הקורא עונה ליצירה (על כתיבה וחיות אחרות)

במובן פשוט, דיאלוג הוא רק עניין מילולי, שיחה: דִיאַ-לוֹגוֹס פירושו ביוונית "דיבור-בֵּין", כלומר, דיבור שעובר וחוזר מממני אליך, מאדם לאדם. מלים שאנחנו משמיעים או כותבים עשויות להיות דיאלוגיות מעצם העובדה שהן מופנות ונמסרות אל מישהו. אפשר למצוא דיבור ממוען כזה כבר בשירה הראשונה שמופיעה במקרא, שירת למך, שנפתחת בפנייה לנשותיו: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי!". אבל למעשה, כל שירה היא מטבעה דיאלוגית באותו מובן בסיסי של פנייה ומסירה: השיר הוא תבנית לשונית שהמשורר מעביר אל הקורא.

דיבור ממוען כזה עדיין אינו ממש "דיבור-בֵּין", עדיין אינו שיחה; שכן דיאלוג הוא במהותו עניין דו-כיווני, החלפת מסרים בין שני דוברים לפחות. במובן זה השיר אינו נשלם במשלוח השיר אל העולם "שם בחוץ", אלא בתגובה החוזרת של נמעניו, כאשר מעגל התקשורת נסגר. ובמלים אחרות: יצירה שאינה זוכה למענה של תגובה מצד הקורא אינה חלק מדיאלוג כלשהו. הוא הדין בשאר האמנויות – מוסיקה, פיסול, מחול או גם גרפיקה והכנת תפאורות; אמנם הדיאלוג שבהן אינו מילולי, אך כולן מתַקשרות בדרכן שלהן, וכולן צריכות לגרום להשפעה רגשית ותבונית כלשהי על המאזין או הצופה על מנת ליצור בו הד כלשהו.

כל זה נשמע כמעט מובן מאליו לשכל הישר: האמן הוא קול בשיחתה של התרבות. אבל העולם מלא באמנים המתהדרים דווקא בחוסר המובָנוּת של יצירתם; אדרבה, בעיניהם זוהי הגושפנקה הבטוחה לביטוי עצמי אותנטי. אכן, לא פעם קורה שאמנות מסוג זה דווקא זוכה לכבוד ציבורי, אך למרבה הצער אין זה בזכות דיאלוג אמיתי שהיא מקיימת עם קהלים, אלא בגלל סוג של דיכוי שבעלי סמכות בתחום האמנות מפעילים על שוחריה: הקהל לומד מהם שאמנות היא עניין מסובך שאינך יכול להבין בכוחות עצמך, אלא רק בהסתמך על קביעותיו של בר-סמכא זה או אחר. במצב כזה, ככל שקביעותיהם של "בני סמכא" כאלה מובנות פחות לשוחרי האמנות, ככל שהן שרירותיות או מבוססות על תיאוריות איזוטריות יותר, מתחזק מעמדם של אלה כקובעי טעם, אבל לא מכוחה של הסכמה מושכלת. משום כך, ביטוי אמנותי בלתי מובן, הנמסר בשפה פרטית לגמרי, משרת היטב את האינטרס של אותם "בני סמכא": זוהי בלשונם "אמנות לשם אמנות"; כלומר, משהו שאינו נבחן על פי אמות מידה מוצהרות, ותלוי אפוא לחלוטין בפרשנותם שלהם. בתרבות שבה "מומחים" קובעים "טעם" בלי שייתנו בידי הקהל אמות מידה נגישות להערכת אמנות, אין דיאלוג עם האמנות, אין הבנה ואין חוויה של יופי – אלא ציות חברתי לטעם מוכתב מטעם.

