יהודית והולפרנס כדימוי אמנותי

מיתוסים אלה קיבלו ביטוי חזותי וצוירו רבות בעבר. בציורים תוארו דוד ויהודית כמנצחים, כשבידיהם ראש האויב הכרות.

דימויים של אישה עם ראש כרות בידה רווחו כקישוטים שהופיעו על חנוכיות בעיקר לאחר שדמויות אדם החלו להופיע   בגרמניה ובאיטליה החל מהמאה השבע-עשרה, בהשפעת ציירי הבארוק.   דימויים אלה מזוהים כמייצגים   את הישועה שהביאה יהודית כשהרגה את הולפרנס.

ביצירה העכשווית מקבלים המיתוסים הללו פנים חדשות.   פבל וולברג, המיטיב להלך על החבל הדק שבין צילומים עיתונאיים ל"צילום אמנותי", תיעד בזמן אמת זירת פיגוע של מחבל-מתאבד בירושלים. הצילום   מתכתב אמנם עם הציורים האיקוניים של אדם האוחז בראש כרות, אלא שכאן אין לא הילת ניצחון ולא שירי הלל. האבחנה בין מנצח למנוצח מיטשטשת במציאות של פיגועים זוועתיים וכואבים. במונחים איקונוגראפים הצילום מזכיר גם את תיאורי ראשו הכרות של יוחנן המטביל וציורי קדושים המחזיקים את ראשם בידיהם, וכן את הסדרה "זוועות המלחמה" (1814-1810) של הצייר הספרדי פרנסיסקו חוסה דה-גויה Francisco José de) Goya, 1746- 1828 ). נושאים אלה   נכחו גם בסדרת ציורים של יוסף קריספל בשם: "...על ראש שמחתי", משנת 2008-2005.

בהקשר הפמיניסטי, הדימוי של יהודית נוכח כאיקון תרבותי ביצירה המפורסמת "ארוחת הערב" The Dinner Party )) של האמנית היהודיה-אמריקאית ג'ודי שיקגו J. Chicago )) מהשנים 1979-1974. העבודה מוצגת בתצוגת הקבע במוזיאון ברוקלין לאמנות בניו-יורק.

זוהי יצירה פמיניסטית איקונית, ששמה על במת האמנות העכשווית   את שולחן האוכל כהמשך למסורת מערבית ענפה של תיאורי גברים אוכלים   היושבים סביב שולחן   (למשל, בתמונות "הסעודה האחרונה").

כיום שנים ספורות מאוחר יותר, עולה לא אחת הטענה שהשיח הפמיניסטי משנות ה-70 הפנים למעשה גישות גבריות מיליטנטיות וניסה לחקות אותן. כך למשל עולה היום בשיח המקומי השאלה האם ראוי שנשים ישתלבו בתפקידים בכירים בצה"ל (כמו קורס טייס), או שיש להצהיר שהשיח הזה פסול מעיקרו והפמיניזם העכשווי צריך להוות אלטרנטיבה לשיח כוחני גברי מעיקרו.   ביקורת כזו מובילה לשאלה שאשאיר פתוחה: איזו דמות מהעבר מתאימה היום לתפקיד האם-טיפוס לייצוג נשי יהודי מיתולוגי, את מי   ראוי להעלות עתה על נס?