הגעגוע למשמעות (פוסט-פוסט-מודרניזם)

אם אי פעם ראית מישהו שקוע במשהו, זה היה ילד עם עיפרון צבעוני בגן הילדים או אמן בעבודתו. יצירה היא אושר. יותר מזה - יצירה היא סוג של מגע: כשיצירה מצליחה לעבור לקהלה, היופי והמשמעות הגלומים בה ממיסים מחשבות ורגשות שליליים וגורמים למקבליה לרגע של התעלות. אבל בתרבות הנוכחית הילד עם העיפרון הצבעוני יגדל לדעת שאמנות אינה רק אושר: כמעט שום תחום לא סבל מידות כאלה של מיסטיפיקציה, בלבול מכוון, הגבלה ומשטור, כפי שסבלה האמנות. 

אולם בהדרגה, השתלטותה של אותה דרך חשיבה ניהיליסטית על מוקדי הכוח האקדמיים סימנה את עלייתו של רלטיביזם אֶתי, רלטיביזם שהפך עד מהרה לפילוסופיה של ברבריות שחלחלה לשיח הציבורי, למדיה, לתרבות. הפילוסופיה של הברבריות הביאה אל התרבות את הבשורה של השוויונית האולטימטיבית: שום דבר אינו בעל ערך משל עצמו, וכל קנה מידה (באשר הוא קנה מידה) הוא ריאקציונרי. במלים אחרות, הכל מותר; הכל – חוץ מהשאיפה לערכים ולמשמעות בעלי תוקף אתי או אסתטי.

מוקדי הכוח התרבותיים בוססו מחדש בהתאמה: לא על ערכים אלא על תדמיות.   שהרי אם הכל שווה-ערך להכל, אי אפשר לקבוע כללים של ערך ומשמעות, לא בתחום האסתטיקה ולא בתחום האתיקה: אי אפשר להציע שום קנה מידה ביקורתי להבחין בין ביקורת סרטים בעיתון יומי לבין ביקורת התבונה הטהורה, ואין שום הבדל עקרוני בין כתבת ספורט על משחק השבת בליגה לבין שיר של פינדרוס למנצח בתחרויות האולימפיות. בתפיסה זו לטקסט אין שום יתרון על מאמר הפרשנות שנכתב עליו. ולמעשה, לשום כלל מחשבתי או אתי אין בעצם ערך אמת כלשהו; לשום אדם, לשום רעיון, לשום יצירה. 

לכן, בשורה התחתונה - הכל דבֶּרת, מיסטיפקציה של רעיונות, משחק של תדמית ומראית עין. אפשר לקרוא את דרידה קורא את קאנט באופן נטול משמעת ביקורתית, להתפעל מן הכישוף שבמלים, ולרקוד מסביב לטקסט. אפשר לסגוד במקום להבין, ואפשר לקבוע מה טרנדי ומה לא - בלי לטרוח עוד באיכות ובמשמעות. כל אחד והנראטיב שלו.

ולכן - אין בעצם מה ללמוד, אין מה לשפר ואין שום דבר שאפשר לשאוף אליו או להתגעגע אליו, כי כל הערכים והרעיונות הם בין כה וכה שווים בחוסר הערך שלהם, וכל האנשים שווים באפסיותם הקיומית והערכית – כמובן חוץ מהמורים הנאורים, שלמרות שאי אפשר ללמוד כלום, לימדונו כל זאת; וחוץ מאלה שהאמונה החדשה הזו משרתת אותם, לאחר שהשכילו להפוך ריקנות לכוח. המרוץ אל המכנה המשותף הנמוך ביותר קיבל את הצדקתו האולטימטיבית.

משחק נחמד, אבל שמא לא לאורך זמן. 

תחום ידע שיכולות להתקיים בו אלף אסכולות שונות מפולגות בדעותיהן,   ושמקשיבים בו בפה פעור לדיעות במקום לשיקולים שכל אדם ואדם יוכל להגיע דרכם למסקנות,   הוא תחום תְלוּי-סמכות בלבד. למרבית הצער, שדה האמנות משופע במיוחד בחוקרים, במבקרים ובסברות כרס מסוג זה. לא בחינה בקורתית ואקספרימנטלית של קני מידה אלא מיסטיפיקציה של הדיבור עצמו; לא שכנוע אלא הטלת אימה באמצעות סמכות.

ככל שזרעי הניהיליזם הזה נובטים, מתברר שמי שמשלם את החשבון הוא האמנים, הקהל והתרבות. עכשיו אפשר -   וזה-מה-זה "קוּל" - לשווק טורי שיר בנליים אך בלתי מנוקדים, ובלבד שיהיו מודפסים ברוב רדיקליות כפמפלטים מהפכניים, ומנופחים בחשיבותה של חוסר חשיבותם; ואפשר גם לעשות קולז´ מכמה יצירות של אחרים או מחפצים או אמירות אקראיים, ולהציג אותו כמלה האחרונה של האימפוטנציה הקיבוצית המוסכמת שלנו – של אי האפשרות הקטגורית ליצור משהו בעל ערך. 

