכניקה של רצח עם הוא חשוב, אבל בהקשר של הזיכרון הוא נשאר תלוש. יתרה מכך: החיקוי של תא הגזים במוזיאון השואה מסתכם בקיטש, והשימוש בקיטש במוזיאון שואה מעורר תרעומת.

העתק תא הגזים במוזיאון בלוס אנג'לס מזכיר את עבודת הלגו "מחנה ריכוז" של האמן הפולני זביגנייב ליברה (תיעוד של העבודה נכלל בתערוכה "שדים", שהוצגה לא מכבר במוזיאון בת ים). היצירה הציגה תמונה כללית של מחנה ריכוז, שנבנתה מלגו. בין השאר הוצגה שם גם משרפה שפולטת מעין עשן. אלא שליברה לא ניסה לחקות את הדבר עצמו, אלא יצר לו ייצוג במדיום לא סטנדרטי. בניגוד להעתק הקיטשי במוזיאון בלוס אנג'לס, העבודה של ליברה מפרה ומעוררת מחשבה.

שתי תצוגות עכשוויות נוגעות בטכניקת הרצח בתאי הגזים ובזיכרון המצמרר של העולם שחרב. לעומת הייצוגים הישירים, הנוכחים במונומטים של הזיכרון שהוזכרו לעיל, תצוגות אלה ניחנות במבט רחב, שבו התחכום האינטלקטואלי אינו בא על חשבון החוויה הרגשית.

בלו סמיון פיינרו מציג בגלריה דנון בתל אביב את המיצב "עשן ואפר", שבו יוצרים המבקרים מעין תא גזים. במרכז המיצב ניצבת מאפרת ברזל ענקית ארוכה ומוגבהת. הסיגריות המעשנות (וסיגריות שמעשנים המבקרים שם) המונחות במגרעות המאפרה ממלאות את החלל בעשן סיגריות, והחדר הופך למסריח ומחניק.

במיצב נוכחים אובייקטים שונים, המאזכרים ייצוגים שהפכו לאיקוני שואה: עשן (הארובות המעשנות בסרטי השואה), נעליים (התצוגה באושוויץ), אפר (ערמת האפר בטרבלינקה) ובור / קבר אחים (האנדרטה בקייב). לצד אלה מוצגים אובייקטים המאפיינים את עבודתו של פיינרו לאורך השנים: שמלה המוארת מתוכה, נעליים, יציקת גבס לבנה ועליה המילה "שם", קופסת גפרורים וסירת נייר צפה.

בלו סמיון פיינרו

גם עבודת הווידיאו "1942 (פוזנן)", המוצגת עתה במרכז המדיה במוזיאון היהודי בניו יורק (אוצר: אנדרו אינגל), מאזכרת עולם, מקום ותרבות שחרבו, וסופה המצמרר מרפרר לתאי הגזים. האמן השווייצרי אוריאל אורלו ( Uriel Orlow ), החי ופועל בציריך ובלונדון, צילם את העבודה במסע שורשים שערך למזרח אירופה בשנת 1995.

עבודת הווידיאו פותחת בקלוז-אפ אבסרקטי, שמתברר כצילום תקריב של רצפת חרסינה. המצלמה נעה באיטיות, עד שנגלית במקום בריכת שחייה גדולת ממדים שבתוכה שוחה אדם. בחזית האולם יש קשת גדולה, ובמרכזה במה מוגבהת שמשני צדיה גרמי מדרגות.

אוריאל אורלו

ברקע העבודה נשמע חזן השר את התפילה "אל מלא רחמים", שחוברה באשכנז לאחר מסעות הצלב, במנגינה המסורתית. השירה הוקלטה על ידי האמן בבית כנסת בסיגט Sziget ) ) שבטרנסילבניה. "בעל התפילה" הוא חזן לשעבר, מאחרוני ניצולי השואה החיים עדיין במקום. החיבור בין מראה חזית האולם וקינת הזיכרון הנשמעת ברקע העבודה יוצרים תחושה שמדובר במבנה פולחני שהוסב מתפקידו המקורי. ואכן, בטקסט הנלווה לתערוכה צוין שהמקום הוא בית כנסת שהפך לבריכה ציבורית בתקופת הכיבוש הנאצי של פולין ומשמש כבריכה עד היום - כידוע, רבים מבתי הכנסת במזרח אירופה הומרו לבתי תרבות וקהילה בתקופה הסובייטית.

המצלמה מתמקדת בחזית ה"מזרח", ומשם היא עולה מעלה, כאילו עם כיוון התפילה לירושלים.

סוף העבודה מצמרר: המצלמה מתמקדת בתקרת הבניין, שבראש הקשת שלה נראות צורות הנדמות כפתחים. תפילת "אל מלא רחמים" שנשמעת ברקע מעלה אסוציאציות לתאי הגזים ופתחיהם בתקרה.

חוסר היכולת להתמודד עם פלצות השואה הביא בעבר לדגם זיכרון "מודחק", שהתבטא, בין השאר, בשימוש גובר באמנות מופשטת כחלק מניסיון שלא לדון ישירות בשואה. מצד שני, תצוגות שואה עכשוויות עוסקות לא פעם בשואה בצורה ישירה ופשטנית, גסה ורדודה. הניסיונות העדינים לדבר על העבר במיצבו של פיינרו או בהקשר לזיכרון של תרבות דתית שחרבה ואינה קיימת עוד אצל אורלו - מאתגרות את הייצוג הרשמי העכשווי של זיכרון השואה.