הציור היפאני (חלק ב')

*מאמר זה הינו המשך למאמר (חלק א')  שהתפרסם ב"טקסטורה".

תקופת מורומאצ'י

במאה ה-14 חודש הקשר עם סין ונזירי זן רבים נסעו לסין לשהות וללמוד במנזרי זן. יחד עם עקרונות זן נתקבלו מסין גם סגנונות ציור חדשים. מרבית ציירי התקופה היו נזירי זן שהעדיפו את הציור המונוכרמי בשחור אשר רווח בקרב נזירי הזן בסין, על פני סגנונות ציור אחרים.

תורת זן מדגישה את המדיטציה כאמצעי להשגת הארה (Satori),המתגלה לאדם בפתאומיות כ"מכת ברק". נזירי הזן פתחו טכניקה של ציור חופשי, ספונטני ומצומצם, הבא בדחף ותואם את רעיון ההארה הפתאומית. זה ציור אישי הדורש בהירות מחשבה, ומתעלם

מהמוסכמות האיקונוגרפיות של הבודהיזם המקובל. לאחר מדיטציה, ברגע של "הברקה גאונית" ו"גילוי האמת הפנימית", מושך הנזיר-צייר במברשת הטבולה בצבע השחור, וכב"מכת חרב" הוא רושם את התמונה על הנייר הפרוש לפניו. מאחר ואפליקציה של צבעים

גורעת במידיות היצירה, הרי שהציור של נזירי הזן הוא בצבע שחור על גווניו השונים (Suiboku). בהתאם לרוח הזן, ובכוונה לגלות את ה"ממשי" לעומת האשליה, ולספוג את תמצית המציאות, הם נמנעו מ"רגשנות מזויפת" הנובעת מקישוט צבעוני. היות וגם

תופעות הטבע אינן אלא אשליה, הם נמנעו מהעתקה של המציאות או רישום לפרטים, והעדיפו להציג את התרשמותם בתרגום אישי וספונטני.

 מאמיני זן האמינו כי "מהות בודהא" מצויה בכל חי, הדגישו את ההתבוננות הפנימית בנפשו של האדם ולא דווקא את הפולחן החיצוני כדרך להארה, בדומה לבודהא עצמו אשר זכה להארה שעה שישב במדיטציה. אמונת זן לא קידשה את ציורי בודהא ואנשיה לא

עסקה בציור דמויות מקודשות בסגנון אקדמי מדויק בדומה לכתות האחרות של הבודהיזם. ציירי הזן ציירו בקלות וביד חופשית נושאים רבים ומגוונים שהציגו מיומנות הנובעת ממשמעת וריכוז עמוק: ציורי נוף, ונושאים בעלי אופי אלגורי.

קאנזן (Kanzan) ו-ג'יטוקו (Jittoku) הם "שוטי הכפר" אשר זכו בהארה. הדמויות מוצגות כאידיוטים עם חיוך אווילי, וממחישות את הרעיון שהשגת ההארה אינה מותנת בהשכלה או בחכמה, והיא בהישג ידם של הכל. האחד מחזיק מטאטא כרמז לניקוי והסרת האובך

המערפל את הבינה, והשני מחזיק גוויל ריק כמשל כי התורה הנכונה נמצאת בלב האדם ולא בספרי הקודש.

 

2."ארבעת הישנים" – הצייר מוקואן מאה 14, דיות על נייר

הנזירים מוקואן (Mokuan) ו-קאו (Kao), מתחילת המאה ה-14 עסקו בעיקר בציור דמויות מפולקלור הזן המושפעות מציור של נזירי זן סינים משושלת סונג הדרומית.

הציור "ארבעת הישנים" של מוקואן מציג את הוטאי, קאנזן, ג'יטוקו, ישנים בחיק הטבע, עם נמר, כשהם שרועים ונשענים איש על רעהו בנועם ובשלווה.

תמונת "הנזיר קנסו" (Kensu) של קאו מציגה את נזיר זן הסיני בן המאה ה-7 אשר ניזון על צדפות וסרטנים, וכונה בשם "נזיר סרטן". הציור מבוצע במשיכות מברשת מגוונות: הנוף וקו הגלימה מבוצע במשיכות מברשת רחבות ובהצללה של הצבע השחור, ואילו תווי הפנים, האצבעות, והסרטן מצויירים בקווים עדינים. התמונה

כולה מלאת קלילות והומור.

