משהו מופלא קרה לי באום-אלפאחם

אמנים עובדים, יוצרים כמיטב יכולתם, וכל פרנסתם על הפטרון. במקרה זה, תורמים עלומים ששייכים לוועד התומך בגלריה, ואני מנחשת שאלה הם עשירי העיר שמשכילים לטפח את הפנינה הקסומה – הגלריה לאמנות. ילדי העיר הקיפו אותנו. מדי פעם עבדו, וראיתי עבודות דומות לאלה שלנו,

כמו מגשי ברכה של זיינב או ראשים מפוסלים בהנחייתה של דלית טיאר. המוני ילדים, עם ניצוץ מאושר וגאה בעיניים, הוכיחו את חשיבותו של האירוע להם, לנו ולגלריה.

עלי מינאוי, קדר אמן

זיינב ג'רביע

בהיותי שמאלנית פסיבית להחריד ראיתי במפגש הזה הזדמנות לתרום את חלקי לניסיון החשוב כל-כך לתקשר עם תושביה הערבים של ישראל, ואם אפשר, אז גם עם תושבי פלסטין.

לצערי, שלושת הקדרים החברונים שהיו צריכים להגיע לא הצליחו לקבל אישורי כניסה לישראל. וזה לא שלא חשבנו עליהם. בברית סמויה שנוצרה בינינו, אמני קרמיקה וקליגרפיה, פתאום לא היה מקום לריחוק האנושי המקובל, אפילו לא בין גברים לנשים. היינו פשוט אמנים שנמלטו ממעגל החיים השוחק למסגרת המאפשרת יצירה.

ולא שלא עבדנו קשה. היה לנו שבוע למצוא את הנושא ולנסות לבצע חלק משמעותי מהעבודה כל עוד אנחנו באווירה הזו, של שלום בין בני ובנות אדם. באופן מפתיע, פרט לקליגרפיה הערבית המופלאה שייצג מוחמד כלש, אמן מוכשר ששואב הרבה מההיסטוריה המוסלמית עתירת היופי והמשמעות, השתתפה גם קבוצה של יוצרי קליגרפיה יפנית בהנחייתה של המורה האולטימטיבית (שלמדתי אצלה ועוד אלמד) תרצה פייטן ממצפה-הילה.

מה עושה שם קליגרפיה יפנית? תשאלו את הילדים, שכל-כך שמחו שתיכתב מלה יפנית על עבודתם. ובכלל, הקליגרפיה היפנית-סינית כבסיס לציור ולאסתטיקה הפכה כבר מזמן למחוז חפץ לאמנים, ואמנות הקליגרפיה סובלת, כמו הקרמיקה, מתדמית האומנות שמדירה אותה מעין צרכן האמנות השמרן.

מצאתיגם קשר מעניין בין הקליגרפיה היפנית והערבית. הקליגרפיה הערבית התפתחה בעיקר סביב דברי הקוראן, שהם שירה צרופה, מכיוון שאיסור הפסל ומסכה חל על המאמינים המוסלמים כמו על היהודים. הכתב הערבי יפה הצורה השפיע גם על צורת הציור והעיטור המסורתית, ולהפך: גם הוא עצמו הפך לציור מורכב. והנה, הקליגרפיה היפנית משמשת אף היא בסיס לציור. הקליגרפיה עצמה נובעת מציורים. אות היא מלה, ומלה ועוד מלה בונות דימויים; האותיות, שהן בעצם ציורים מתומצתים, משמשות לפיתוח ציורים. המלה "מושלם", למשל, נראית כמו צורת איש (שתי משיכות שנפגשות כמשולש חסר בסיס, ואחת מפאותיו צועדת קדימה) ולה שתי זרועות פרושות לצדדים שמסמלות קבלה ועוצמה, ובתחתית, במרכז, בין הרגליים, עוד פסיק קטן שמייצג חיבור לעצמי. מושלם. אבל איזה מושלם, כל-כך פתוח. הנוכחות של הקליגרפיה היפנית נתנה עוד הרגשה שהכל מותר והכל אפשרי בדרך לשלום בין אנשים.