האמנות היא טרף קל לניהיליזם, כי אמנים דוכאו זה דורות. המרד השקט שלהם, המקוריות והנאמנות היצירתית שלהם, הותוו בתוויות של חתרנות, א-מורליות והתנהגות חברתית מפוקפקת. עולם המבוסס על תדמיות כשלעצמן הוא עולם מסוכן במיוחד לאמנים. כך למשל, אמן צריך להגן על עצמו היום מפני האמונה המוזרה והנוירוטית, שאם הוא נעשה פחות נוירוטי, גם יכולתו האמנותית פוחתת. למרבית הצער ישנם אמנים שחונכו להאמין כך, וישנם עיתונאים ומבקרים המטפחים תדמיות כאלה; מכוח אותו חינוך אמנים לא מעטים עדיין מבקשים לנהוג באופן הכי אקסצנטרי והרסני בחייהם הפרטיים והציבוריים, כדי לזכות בתווית המתאימה ולהוכיח שהם אמנים. אלא שגם בזה לא די. שכן, עולם התדמיות אינו עולם של חירויות, אלא של כוח ולא מעט צביעות. 

מלכתחילה היה בכל זה משהו מתעתע, משום שרבים מהפוסטמודרנים לא היו באמת ´פוסט´-מודרנים: הם לא היו איזשהו תוצר טרנספורמטיבי של המודרניזם, אלא אותם אנשים שהתבגרו באקלים מודרניסטי ולרוב מרקסיסטי. חלקם המשיכו את הלך המחשבה המודרניסטי ללא רעיונות חדשים של ממש, וחלקם ניסו לשבור את שרשרת הגאולות המודרניסטיות באמצעות זן חדש של רלטיביזם; אבל לאמיתו של דבר, אפילו אלה לא היו מוכנים לקבל על עצמם את הרלטיביזם הגמור שהתבקש מדבקות עקבית בעקרונות אלה, פשוט משום שרלטיביזם כזה לא היה מותיר מקום לפעולה בשום מישור של עובדות מוצקות. עצם המחשבה הפוליטית של אנשים אלה ורצונם להשתלט השתלטות "מתקנת" על מוקדי כוח חברתיים עמדו ועומדים בסתירה לכך.   בפועל הפוסט-מודרניות הגיעה די מהר לידי שלילת העקרונות הרלטיביסטיים שלה עצמה, וכרתה מחדש ברית עם המחשבה הפוליטית שקדמה לה. יצורי כלאיים מוזרים כמו "פסיכואנליזה מרקסיסטית" ו"מדע קווירי" החלו עולים מבלילת הקסמים הזו, אבל זה לא הפריע לאיש: לא הפילוסופיה עמדה כאן על הפרק אלא המאבק על עמדות הכוח; ההיבריד המחשבתי הנ"ל התגלה כמכשיר יעיל לקעקוע הסדר הישן של ההומניזם, התפיסה ההתפתחותית, והחינוך למצוינות. 

עם זאת, עוד קודם לכן, הזניה של השירה והאמנות לא נעדרה גם משורות המודרניזם. הפוליטיזציה של השיח כחזותה העילאית של האמנות החלה משם, ואומצה לתוך השיח הפוסטמודרני. השיטה לכך הייתה ועודנה רדוקציה של השירה והאמנות ל´איזמים´ שונים, לדגלים חוץ אמנותיים של אמיתות לוהטות שאין בלתן. הדגלים הם רבים - חברתיים, דתיים או פוליטיים – אבל הרדוקציה דומה ומשותפת לכולם. תחומי חיים ומחשבה שהשירה עשויה לבטא זה בצד זה בלי קושי, הפכו לכרטיס כניסה אידיאולוגי למיני שירה מטעם: שירה פמיניסטית, שירה הומוסקסואלית, שירה עדתית, שירה שמאלנית או שירה אמונית. כל התארים האלה שהודבקו לשירה הם סוגים שונים של הזניות לא משום שאיזשהו נושא מן הנושאים הנזכרים אינו לגיטימי או ראוי לעיון, אלא בגלל הניסיון לשעבד ולכלוא את היצירה האנושית בשירותם. השירה יכולה לדבר על כל נושא מנושאים אלה, אבל מרחב היצירה שלה מקיף הרבה יותר מהם. הנושא של השירה הוא החיים - בכל גילוייהם.

יותר מזה – הגבלה זו מעולם לא היתה רק רעיונית. כל אמנות באשר היא אמנות, והשירה בכלל זה, תלויה באיכות לא פחות מאשר במסר שהיא מעבירה; היא דורשת כישרון הבעה ומיומנות "טכנית" לא פחות מאשר מעוף רעיוני. מבחינה אמנותית גרידא, הרדוקטיבים הרסו את השירה בזה שהשליטו את המסר על האיכות, והניהיליסטים – בזה ששללו הן את התוקף של המסר והן את התוקף של איכות אמנותית כלשהי.