 

3.לתפוס דג באמצעות דלעת'', הצייר ג'וסטצו, מאה-15''

דיות וצבע קל על נייר. 84 על 122 ס''מ

תמונת הנזיר-צייר ג'וסטצו (Josetsu), מהמאה ה- 15"לתפוס דג באמצעות דלעת", מציגה דמות כפרית עומדת ליד בריכת מים ומנסה לתפוס דג באמצעות נאד דלעת בעל פייה צרה, משל המעיד על הקושי שבהשגת האמת וההארה. הנוף המונוכרומי שבתמונה, המשמש כרקע להתרחשות, מצוייר בסגנון סיני אשר אומץ באותה עת ביפן.

הכתובות בראש התמונה הן שירים ודברי הערכה של כשלושים נזירי זן חשובי שהתרשמו מהציור.

הנזיר שובון (Shubun), שהיה תלמידו של ג'וסטצו, עסק בעיקר בציורי נוף בהשפעת ציור סיני. התמונה "התבודדות במטע במבוק" מציגה את אידיאל המשכיל המתבודד בטבע, הנראה יושב בבקתה צנועה המוגנת בשיחי במבוק וקורא בספר, בנוף ההררי עם עצי

אורן המרוכז בפינה אחת. משיכות המברשת עדינות אך החלטיות, הגוונים האפורים מבוצעים ברגישות רבה על רקע הנייר הלבן, ויוצרים אשליה של נוף ההולך ונעלם באין סוף. הקליגרפיה על התמונה היא שיר שנכתב בידי נזיר חבר.

4. "התבודדות במטע במבוק''הצייר שובון, מאה-15'

דיות על נייר, 33 על 135 ס''מ"

הציור בנושא זן של שובון המציג את קאנזן וג'יטוקו מצוייר בספונטניות , במברשת לחה וספוגת צבע שחור. הציור מלא ביטוי ועוצמה ומודגש באמצעות הניגודים בין שחור ללבן.

המפורסם והחשוב בין הנזירים-ציירים הוא סאשו (1420-1506 Sesshu), שהוא אחד הגדולים בציירי יפן. הוא היה תלמידו של שובון ונשלח לסין במטרה לרכוש ציורים סינים עבור השליטים היפנים שהעריכו ציורים אלו. סאשו שהה בסין משך כשנתיים, שם למד במקדשי זן והתעמק בלמוד ציורי נוף סינים מתקופת סונג, והתרשם מהנוף הסיני.

יצירות רבות משויכות לסאשו, רובן עוסקות בנושאי נוף. אחת התמונות שעוסקות במישרין בנושא זן היא "התלמיד מגיש את זרועו הכרותה לבודהידהרמה" המציגה אירוע דרמתי בתולדות הזן. הציור מציג את המורה הדגול, יושב שקוע במדיטציה, במערה בין סלעים

והנזיר Hui-ko, המבקש להיות תלמידו, כורת את זרועו ומגישה למורה, על מנת להדגיש את נחישותו וכוונותיו הרציניות. האירוע הדרמתי מוצג בצורה שלווה, מבלי שהמתבונן, שאינו מודע לעלילה, יחוש בדרמה המתרחשת. פניו של המורה, עם העיניים הנוקבות, מציגות עוצמה רוחנית כבירה. הגלימה העוטפת את הגוף מותוות בקו שקט ורך הממחיש את השקט הנפשי של המורה, זאת על רקע הסלעים המציגים חוסר שקט וסערה, נחלת ההוויה החיצונית.

5. קקאנזן וג'יטוקו'', הצייר שובון, מאה-15'' דיות על נייר, 37 על 100 ס''מ

המגילה האופקית הארוכה המציגה את "ארבע עונות השנה", שאורכה כ-16 מ', היא החשובה ביצירותיו של סאשו, היא צוירה בהיות האמן בן-67 שנים, ומציגה את כשרונו בחדירה אל צפונות הטבע.

המגילה, הרשומה בצבע שחור, נפתחת במראה מתומצת ושליו של נוף אביב, ממשיכה לקיץ ומציגה סירות עוגנות לחוף נהר תחת השמש היוקדת , שדות אורז ושמחת החיים בכפר הם ממראה הסתיו, והרים מושלגים מבשרים על החורף הקרב. עיון במגילה הוא מסע מופלא בטבע משך ארבע עונות השנה.