אשר לאמנים עצמם, הם במידה רבה הקורבנות הראשונים של אותה מערכת מבקרת-משווקת שמדכאת, מנצלת ומבלבלת קודם-כל אותם. לא קשה לראות איך "אמנות לשם אמנות" היא עלה התאנה של קשֵׁי התקשורת והבלתי מוכשרים; אולם גם רבים אחרים, שאינם חסרי יכולת, הושפעו ומושפעים מאותה מיסטיפיקציה פרשנית של היצירה האמנותית. כאשר בוחנים את משמעותה של הסיסמה "אמנות לשם אמנות", מוצאים שהיא עצמה אינה אלא מיסטיפיקציה: זהו תיאור תכלית נטול תוצאות (משהו כמו "פדיקור לשם פדיקור") או טאוטולוגיה נטולת משמעות. לאמיתו של דבר, כדי להבין את הטענה האמיתית שמאחורי הסיסמה הזו, עלינו לבחון אותה מצד תכליתה ושימושה: האסטרטגיה של "אמנות לשם אמנות" טוענת כי למעשה ערכה של האמנות הוא בעצם תהליך יצירתה. במלים אחרות, "אמנות לשם אמנות" היא בעצם "אמנות לשם סיפוק עצמי".

אכן, לא קשה להסכים שאמנות עשויה לגרום סיפוק עצום ליוצריה; ועם זאת, ספק אם ניתן להסכים שזוהי מטרתה העיקרית או שזהו קנה המידה הראוי לבחינת ערכה. אמנות אינה ריפוי בעיסוק או סיפוק דחפים של היחיד – אלא דיאלוג. יצירה אינה צפה לבדה ברִיק פרטי, אלא היא קול בשיחתה של התרבות. משום כך, לאמנות יש רק מבחן אפשרי אחד: הקהל שלה. עמדה נרקיסיסטית, הרואה במעשה היצירה תכלית מַספקת לעצמה, פשוט אינה עומדת במבחן הזה, ומכשילה את היוצר בכך שהיא מספקת לו צידוקים לחוסר היכולת לעמוד במבחן הקהל.

השירה, העוסקת במישרין במלים היוצרות תמונות מחשבה, דורשת מקהליה לא רק היענות דיאלוגית במישור האסתטי, אלא גם היענות במישור הרעיון והרגש. היענותו של הקורא לשיר עשויה להתעורר מתוך מִגוון של רגשות – החל בהתפעמות או שמחה וכלה בכעס או כאב – אך לא מתוך דחייה או שעמום. היענות הקורא עשויה לכלול את כל הספקטרום הרעיוני שבין הסכמה לוויכוח, אך זאת בתנאי שהתוכן והאופן של השיר עוברים אליו במידה סבירה. תקשורת לקויה של הרעיון עלולה להביא את הקורא לאי-הבנה של המסר, ועל כן לאין-דיאלוג.

עם זאת, גם כשהמסר עובר באופן נהיר למדי, השיר עדיין עלול להידחות על ידי קוראיו, ואף ביתר שאת. שיר שאינו מוסווה בערפולים לשוניים שיגרמו לקורא לפקפק בהבנתו את המסר, ייבחן במבחן הישיר והמיידי של מה שיש בו: השיר עלול להיות כוללני, פשטני, מפוזר או צפוי מדי.

מה הם, אם כן, הקטבים האלה שביניהם מכוּוְננים התוכן והאופן של השיר? ואיך עשוי השיר להיות מתוח ביניהם במתח הנכון, שבו ייווצר דיאלוג עם קורא?

בין איכות לתקשורת

כדי לענות על כך, ראוי להקדים ולבחון לרגע מהו טיבו וייחודו של אותו מסר העובר דרך האמנות. בכל יצירה היוצר מעביר באמנותו את הרעיון שלו יחד עם מיומנותו הטכנית. שילובם של אלה – רעיון ומיומנות טכנית – יוצר את האיכות המיוחדת של תקשורת העוברת ביצירה. שירה אינה יוצאת מכלל זה. ככל צורת אמנות, היא אינה אלא תקשורת העוברת בין היוצר לקהלו: תקשורת באיכות גבוהה – תקשורת מסועפת משמעויות, תקשורת בעלת איכויות מוסיקליות או רטוריות – אבל תמיד תקשורת.