אי-אפשר היה שלא להתפעל מיופיה של הקליגרפיה הערבית, ויופיה יתקשר לשירה ולדיבור של מי שמתייחס לשפה בכבוד ובאהבה. מוזיקה מופלאה. לא יודעת אם אני אובייקטיבית מספיק, אבל יש לי תחושה שיש משהו בדיבור הערבי שנעשה מאהבת המלה, ויש בו מוזיקה חזקה.

זאת הרגשתי בערב המשוררים שבו השתתפו משוררים ערבים ויהודים. כולם משוררים נהדרים, אבל יסלחו לי ענקי השירה היהודים: כשמשורר ערבי קורא את שירתו (והדברים אמורים גם במשוררות, כמובן), תהיה המלה מודגשת, מושהית, מתייחסת לשומע, מחכה שיקלוט, אוהבת ונותנת.

המשורר יקריא את שירתו במלוא תשומת הלב. משורר עברי יצטנע, ידלדל את הטון, ייתן קריאה מהירה וביישנית, דלות החומר, תו אחד או שניים. זהו. והמבין יבין.

אין להכחיש גם את מקומו המכובד של המשורר בחברה הערבית. כמו הקדר, כמו הקליגרף. הפליא לקרוא טאהא מוחמד עלי, זקן המשוררים, בקול שאינו עוצר בשום מחסום, לא של חומר ולא של נפש. חוצה מרחקים, רב צלילים ומעמיק חקור. אין כמעט צורך להבין את המלים: השירה הפכה אולי להיות שיר עם מנגינה. והשיר שריגש את הקהל היהודי והערבי עד דמעות מספר על המשורר העומד מול מחריב ביתו וחייו ושוקל כיצד ינקום בו. לאחר בדיקה מדוקדקת של אמצעי נקמה הדומים למעשים שנעשו בו ובמשפחתו, הוא מחליט לא לנקום. זו תהיה נקמתו הגדולה. איכשהו השיר הזה מתחבר לי למפגש האמנים שם, בסדנאות הגלריה. מכל המלים הגדולות, אחרי כל העוולות והפגיעה ההדדית, ללכת הלאה אלה אל אלה בידיים מושטות ובניסיון קשה, אמנם, לא לנקום. וכן לחיות, וביחד.

גלשתי לשירה עוד לפני שנגעתי במה ובמי שלשמו הגעתי לאום-אלפאחם: הקרמיקה. ומוטב נאמר, החמר. כמו שכבר ציינתי בעבר במאמר על תערוכת "מחסום" בתמרה מנהלי הגלריות במגזר הערבי, סעיד אבו-שקרא ואחמד כנעאן, למשל, נותנים מעמד שווה לקרמיקה ולאומנויות שונות בתערוכות האמנות. כמובן כשהן נושאות משמעות פרט לאסתטיקה (הוכיחו זאת גם האוצרים עמי שטייניץ וחיים מאור בתערוכות שאצרו), ופה המקום לומר שהגיע הזמן להרחיב את גבולות הקבלה, ולומר שכלי יפה, בעל פרופורציות, צבע ותואם פנימיים וחיצוניים, ייחשב לאמנות, וכמוהו גם בגד או לחם, אבל זה כבר נתון לוויכוח. איני יודעת איך לתמוך בעמדה הזו ברהיטות; אני פשוט רוצה להאמין שכך צריך להיות.