6."ארבע עונות השנה-קיץ"קטע ממגילה ארוכה, הצייר סאשו, 1486, דיות על נייר, גובה 38 ס''מ''
Mori Collection

מיאמוטו מוסשי (Miyamoto Musashi) מתחילת המאה ה-17, היה סייף מעולה וצייר בעל אופי מיוחד שפתח סגנון ציור אישי. הציור "צפור על ענף" מציג משיכות מברשת החלטיות, נועזות, בצמצום רב, תכונות הנדרשות מלוחם-חרב, ומאפיינות את רוח הזן.

 

7."צפור על ענף"הצייר מיאמוטו מוסשי''
. מאה-17, דיות על נייר, 54 על 126

הציורים של נזירי הזן מתקופת אדו (Edo) נקראים בשם זנגה (Zenga), "ציורי זן". הם רישומי מברשת קלילים המבוצעים בחטף, כאילו לאחר יד, וממחישים את תכונת הסאטורי , ההארה הגואלת המעניקה הבנה מוחלטת, ומקנה את היכולת להבדיל בין עיקר וטפל. הרישומים מקוריים, מלאי הומור, ובעלי משמעות סמלית.

נזיר הזן סנגאי (Sengai 1750-1837) היה קליגרף וצייר "זנגה"  שיצירתו כללה נושאי זן, נופים, פולקלור, וכו'. רישומיו הסטיריים ומלאי ההומור התבססו לעתים על אמירות חריגות

משלו,שנכתבו בצד הציורים האווריריים.

הבודהיזם נותן לצורות גיאומטריות יסודיות משמעות סמלית ופילוסופית מורכבת: המעגל, הריבוע והמשולש, הם תבניות המנדלה הבודהיסטית. מאמיני הזן מציגים צורות אלו כניסיון להציג את "היקום" על מרכיביו השונים, למשל: המעגל מסמל אין סוף והתחדשות; המשולש מייצג את שלוש התכונות של האדם - הפיסי, הרוחני, והשכלי; והמרובע הוא סמל לארבע עונות השנה ולהשתנות קבועה.

                                  "מעגל, משולש ומרובע"   הצייר סנגאי, מאה-19                        מעגל'', הצייר בנקיי, מאה-17, דיות על נייר''     
                      

ציור המעגל, הנקרא Enso, נושא מקובל ב"זנגה", הוא בעל משמעות סמלית מורכבת. השטח הלבן, המופיע גם ברבים מציורי זן, מציג את רעיון Ma, הערך האסתטי המציין "ריקנות (או הפסקה) בעלת משמעות" המגבירה את ההתרשמות מהנושא. בציור באופי זה אנו אמורים להתרשם יותר מה 'אין' שבתמונה מאשר ב 'יש'.

ציור אסכולת קאנו (Kano), ואסכולת טוסה (Tosa)

נזיר הזן והצייר סאשו היה האינדיבידואלי והחשוב שבציירי הנוף במונוכרום בהשפעה סינית. הציירים שבאו בעקבותיו היו ציירים מקצועיים, שהמשיכו בפיתוח האווירה היפנית של הציור הסיני כשהם מטמיעים את השפעת רוח הזן בתכונות קישוטיות.

הצייר קאנו מאסאנובו (Kano Masanobu 1434-1530) ובנו קאנו מוטונובו (Kano Motonobu) הם מייסדי אסכולת קאנו אשר צאצאיה הטילו חותם על הציור היפני עד לסוף המאה ה-19.

מוטונובו הצטיין בציורי נוף, ציפורים ופרחים, ודמויות, באופי קישוטי. ציוריו נעשו גם על "דלתות הזזה" (Fusuma ), או מחיצות מפרידות, שאפשרו ציור קישוטי במידות גדולות. ציוריו הושפעו מסגנונות ציור יפני מסורתי ושימוש בצבע. אולם הוא היה בראש וראשונה צייר מונוכרום שהושפע מציורי נוף סינים.

בתקופה זו של ציור מונוכרום, איבד ציור "ימאטו" מגדולתו. אולם משפחת ציירים בשם טוסה (Tosa) שמרה על מסורת הציור היפני בסגנון המסורתי, ואבי המשפחה, הצייר טוסה מיטצונובו (Tosa Mitsunobu), אף מונה בשנת 1469 כצייר חצר הקיסר.