אדם יכול אמנם לתקשר בצפנים פרטיים עם עצמו בלבד, או "לכתוב למגירה" מבלי לפרסם; אולם בהקשר של "תרבות" – כלומר, של חוויות, ערכים, ואמות מידה משותפות – רק מרגע שאותם כתובי מגירה נפלו לידיו של קורא כלשהו, ורק בתנאי שמישהו מצא בהם משמעות, רק אז זוהי אמנות. ברמה המעשית של היצירה ראוי אפוא לראות את השיר כמין מכתב, הנשלח מן המשורר אל הקורא.

שירה נוגעת לא פעם בהתנסויות שבדרך כלל אנו חולפים על פניהן מבלי משים או ללא תובנה, רק משום שאין להן קיום בשפתנו ובמושגינו; היא חוצבת במחשבה חוויות חדשות מתוך העולם והחיים. לתקשר חוויות כאלו בבהירות הוא הישג אדיר: המשורר מאפשר לנו חוויה של ממשות חדשה, שקודם לכן לא היתה שם בפועל, או לפחות לא היתה מובחנת. אבל כל זה קורה רק כאשר התוכן החדש הזה אכן עובר. האסתטיקה והרושם הרגשי שהשיר יוצר בקורא אינם נטבעים בו באופן סביל ואוטומטי, אלא כפועל יוצא של היענותו ותגובתו לשיר. כל מה שמונע זאת ממנו – עִרפול של האמירה, החסרת נתונים נחוצים או יצירת הזרוֹת לשוניות לשמן – הוא מכשול או חבלה בדיאלוג.

הקטבים הממשיים שביניהם מתמרן המשורר הם "אמנות לשם תקשורת" לעומת "אמנות לשם איכות". למשורר שמטרתו אינה סיפוק עצמי אלא שירה, החבל הפואטי מתוח בדיוק בין שני קטבים אלה – בין בהירות המסר לבין האיכות הטכנית של השיר. שני אלה הם קצות הספקטרום של מעשה היצירה: האיכות הטכנית של הכתיבה היא המקום שבו משורר מעביר את ייחודיותו, את הדרך המיוחדת שלו בעיצוב הדיבור השירי. עם זאת, עודף ייחודיות ומקוריות מחבל בתקשורת: כדי לתקשר בכלל, אנחנו נדרשים לפשרה מסוימת. ניסוח שהוא ייחודי בתכלית הייחוד הוא ניסוח שמקשה על הקורא או מונע ממנו לגמרי להבין את המשמעות שרצינו להעביר אליו. "שלמות טכנית" אינה ניתנת להשגה אלא על חשבון התקשורת עם קהל היעד של השיר. אם אני כותב "שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית מִשְׁתַּלְחֶנֶת בְּעֵיוֹנַיִךְ" – זה אולי נפלא בעינַי, אבל הקורא יזדקק למאמר שלם או לפחות לקומנטאר מלווה כדי לפענח את ההיגד הזה (ע' הליקון 67, "הסוד", עמ' 94). במלים אחרות, פרפקציוניזם של משורר לגבי אופן הכתיבה יבוא תמיד על חשבון תוכן השיר: פרפקציוניזם לגבי איך השיר כתוב עלול לעלות בטשטוש גמור של מה שכתוב בו.

בפועל, על קו המתח הזה שבין איכות לתקשורת, המשורר מחליט באילו קהלים הוא מעוניין ולמי בדיוק הוא כותב. על הציר הזה הוא יכול להעביר רעיון מסוים קרוב יותר לקוטב התקשורת, ולהתביית על מכנה משותף רחב יותר – או להתמקם קרוב יותר לקוטב האיכות הטכנית, כשהוא מכוון לקהל מצומצם יותר. מאה אחוז תקשורת פירושם יצירה בנאלית שאינה מפעילה את הקורא; מאה אחוז איכות טכנית פירושם יצירה בשפה פרטית ובלתי מובנת. בין האינפרא-אדום של מאה אחוז תקשורת לאולטרא-סגול של מאה אחוז איכות טכנית משתרע הספקטרום הממשי של יצירה-בתוך-תרבות, וזהו טווח היצירה האפשרי של אמנות.