עלי מינאוי, שהוכתר באופן לא רשמי לכוכב הסימפוזיון, הוא איש נעים הליכות, תושב יפו, שזכה ללמוד את מקצוע הקדרות מדודו. כבר שנים רבות הוא משכיר את שירותי הקדרות שלו לחברות ולקרמיקאים. ככל הידוע לי, איש בארץ אינו שולט בטכניקת האבניים שליטה יפה ומלאה כל-כך. עם כל-כך הרבה קרמיקאים עבד, אקדמיה של שנות לימוד רבות, וכעת הבשיל ליצירה משל עצמו, לעשיית יצירות עמוקות מן הנפש ומן היופי. פעם ראשונה בשלושים שנה, כדבריו, שחתם את שמו. כמובן שקרמיקאים רבים שהיו שם וידעו שאינם יודעים לעבוד כמוהו ביקשו ממנו שיכין להם עבודה, והם יוסיפו את חלקם. כמה מהמבקשים ודאי מעריצים פשוט את השליטה והיופי, ומבקשים לרקוד איתו ריקוד משותף. כעשרה אמנים יצרו איתו יחד, יהודים וערבים, אבל הפעם עלי חתם את שמו!
הוא אומר שכולנו נתנו לו את הביטחון. אני מאמינה לו, כי גם אני חוויתי שם קבלה ועידוד. ובראש המעודדים והמאפשרים ניצב סעיד אבו-שקרא, שלבו ונפשו רחבים להכיל, להתייחס ולתת לכל-כך הרבה אמנים. רק חיכיתי לשמוע ממנו מדי פעם "מדהים! מדהים!" וטסתי הלאה. וכך גם דפנה לוי, המפיקה והמתאמת, אמנית בוגרת האקדמיה לאמנות בפירנצה, וצוות העובדים ובראשם כאמלה היפה. אנשים יקרים ומעודדים, תזמורת מתואמת היטב עם המנצח המשתבח ביחסי אנוש טובים ובאהבת אמנות שאין לה גבול. הוא אשר אמרתי: סעיד אבו-שקרא דה-מדיצ'י.

לצד היצירות המשותפות, עלי יצר יצירות מלאות תקווה ומשמעות. אני מחכה לתערוכת היחיד הראשונה שלו. איש יקר ומוכשר.

אספר לכם על עוד אנשים שהכרתי. לנו בחדרי האירוח של גבעת-חביבה, ורוב המשתתפים, שהיו תושבי הגליל והסביבה, נסעו הביתה. לא כך אנחנו.
היינו שם יוסף רג'בי, חולוד אבו-סביח, לירז זיו, ורדה בר-שמאי, זיינב ג'רביע ושוש תמיר (ויסלחו לי אלה שלא הזכרתי).

בערב, כשישבנו יחד מותשים, מחסלים את שאריות המזון הטעים שהאכילונו ביד נדיבה בגלריה, צוחקים על כל שטות קטנה, מאושרים כילדים, מתכוננים לשנת לילה קצרה והתעוררות מוקדמת עם מיליון רעיונות מפוצצים, שיתפנו את חברינו לחאפלה ביצירותינו.

לא הראינו תמונות של הילדים והנכדים; ראיתי שם את יצירותיו של יוסף רג'בי, אמן מבית-חנינא, שהסטודיו שלו נמצא מעבר לחומה ובלית ברירה הוא פשוט עובד בבית. הוא בוגר בצלאל וה-Palestine Polytechnic Institute, השולט בזכוכית (זה מה שלומדים היום גם במחלקה לקרמיקה בבצלאל, למרבה הקנאה) ובקרמיקה, אך לצד עבודותיו המרשימות האלה מצייר תבליטים עשויים ממשטח של נסורת ובוץ, שאותם הוא צובע בצבעי אקריליק. התוצאה היא שילוב של פיסול וציור. לעשות עבודות מקרמיקה לא משתלם, הוא טוען, וציוריו אלה נחטפים. ולא שהוא מתפשר במשהו בנושאים. אין פזילה לכיוון הקונה: יש ביטוי של האמן ועולמו, יפה אך מיוסר. אני טענתי שבחירתו בטכניקה הייחודית הזו היא בחירה שמשלבת יכולות רבות, ולאו דווקא כניעה לכוחות השוק. גם בעבודותיה של חולוד אבו-סביח ראיתי פתרון מעניין, שנראה אולי כאילוץ, אבל אמיץ וחדשני. תבליטי חמר לא שרופים, שמורים מאחורי זכוכית ומסגרת. וזה החזיר אותי לשאלה התמימה ששאלתי כשנכנסתי לבצלאל: למה צריך לשרוף את האדמה שעובדים איתה?

טוב, התשובה הפרקטית, הבוגרת והמתבקשת ידועה לכולנו. תמהתני אם חולוד תישאר נאמנה לדרך הייחודית הזו. בסימפוזיון, בכל אופן, היא יצרה קיר ענק שביקש לבטא את עירוב התרבויות שבחברה הערבית, על ההיסטוריה, הדתות וההשפעות המערביות. קיר זה יישרף, מן הסתם, מטעמים פרקטיים. חולוד היא בוגרת האקדמיה לאמנות אלקודס-יוניברסיטי באבו-דיס. שם לומדים תיאוריה ופרקטיקה של האמנות על כל סוגיה, ויוסף היה שם המורה שלה לקרמיקה.