פרגודים מצויירים

תקופת מומויאמה

במאה ה-16, נחתו ראשוני הזרים הפורטוגזים בחופי יפן. בארץ נבנו טירות גדולות שכללו אולמות גדולים וחדרי מגורים מרווחים. הציור במונוכרום וציור אסכולת "טוסה", המסורתיות,

נבלעו בחללים הגדולים והחשוכים. ציירי התקופה פיתחו סגנון ציור התואם ציורים בממדים גדולים על פרגודים ודלתות הזזה, עשויים נייר עבה המורכב על מסגרות עץ.

ציור זה התבסס על שילוב של משיכות מברשת בדיות שחורה בסגנון "קאנו" עם הצבעוניות והקישוטיות של ציור אסכולת "טוסה".

הציור מושתת על קווי מברשת רחבים וזורמים בעוצמה, ושטחי צבע בוהקים, המצויירים על רקע מוזהב של עלי זהב מרודדים. הציור עסק בעיקר בנושאי טבע: עצים, ציפורים, ובעלי חיים, המופיעים לעתים בגודל טבעי, ניסיון להביא את הטבע הממשי לאולמות השליטים. ציור זה משקף את רוח התקופה שבה הוסרו כבלי המסורת הדתית וגברה ההתלהבות לערכים ארציים.

10.פיקניק תחת עצי אדר'', הצייר קאנו הידיורי, מאה-16, פרגוד מצוייר, 364 על 149 ס''מ''

בתקופה זו התעורר גם עניין בהווי בני המעמד הבינוני. לראשונה בהיסטוריה של הציור היפני, עסקו ציירים בתיאור מראות שעסקו באורח החיים של מעמד האזרחים הפשוטים. הפרגוד המצויר בנושא "פיקניק תחת עצי אדר בטאקאו" יצירתו של קאנו הידיורי

(Kano Hideyori), בנו של קאנו מוטונובו, מציג מראה "סתיו", מארבע עונות השנה. קבוצה של אזרחים חוגגת תחת עצי האדר עם עלים אדומים, טרם השלכת, כשפסגות ההרים המרוחקים כבר מכוסים בשלג. בהתאם למסורת אסכולת קאנו, משלב ציור זה מקורות ציור סיניות, ברשום הסלעים, עם הקישוטיות והצבעוניות של אסכולת "ימאטו". הצייר קאנו איטוקו

(Kano Eitoku), נכדו של מוטונובו, הוא הנודע שבציירי התקופה ועבד בחסות השליטים. יצירתו הייתה רבה ומגוונת, אך מעטות מהן שרדו.

.11עץ ברוש'', הצייר קאנו איטוקו, מאה-16, פרגוד מצוייר, 456 על 168 ס''מ''

הפרגוד הגדול בן שמונה קיפולים מציג "עץ ברוש" צויר במשיכות מברשת נועזות והחלטיות עם משטחי צבע גדולים במבנה מרשים. קטע מגזע עץ הברוש היפני רב הימים חולש בשטח הפרגוד, על רקע צבעוני של זהב וכחול. ציור זה מעיד על האופי הקישוטי של יצירתו של הצייר איטוקו, שניסה לקלוע לטעם המהודר של פטרוניו.

אמן חשוב אחר ממשפחת קאנו הוא קאנו סנראקו (Kano Sanraku), תלמידו של איטוקו, שבין יצירותיו הציור על דלתות הזזה המציג "פרחי אדמונית", פרח המסמל עושר ואצילות, נושא חביב על ציירים רבים. פרח ססגוני זה תאם את רוח הפאר של התקופה.

הציור חסר את העצמה הקישוטית שבציור של איטוקו, אולם ניחן בתכונות של ראליזם אומנותי.

ציור הפרגודים של התקופה לא היה נחלת בני משפחת קאנו בלבד.

קאיאו יושו (Kaiho Yusho), היה בן למשפחת סמוראים וצייר מחונן אשר שליטתו הנפלאה במשיכות המברשת רמזה על אימוניו בחרב. הוא התעניין בתורת הזן ובטכס התה, והושפע בראשית דרכו מציור אסכולת קאנו, אולם מאוחר יותר למד מיצירותיהם של ציירי זן סינים. הוא פיתח סגנון עצמאי המבוסס על מסורת ציורי זן בשילוב יופי קישוטי ואלגנטי.