בחשבון אחרון, האיכות אינה יכולה לבוא על חשבון התקשורת. השיר הרי בא לומר משהו למישהו, שאם לא כן לא היה כותבו טורח למסור אותו ולוּ לקורא אחד, כל שכן לפרסמו מעל דפי כתב עת או ספר. התקשורת היא המאפשרת את הדיאלוג שבין משורר לקוראו. ללא תקשורת טובה, ללא כלים לדיאלוג, השיר הוא מכתב מוצפן שתוכנו עובר אל הקורא באופן לקוי וסתום.

הקורא עונה ליצירה

המשורר "משדר" מסר מורכב – רעיוני, צלילי, או תמונתי – מתוך תקווה שהקורא יקלוט את המשמעות הגלומה בו. אבל גם בקליטה לא די. בשיח הזה מישהו מדבר ומישהו עונה: המשורר בא לעורר תגובה. אבל בפועל, לאיזה מענה יכול הוא לצפות? אם קוראו גם הוא משורר, הוא יוכל אולי לכתוב שיר תשובה. אך במקרה הרגיל, שבו הקורא אינו גם חבר לעט, האם באופן פשוט ומחמיר באמת ניתן לקרוא לאינטראקציה הפואטית דיאלוג? האם הקורא אינו צד פסיבי בדיבור הזה?

לְקורא דרושים כמה תנאים כדי לקחת חלק ביצירה. כשהשיר מגיע אל הקורא, הוא מגיע אליו משום שהקורא מוצא בו תכנים רעיוניים ואסתטיים ומשמעויות רגשיות הנוגעים לחייו ולמחשבותיו. הקורא עונה ליצירה בעצם קריאתה: הוא לוקח בה חלק בכך שהוא משלים את התמונה מתוך עצמו, הוא מחבר את השיר להתנסויותיו שלו, לדעותיו ולרגשותיו. השיר נראה לו בנאלי בדיוק באותו מקרה שבו השיר אינו מאפשר לו להשלים את החסר לתמונת מחשבה חדשה משלו. אם הוא פותח ספר שירים וקורא שם ש"בסתיו נופלים עלים", סביר שאין לו הרבה מה להוסיף על הנתון הזה. הוא יודע זאת, ואין בזה הרבה חידוש: ההיגד הזה הוא "בנאלי" בדיוק משום שאינו מאפשר לו תגובה יצירתית משלו.

לעומת זאת, אם ההיגד שבשיר יוצר מקום מנטלי שמזמין התרחשות, תגובה ויצירה, הקורא ייכנס אל השיר פנימה – והוא יחווה אותו באופן שרק הוא יכול לחוות, באופן ייחודי וחד-פעמי. כשהוא קורא "צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָּנָם / כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי", הוא מוזמן לחוויה משלו: אם הוא חוֹוה שם את צניחתו שלו כעלה על הגדר, את מנוחתו האקראית והנתוקה הזו, הוא אולי מחבר לשם את ליל הירח ההוא שבו נרדם על שפת הים ללא מחשבות, או את היום שבו התיישב על ספסל בפארק לאחר שפיטרו אותו מהעבודה, והרגיש משומש וחסר תועלת. השיר שפועל על הקורא הוא השיר שמופעל על ידי הקורא; הוא עונה ליצירה ביצירה משלו, בחייו ובעולמו.

בהקשר הזה, השיר הוא דיאלוגי במובן התובעני ביותר של המלה. השיר נועד ל"קהל", אבל הקהל איננו מין מדף מנטלי להניח עליו את השיר. הקהל הוא אותו אדם הקורא את השיר ולוקח בו חלק. סביר שאם השיר מעורר בו שעמום, דחייה או התנגדות – זה לא יקרה. אם מִלות השיר או הרעיון אינם מובנים לו – זה לא יקרה. אם השיר אינו טורח להעביר את המסר אלא רק מדקדק באיכויות הטכניות של השירה – זה לא יקרה. במקרים אלה השיר יחטיא את יעדו.