זיינב ג'רביע משבט מסעודין אלאזזמה מתגוררת בישוב שגב-שלום, שהוא יישוב של בדואים בלבד ושמו ניתן לו עם הקמתו, בזמן הסכמי השלום עם מצרים. שם עברי מבחירה. היפהפייה הבדואית היתה אף היא חברה במועדון הצחוק של הערב.

היא בוגרת טרייה של המגמה לאמנות חזותית במכללת קיי באר-שבע, וכבר אמנית רצינית עם אמירה, אשה חזקה, גאה, ללא רגשי נחיתות, שאיננה חוששת לבטא כל מה שמפריע לה, ויש לה כוונות אמיתיות לקדם את האמנות במגזר הבדואי.

היא מנועה כרגע מלקבל תואר ראשון ולהתקדם ללימודי תואר שני בגלל הגבלה של מבחנים פסיכומטריים, שאינם מותאמים לכישוריה.

מתימטיקה היא מרכז הבחינה ולא אמנות. משפחתה מגבה אותה בזאת, והיא שואפת להתקדם ולקדם (אולי יקשיב מישהו במשרד החינוך לצורך לשנות את הקריטריונים לטובתה ולטובת חברותיה הבדואיות, המשיגות ציונים גבוהים במכללה אך אינן יכולות לזכות בתואר ראשון בגלל המבחנים הפסיכומטריים שנכתבו עבור אחרים) , ושוש תמיר, חברתי לחדר, שהיא גם מטפלת באמנות וגם אלופת רייקי, דוהרת עם סוסי חמר שהם יותר חמר מסוסים, וכל סוס חדש ממציא את הצורה מחדש. יום אחד היא תסביר לי, אני עוד מחכה. שם היא יצרה ספר ענק שלו כריכה ודף אחד, ובו, בערבית הכתובה היטב לפי הנחיותיו המדויקות של מוחמד כלש, כתוב "אור". זהו זה כל מה שצריך בחיים של כולנו.

ופה המקום לספר גם על בותינה אבו-מלחם והודא ג'מאל, שתי אמניות מעולות ומוכשרות, שכבר הציגו בארץ ובעולם, ומשמשות בין השאר מורות גם בגלריה. נתמזל מזלי לפגוש אותן ולהתקרב קמעה. בסופו של דבר אף הצלחנו ליצור פרויקט אמיתי יחד, בותינה ואני. הודא, חברתה הטובה, ליוותה את עבודתנו עם עבודה משלה, לשמחתי הרבה.
הכל התחיל כשבותינה הביאה לי ארגז עם שברי כלים ירוקים. סיפרה לי ששאלה למטה, בחנות נעמן, אם יש לו שברים, והמוכר סיפר לה על שש צלחות גדולות שנפלו הבוקר. אמנם עבדתי עם שברים של כדים פלסטיניים וכלי פורצלן, משולבים ללבנות חמר כחומר לבניית קיר, אבל שברים ירוקים? לא יכולתי שלא ליהנות מהמחווה והעניין שלה, ונעניתי.
ברגע אחד, בשיחה של כמה מלים, פתאום דימיינו עץ, ואחר-כך יער. וזה מה שעשינו: יער של גזעי חמר חתוכים עם חוט מתכת שבו משתמשים להורדת הכלי מהאבניים, עם גדלים שנים וזוויות שונות, ועלים ירקרקים העשויים משברי הצלחות. אחר-כך היינו צריכים עוד צלחות, והפעם שברנו בעצמנו, בהנאה רבה.