גם הצייר הסאגאווה טוהקו (Hasegawa Tohako), מייסד אסכולת טוהקו, שלט בסגנונות הציור היפני והסיני. צמד הפרגודים המציג "עצי אורן" מזדקרים מבעד לנוף ערפלי, מצויירים במונוכרום, ומעידים על כשרון האמן להשתמש בטכניקה הסינית של ציור בדיות שחורה להשגת ציור, במידות גדולות, המושתת על אוירה ונוף  יפנים. במקביל עם שליטתו במונוכרום הוא צייר גם פרגודים קישוטיים בנושא נוף וטבע על רקע מוזהב, ובכך המשיך במסורת הציור ההדור והנשגב של הצייר בן תקופתו קאנו איטוקו.

הפורטוגזים שהגיעו ליפן, מכיוון דרום, במחצית השניה של המאה ה-16, עוררו את סקרנות היפנים. הספינות הגדולות, הטיפוסים "המוזרים", סוחרים ומיסיונרים, בתלבושת אירופאית היו נושא מקובל לציור על פרגודים שכונו בשם "נאמבאן ביובו" (Byobu Namban), פרגודים המתארים את "הברברים שהגיעו מהדרום".

בין השנים 1590-1630 צוירו ביפן מספר רב של תמונות דומות המציגות את הנושא בהומור ובהגזמה, פרי דמיונו של האמן.

12."הפורטוגזים מגיעים ליפן''פרגוד מצוייר''
Suntory Art Museum .בערך 1600, 156 על 358 ס''מ

המבקרים הזרים הביאו עמם ציורים בסגנון מערבי. הציירים היפנים שהתרשמו והושפעו מתמונות אלו יצרו ציורים אקזוטיים המבוססים על ציור מערבי אחד, או לעתים, העתיקו פרטים ממספר תמונות בודדות ליצירת מראות רומנטיים דמיוניים.

תקופת אדו

בתקופה זו שגשגו התרבויות והאומנויות בצביון עממי. האסכולות המסורתיות: אסכולת "קאנו" בהנהגתו של קאנו טאניו (Tanyu Kano) שפעלה בחסות השוגון בעיר אדו; ואסכולת טוסה,שעסקה ביצירה בקרב האצולה בעיר קיוטו, ניסו לשמור על מעמדן העדיף, אולם במהרה הן התנוונו, איבדו המקוריות, ועברו לחיקוי מוריהם הגדולים.

בתקופה זו של שינויים חברתיים תוססים הופיעו אומנים שעסקו ביצירה באופי אישי , והתפתחו ארבע מגמות שונות.

אסכולת רימפה (Rimpa)

תנועה של ציור קישוטי שהתפתחה על בסיס ציור "ימאטו" המסורתי על ידי הצייר סוטצו (Sotatsu) בתחילת המאה ה-17. הוא היה אומן שעסק גם בציור על מניפות, ופעל בהשראתו של ידידו האומן קואטצו (Koetsu) שהיה איש תה, קליגרף וקדר. סוטצו פיתח סגנון ציור המבוסס על צבעוניות בגוונים שונים, ומפחית מחשיבות קו המיתאר. הפרגודים המצוירים המבוססים על הספור הקלאסי של "מעשה גנז'י", מתקופת היאן, מציגים תמונה המדגישה את האיכות הקישוטית ולא דווקא את הצד העלילתי.

בין יצירותיו המפורסמות של סוטצו נמצאים שני פרגודים המציגים את "אל הרוח" ואת "אל הרעם", נושא הלקוח מהפולקלור הבודהיסטי. הציורים מצטיינים בקישוט והדר, במיטב המסורת של האמן, ויש בהם נימה הומוריסטית משעשעת המפחיתה מחומרת

הנושא הדתי.

13. "אל הרוח ואל הרעם" הצייר סוטצו, מאה-17''
Kennin-ji .צמד פרגודים מצויירים, כ''א 169 על 154 ס''מ

החשוב בין הציירים שהושפעו מסוטצו הוא קורין (1658-1716 Korin), שעסק גם בעטור עבודות לכה.