לקרוא את הקורא

ברמה המעשית של הכתיבה, היחס בין תקשורת לשלמות טכנית נתון במידה מסוימת לבחירתו של הכותב. כמובן, אין לרשותו של המשורר שום ספקטרום המכוּיל על ערכים קבועים של יחסי "תקשורת/איכות" שהוא יכול לקחת מהן מנות מדודות. "תקשורת" או "איכות טכנית" אינן החומרים המרכיבים שיר, אלא תוצאות של שימושים ספציפיים   בשפה. משורר יוצר במלים ובתחביר תכנים מוסיקליים, זיקות לשוניות, הקשרים תרבותיים וכו'. בבחירה זו יש אפוא מרכיבים רבים, אבל בתוך כל הבחירות הקטנות האלה, בסופו של דבר המשורר מתמקם איפֹשהו על הספקטרום הזה. מה שהמשורר מחליט עליו הוא אסטרטגיה של דיבור, שיש בה יותר או פחות איכות טכנית, יותר או פחות תקשורת.

כשמשורר מחליט על גובה הרף שהוא מציב מצד האיכויות של השיר, הוא כבר בוחר את קהלו: האם החוויות או הרעיונות מורכבים או פשוטים? האם האופן שבו הוא מעביר את המסר דורש מאיתנו להכיר את התנ"ך? את שקספיר? את שופנהאואר? האם עלינו לפתוח ספר היסטוריה? מילון? אנציקלופדיה? זוהי בחירה לגיטימית, במובן זה שבתוך הסקאלה של איכות-מול-תקשורת היוצר זכאי להחליט על סוג השיח שהוא רוצה לשוחח. בחירה כזו שונה קטגורית    מן הבחירה בלא-דיאלוג – הבחירה בערפול, בנוסחאות תחביריות אליפטיות, בדיבור פרטי מוצפן או באמירות כלליות.

האחריות על התקשורת עם הקורא היא קודם-כל של הכותב: עליו להיות מסוגל לאמץ את עולמו הלשוני, מושגיו ונקודת מבטו של "הקורא" שלו בתרבות נתונה, ולכתוב אל קהל היעד שהיצירה נועדה לו באופן שיאפשר הבנה, תגובה ויצירה בעולמו של הקורא. הדרך להשיג זאת היא לסייע למסר לעבור בלי מכשולים אל יעדו, כלומר לא לשכלל את האיכויות הטכניות של השיר מעבר לנקודה שבה תקשורת טובה עדיין אפשרית להשגה. הביצוע, מבריק ככל שיהיה, חייב עדיין לקיים דיאלוג קולח דיו, ולהעביר את הרעיון בבהירות סבירה. מבחנו של היוצר איננו בכמה הגביה את הרף של הביצוע הטכני, אלא בכמה מעט הנמיך אותו למען התקשורת עם הקורא.

אידיאלית אפשר לומר שמשורר השולט באמנותו בורא מקום פואטי צלול, פתוח, שהקורא יכול להיכנס אליו ולחוות אותו. זה קורה כשדרכי הביטוי השיריות שנקט הן בבחינת אתגר סביר,

וכשהמסע המילולי שהוא מזמין אליו את הקורא איננו מרוץ מכשולים; זה קורה כשהקורא יכול ללכת בו לעומק   גם בלי להיות מומחה בחידות היגיון ובקריאת מחשבות. המומחיות הטכנית של משורר מיומן מתבטאת למעשה בשימוש מדויק בפעולות מדויקות: המטאפוריקה, המקצב, הפסיחה וכו' מכוּוְננים אצלו במידה כזו שהוא אינו צריך עוד להשקיע בהם את מאמציו. הוא פנוי לחשוב מה לומר וכמה, הוא פנוי להעביר את הרעיון, לשוחח את השיח.

לאתר של אמיר אור

אמיר אור בבננות בלוגס   

למאמר: הגעגוע למשמעות