בותינה סיפרה לי על יער שראתה בהונגריה, כשנסעה להציג שם. ביום אחד הוא החל להנץ. זו היתה החוויה המרכזית שנותרה לה מהטיול כולו: לראות את היער מתחיל להעלות כיסוי. היא גם הסבירה לי כי בעבודה המשותפת שלנו היא רואה סמל למה שקורה בסימפוזיון. אנשים שבאים מעולמות די עצובים, מנותקים ומכוסחים, עולמות שמצויים בחורף, מתחילים להנץ, ללבלב עלים ירוקים (אם גם שבורים) של תקווה. ואיפה אני פה, שאלתי את עצמי. איפה האגו הבלתי נלאה, הפטפטן? אז קודם כל המשכתי את ההתמחות המוזרה שלי באיסוף שברים ובנייה מחדש. אבל מה שנוסף לי בפרויקט הזה הוא הטאץ' הירוק, הצומח, ועל כך תודתי לבותינה. היא, אגב, תרמה עשייה משותפת נדיבה לכמה וכמה אמנים יהודים, עד שלא התפלאתי שדלית טיאר הקדישה לה את הפורטרט שעבדה עליו רבות. ויש להזכיר גם את החיבה הרבה שעוררה בי הודא, עם ההומור השנון וטוב לב שלה. היא סיפרה לי כי כילדה היתה מציירת ללא לאות, אפילו על קיר המחסן, בגירים צבעוניים, וכשהגשם היה שוטף את הציור היה אבא מבקש שתעשה ציור חדש. שתיהן, אגב, בוגרות המכללות לאמנות בערערה וסכנין. מכללות שמוציאות אמנים מעולים עם מורים טובים, שהם בעצם המורים שמלמדים בכל האקדמיות בארץ.

במהלך השבוע זכינו גם לבקר בבתיהם המטופחים של שלושה אמנים: בביתו של מוחמד כלש, מוזיאון לקליגרפיה ערבית מן הריהוט ועד התקרה, בביתו של חסן ג'זמאווי, שהוויטראז'ים שלו מאצילים אווירה דתית על המתבונן דרכם, עם החלונות שהם פתחי נשמת הבית אל החוץ והמנורות, ובביתו של סעיד אבו-שקרא, בן למשפחת אמנים שביתו הוא במה לתצוגת היצירות של כל בני המשפחה, כולל הבית המקסים מקרטון לחתול הקטן, שבנה הבן ההולך בדרכי האמנים והמעצבים בני המשפחה. כשנכנסתי לבתים חשתי עד כמה נותנים הם ויושביהם גיבוי ותמיכה לאמנים שבבית. עד כמה נכון שם המשפט הזה, שגם זר יראה מבחוץ: "ביתי הוא מבצרי".

ועוד רציתי לשתף אתכם בעבודתה של עופרה עמיקם ממושב עצמון, שיש לי חיבה גם אליה וגם לצורת החשיבה המלווה את אמנותה: חשיבה חוקרת תרבות של פמיניסטית מהסוג הבודק והחושף, לא הלוחמני. היא עבדה על האותיות בעברית, ואז, כשבותינה הסכימה להצטרף, גם בערבית.

אותיותיה עשויות פורצלן, הן סוגרות על חלל, ויש עליהן ובתוכן תפרים אדומים וחלקי טקסטים הצצים תוך כדי עבודה ונוגעים לכתב ולנשיות. זו עבודה שמנסה לתעד את הזמן והתחושות בזמן יצירתה, חיפוש של עשייה מסוג אחר ושל כתיבה מסוג אחר.

ויש להודות למוחמד כלש, הקליגרף שמישהו שם כינה "המורה", וכך הרגשתי גם אני שיש לכנות אותו, עם הידע הנרחב שלו בספרות, עם היסודיות הפילוסופית במשמעות של כל מלה ומלה. כך ודאי היו גם חכמי תור הזהב המוסלמי בספרד. הוא נתן שם לעבודתי, שעדיין אני מתאמנת בלכתוב בערבית: "תנאסרת ותג'מעת". בעברית פירושו "מפרקת ובונה".

אז אלה האנשים ואלה הסיפורים שהצלחתי לאסוף בשבוע ימים. יסלח לי כל מי שלא הוזכר שמו. 47 אמנים. אם מי מכם רוצה, יוכל להוסיף בתגובות שבתחתית המאמר חוויות ככל שרק יחפוץ. אני אשמח בכך מאוד-מאוד. העבודות המתפרסמות במאמר הן מתוך הסימפוזיון, עדיין לא שרופות וללא פיניש. התערוכה תתקיים בספטמבר, ובינתיים אתם יכולים לבקר בגלריה בפתיחות ובתערוכות שתתקיימנה בה בהמשך, אחרי שהתערוכה " פסטין-שלמות" תרד.