צמד הפרגודים המהודרים המציגים "פרחי איריס" מבוסס על שני צבעים בלבד, כחול וירוק, על רקע מוזהב, ועל משיכות מברשת וכתמי צבע. למרות האמצעים המצומצמים, היצירה מלאת הדר קישוטי הנובעים מהקומפוזיציה המיוחדת . הנושא מבוסס על פרק ב"סיפורי

איסה" (Ise Monogatari), יצירה ספרותית מהמאה ה-10, בו מחבר

גיבור העלילה שיר בהשראת מראה פרחי האיריס הפורחים סביב "שמונה גשרים", נושא שהיה חביב על קורין.

צמד הפרגודים "עצי שזיף בפריחה אדומה ולבנה" ממחישים את יכולתו המופלאה של קורין ביצירת קומפוזיציות מרהיבות באיכותן הקישוטית. עצי השזיף בעלי הענפים הפרושים, צבע הפריחה, ומי הנחל הכסופים, הזורמים בתנועה סיבובית מסוגננת, יוצרים תחושה

של עולם קסום.

14."עצי שזיף בפריחה אדומה ולבנה"צמד פרגודים, הצייר קורין''
Atami Museum מאה-18, כ''א 172 על 166 ס''מ

האומן קנזן (Kenzan), אחיו הצעיר של קורין עסק בקדרות וציור. בגישתו הציורית היה קרוב יותר לרוח הזן, ולציור הסיני, מאשר לציור הקישוטי. הוא גילה עניין רב בספרות הסינית והיפנית , וכתב שירה, אשר לעתים הייתה מקור השראה לציוריו. הציור הצבעוני "פרחים בסלסילות" הוא איור רגשני לשיר שכתב קנזן. השילוב בין שירה, קליגרפיה, וציור, מקובל במזרח כעיסוקו של איש הרוח.

15. סלי פרחים'', הצייר קנזן, מאה-18''
צבע על נייר, 49 על 112 ס''מ
Matsunaga Museum

ציור "אנשי הרוח" (Nanga)

שלטון בית טוקוגאוה אשר מנע השפעה מערבית ביפן, טיפח את לימוד הפילוספיה הסינית, ובעקר את תורת קונפוציוס, בה ראה אמצעי לשימור המדיניות השמרנית. משכילים רבים ביפן הושפעו מתרבות "איש הרוח" של תקופות מינג (Ming) וצ'ינג (Qing). בתקופות

אלו פיתחו, בדרום סין, ציירים חובבים, משכילים ואנשי רוח, סגנון ציור לבבי, נעים, אישי, ומקורי. סגנון ציור זה נקרא "נאנגה" שמשמעותו "ציור דרומי", או ציור "אנשי הרוח"(Bunjin ga),  שהיה בניגוד ל"ציור הצפוני", האקדמאי, המקצועי, אך חסר המקוריות.

המפורסמים שבציירים "אנשי הרוח", ביפן במאה ה-18, הם יוסה בוסון (Yosa Buson), ואיקה נו-טייגה (Ikeno Taiga). ציורי הנוף הפיוטיים שלהם, שהושפעו מהציור הסיני, מביעים כנות וגישה ישירה לרוח הנושא. שירי הייקו, כתובים בקליגרפיה יפה

מלווים לעתים קרובות את הציור.

מסורת ציור "אנשי הרוח" השתרשה ביפן בשנים הבאות, ומספר רב של ציירים אימצו מגמה זו. עבורם היה הציור אמצעי לביטוי אישי ובריחה ממוסכמות, שחרור ממסורת ציור אסכולת "קאנו", שלעתים באה על חשבון האיכות הטכנית. בין הציירים החשובים בסגנון זה

שפעלו במאה ה-19, היה אורגאמי גיוקודו (Uragami Gyokudo).

ריאליזם

מגמה של ציור בצביון מציאותי מתגלה ביצירותיהם של מארוימה אוקיו (Maruyama Okyo) 1733-1795 ותלמידיו. בראשית דרכו צייר אוקיו בסגנון אסכולת קאנו, שהייתה מקובלת בתקופת אדו, ולמד סגנונות ציור סיני, אולם בהמשך דרכו, הושפע מתחריטים וספרים אירופאים אשר הגיע ליפן דרך עיר הנמל נגסאקי, באמצעות סוחרים הולנדים. כמה מרישומיו מעידים על החשיבות שראה בלימוד "מדעי" ומדויק של הצורות בטבע.

