אור איתן – חנוכיות פוסט מודרניות

מראשית שנות השלושים שלטה בכיפת עיצוב המוצר היהודי המגמה המודרניסטית שהתאפיינה בעיצוב נקי פשוט ופונקציונאלי. משנות השמונים החלה לחדור לתחום זה המגמה הפוסט מודרנית המאופיינת בהעדפה של ערכים רגשיים ורעיונים  ושמה דגש על התוכן של הכלי ולא על העיצוב הפונקציונאלי שלו. מגמה זו מעדיפה את הרושם שיוצר הכלי על פני השימוש בו.  האמנים רואים עצמה כמיצרים אורח חיים וסמלי זהות יותר מאשר כמיצרי אובייקטים. מגמה זו גם הרחיקה את המוצר ממסורת אסתטית יהודית- מובחנת  מהעבר.  

השימוש בחפצי יודאיקה ובדימויים של החפצים הללו בתחום האמנות העכשווית הוא  שימוש נפוץ באמנות היהודית בישראל ובחו"ל.  בארץ החל התהליך בסוף שנות השישים, והלך והתעצם במהלך שנות השמונים. כיום הוא משמש מוטיב רדיקלי חתרני, ונמצא באחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות המרכזי.   בהקשר זה עולה לא אחת קריאה של היצירות  הכורכת את הפואטיקה של הייצוג החזותי עם הפוליטיקה של הזהות התרבותית והמגדרית.   קריאה כזו מאתגרת את מה שנחשב לתרבות גבוהה על-ידי הצגתה של תרבות פופולארית כאמנות. תשמישי דת נתפסים כסוג של תרבות עממית-פולקלוריסטית ובמקום ליחס להם קדושה הם זוכים לייצוג ביקורתי.

השילוב של מוטיבים מתחום היודאיקה ביצירה העכשווית מתבטא לא אחת ביצירת אובייקטים חדשים המתכתבים עם האובייקט המסורתי, ומתיקים את האובייקט מתפקידו הריטואלי המקורי לשדה האמנות הטהורה.

עשייה זו משתלבת בשיח פולקלורי ענף המכוון לריבוי קולות ולהעצמה של הלא-קאנוני. שיח זה מקבל מקום חשוב ביצירה העכשווית, המציעה נִראוּת למה שאינו מוגדר. החיבור לעשייה הפולקלורית עשוי להפרות גם את השיח הקאנוני, על ידי הארתם של אספקטים מהתרבות העממית והעברתם למרכז השיח. לעיתים המתח בין חפץ ריטואלי לאובייקט אמנותי נגוז לחלוטין. אמנים רבים   עוסקים בשילוב בין פרקטיקות תרבותיות-דתיות לאמנות ויצירתם מערבלת בין הדיסציפלינות.   כך הופכות האבחנות המקובלות  שבין ריטואל לאמנות לחסרות ממשות.  

חנוכיות שיוצרים אמנים עכשוויים הן דוגמא טובה לערבול הדיסציפלינות   המדובר. מצד אחד אלה יצירות שימושיות עבור ריטואל,   ומצד שני הן נוצרות מתוך מודעות של אמן יוצר בשדה עכשווי  מוגדר.  להלן נדגים את הדברים.

פלירטוט עם גבולות החוק:

האסתטיקה והפוליטיקה של ההלכה המודרנית יוצרות דואט בין מה שנראה כאסור ולא-הלכתי לפתרונות במסגרת דיון במהות החוק וגבולות המשפט כך נוצרו פתרונות הלכתיים המתמודדים עם בעיות השעה החדשות (למשל שעון שבת, אפיית המצות לפסח במכונה לעומת האפייה המסורתית ביד, מצוות השמיטה והיתר המכירה, מצוות העירוב ועוד). אמנים שונים מנכיחים תמות אלה ומפלרטטים עם גבולות החוק ועם מה שנראה כאנטי הלכתי, כשבחינה מדוקדקת של יצירתם מגלה עמידה בקריטריונים הלכתיים והבנה עמוקה של מהות החוק היהודי.

בדומה, ההלכה המקובלת דורשת שנרות החנוכייה יעמדו בקו מתמשך   אחד ולא יהיו "כמין מדורה" (תלמוד בבלי, שבת כ"ג, ע"ב). אדוארד הרמנס    (E. Hermans) הדני משחק  עם דרישה זו: הנרות שלו הם  קוביות מלבניות המחוברות זו לזו ויוצרות בגובהן קו מתמשך  ישר לנרות. אלא שבגלל הצורה שבה העמיד האמן את המלבנים נוצרת אשליה שהם מתבלטים ויוצאים לעבר המרכז, ונוצר עקב כך מבע של מעין משולש סטבילי.  

נרות לכל שמונה

  זליג סגל, 1989, פליז

סאלו ראבד ( S. Rawet יליד ברזיל, חי ופועל בארה"ב) מקשר בין מיתוס הנס בחנוכה לחיפוש אחר מזור למחלות חשוכות מרפא בעידן הסרטן והאיידס. הוא  משתמש במבחנות רפואיות בתור קנים בחנוכייה. המבחנות הרבות על כמות השמן הגדולה שבהן, מכוונות לספק אור   לתקופה ארוכה משמונה ימים. הציפייה לנס ולמזור בעידן העכשווי  טוענת את מיתוס הנס במשמעות אקטואלית חדה וקשה. הציפייה לנס משתלבת לרוב בהתמודדות יומיומית קשה עם סבל, אובדן וכליה. בנוסף, הניסיון האנושי של הרפואה   להשתלב ב"מעשי נסים" של מרפא ומזור מייצרת משמעות אקטואלית למושג נס.  

בעבודה אחרת יצר האמן 36   נרות הנדמים לחלוקי נחל ועשויים מאלומיניום מוברק. שמונה נרות נוספים לא בוהקים משמשים כשמשים. הנרות מתאימים לאחיזת כף יד. כל נר כזה הוא יחודי ושונה מרעהו, וכך מתאפשרות קומבינציות חדשות בכל יום.