הפרגודים המצוירים בנושא "במבוק" מציגים שילוב של ראיה מציאותית בשילוב מאפיינים קישוטיים, ציור נטורליסטי המושפע ממסורת מקומית.

16."יונים ופרחים" הצייר מאטצומורה גושון''
Nezu Museum .מאה-18, צבע על משי

הציור האירופאי פתח בפני אומני יפן עולם חדש של ריאליזם ופרספקטיבה, אולם מדיניות ההתבדלות ורדיפת הנצרות וההשפעות הזרות עיכבו את ההתפתחות בכוון זה.

הצייר מאטצומורה גושון (Matsumura Goshun) שלמד בראשית דרכו את סגנון הציור של בוסון, הושפע מיצירתו של אוקיו, ויסד את אסכולת שיג'ו (Shijo), המקובלת גם כיום בקרב ציירים בקיוטו.

אוקיואה (Ukiyo-e)

השינויים החברתיים בתקופת אדו הביאו ליצירת אמנות שתאמה את הווי בני המעמד הבינוני, תושבי העיר אדו. אמנות הציור עסקה בנושאים "טריויאלים" המשקפים את תרבות המעמד העשיר החדש.

הציור הוא כאילוסטרציה המציגה פנורמה של הווי בורגני: מראות נוף, נשים יפות, תיאטרון קבוקי, ומתאבקי סומו, המוצגים ביופי רב.

בתחילה נהגו לצייר את התמונות , אולם הדרישה הרבה לסוג זה של ציור הביאה לפיתוח טכניקה של הדפסת העתקים רבים באמצעות לוחות עץ. ראה הערך הדפסי עץ .

התקופה המודרנית (- 1868)

בעקבות פתיחת שערי יפן בפני המערב הוצפה יפן באמנות מיובאת, וציירים רבים הושפעו מהציור המערבי. היו אלו האמריקני פרופ' ארנסט פינולוסה (Ernest Fenollosa) ומבקר האמנות היפני אוקקורה טנשין (Okakura Tenshin) שהצליחו לעצור בעד שטף  ההשפעה הזרה באמנות. הודות למאמציהם הוקמה "אקדמיה לאמנות יפה" בטוקיו, ששמרה על מסורות העבר, במקביל עם אימוץ ערכים חדשים.

אסכולת הציור המסורתית נקראה "ניהונגה" (Nihonga), או "ציור יפני", והתקיימה במקביל לאסכולת "יוגה" (Yoga) "ציור מערבי", שעסקה בעיקר בציור בצבעי שמן, חלוקה הקיימת גם כיום. שתי גישות אלו השפיעו אחת על השניה בטכניקה ובנושא.

הציירים יוקויאמה טאיקן (Yokoyama Taikan), שיממורה קאנזן (Shimamura Kanzan), ואחרים, הצליחו לשלב את ציור המברשת הקלאסי עם טכניקה מערבית, וליצור סגנון מיוחד אשר היה מקובל במחצית הראשונה של המאה ה-20. אומנים אחרים למדו ועסקו בציור בצבעי שמן במסורת הציור האירופאי, אקדמאי או אימפרסיוניסטי.

17. "דיג בנהר הגדול"הצייר טומיאוקה טסאי
צבע על נייר, 81 על 150 ס''מ, 1916

הצייר טומיאוקה טסאי (Tomioka Tessai 1836-1924) אשר חי בעיר קיוטו לא התרשם מההשפעה המערבית, והעדיף את מסורת הציור הסינית של "איש הרוח" מתקופות מינג וצ'ינג. כ"משכיל" הוא למד קונפוציוניזם, בודהיזם, ודאואיזם, וצייר בסגנון אישי המבוסס

על בקיאותו בקלאסיקה של סין ויפן. הנושאים בציוריו של טסאי מבוססים על נוף, משל ואגדה במיטב המסורת הסינית, ומציגים את הגיגיו של האמן בנושאים של מוסר ואידיאלים.

אלי לנצמן הינו בוגר אוניברסיטת "ג'ושי" ואוניברסיטת טוקיו. מפתח המוזיאון לאמנות יפאנית בחיפה ומנהלו משך 28 שנים. יו"ר האגודה לידידות ישראל-יפן.

אתר האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל - יפן בשיתוף שגרירות יפן בישראל