שומרי החומות" – האמנות, הרבנים והמגמות בחינוך הדתי

בעשורים האחרונים ניכרת לעין פריחה של יצירה אמנותית במסגרות של הציונות הדתית. פריחה זו באה לידי ביטוי בהיווסדותם של כתבי עת שונים דוגמת משיב הרוח ודימוי, הקמת מגמות לאמנות במכללות אמונה ותלפיות וכמובן ייסוד בית הספר הדתי לקולנוע מעלה. במקביל הוקמו מגמות לאמנות בבתי הספר ובתיכונים הדתיים, ולאחרונה גם בישיבות תיכוניות.

המסגרות השונות נאלצו להתמודד עם לבטים דוגמת: היחסים שבין היצירה האמנותית, לבין אורח חיים, הווי ותפיסת עולם דתית ואמונית.   לבטים אלה היו קשים וחריפים במיוחד במוסדות החינוך הדתי. אפילו השימוש בספרי הלימוד המקובלים בתולדות האמנות היווה עבורם בעיה, בגלל העירום   הנוכח בהם.  

בכל מוסד אשר התמודד עם שאלות אלה נמצאו פתרונות שונים, והדרך שעברו הוגי, מניחי הדרך   ומנהלי המוסדות   נבדלה   ממוסד למוסד.

בהקשר זה מתגלה   בית הספר לקולנוע   "מעלה" כאחד המוסדות המרתקים ופורצי הדרך.   לאחר כשני עשורים של פעילות ניתן להבחין בהתמודדות המורכבת שהביאה את בית הספר ותלמידיו להישגים לא מבוטלים בתחום התקשורת בכלל, ובהתמודדות עם הסוגיות הייחודיות שעולות מהמתח שבין העולם ההלכתי לבין עולם התקשורת הישראלית בפרט.

כדוגמה למתח זה ניתן להזכיר   את המקרה של אביטל לוי לבנה, תלמידת "מעלה", אשר יצרה   תרגיל לשיעור בקולנוע ניסיוני באורך 2 דקות.    ליבנה כללה ביצירתה, ברקע העבודה, עירום נשי.   יצירתה עוררה מהומה רבה, ובעקבותיה התנערו רבנים מבית הספר וסירבו לעודד תלמידים ללמוד   במוסד.   לוי ליבנה צוטטה כמי שאומרת: "אף אחד כמעט לא ראה את הסרט הזה, אבל כולם דיברו והתווכחו עליו. אני חושבת שהוא היה קיים בדמיונם של הרבנים, ואני רק הוצאתי להם אותו לאור".

במבט לאחור דומה כי מקרה זה שימש כנקודת מפנה בבית הספר וגרם להתמודדות אמיתית ולתהליך התבגרות ממנו יצא בית הספר   פתוח ומחוזק יותר.

כעשור מאוחר יותר, בשנה האחרונה, זכה חיים אלבום בפרס לסרט העלילתי הטוב ביותר של בוגרי בית הספר.   סרטו נוצר בעקבות התמודדותו   כבחור ישיבה בעל נטיות הומוסקסואליות.

אלבום מספר על התמודדות אמיתית וכנה של הרב, מורי ומנהלי בית הספר עם התכנים המורכבים שביקש להציג, ומציין   את תמיכתם   בו. מדוגמאות אלה עולה כי בית הספר "מעלה" עבר תהליך ארוך ומורכב   שתחילתו בצורך להצדיק את קיומו ולאשרר את אפשרותם של בוגרי ישיבות ואולפנות להשתלב בו, ואחריתו, בהנחלת התובנה שיהדות וקולנוע אינם תרתי דסתרי.

על אף שדוגמה זאת מייצגת את פריצתם של נושאים שהודרו והודחקו בעבר, חשוב להטעים כי   המתח הקיים בבסיס הדברים רחב מכדי מלהסתכם בשאלות של פתיחות ואוונגרד, אם כי אלה נושאים מרכזיים ומהותיים באמנות העכשווית ובתפיסה שלה כמכוונת ל"תיקון עולם". בנוסף לכך ראוי לבחון תימות מעין אלה   בעין ביקורתית בגלל הסכנה שבשל האטרקטיביות שלהן בשיח האמנות ההגמוני, הם לא ייצרו שיח חדש ופורה בקרב הציבור הדתי, והם יכללו בו רק בשל הרצון לקלוע לטעם אופנתי.  

בשונה מהמתרחש ב"מעלה", במגמות האמנות של המכללות הדתיות נראה כי   תהליך ההתמודדות עם   המתח שבין הוויה דתית לבין האמנות מצוי עדיין בראשיתו. דומה כי המחסום אשר מונע הכשרת אמנים פורצי דרך שם   נובע   מתפיסה שמרנית, ומחוסר הערכה למדיום האמנות. גישות   מעין אלה מאפשרות לכל היותר הכשרת מורים לאמנות ברוח הממסד, אבל לא אמנים ואמנות פורשי כנפיים.

האמן אבנר בר-חמא מזהיר:

"גל היצירה האמונית השואף להתפרץ ולהיחשף בשנים האחרונות על ידי צעירים וצעירות מהמחנה הדתי-לאומי עלול להיתקע במסגרת צרה שבה כוחות יצירה הנובעים ממעמקי הנפש יוותרו ללא מימוש עצמי או לכל היותר יהפכו לאפיזודה חולפת. אולי כזו שתמצה את עצמה בהקניית מיומנות מוגבלת של ציור דיוקנאות רבנים או לכל היותר ציורים מעורפלים בעקבות סיפורי חסידים".

בריאת העולם ובריאת חווה (פרט), שער הספר ארבעה טורים,   אויגשפורק, 1540, חיתוך עץ

   

   

כתלמיד צעיר בישיבת "מרכז הרב", זכורני שבאחד משיעורי הראשונים הופתעתי לשמוע מפי אחד הרבנים שלמרות שבאנו לישיבה על מנת להשתלב בזרם ה"מרכזניקים", למעשה אין דבר כזה "מרכזניק". הופתעתי עוד יותר כאשר הרב הטעים שלא באנו לישיבה   בכדי לפתוח את הפה ולתת לרב ליצוק את תורתו לתוכנו, אלא על מנת להתמודד. הרב הדגיש כי מי שמחפש למידה על מי מנוחות והתווית דרך בטוחה, ברורה וסלולה ללא התמודדות עצמית קשה ומורכבת, טועה בחפשו זאת בישיבה.

העיסוק שלי בכתביו של פרופ´ ליבוביץ בבית המדרש והתרעומת של חברי על כך, הביאו אותי לפנות לרב. כאשר שאלתי אותו האם "מותר לי" ללמוד כתבים אלה בבית המדרש ענה   הרב שאם אני רואה בלימוד זה "תורה" - ראוי שאעשה זאת בבית המדרש. ייתכן שכוונתו של הרב היתה לרמוז לי כי למעשה לא מדובר כאן ב"תורה" שראוי ללומדה בבית המדרש אולם, הוא בחר לנסח את תשובתו   לא כהנחיה ברורה והחלטית, אלא כהתווית דרך להתמודדות עצמית. הלך מחשבתי מסוג זה אינו קיים בתשתית הפרוגרמה החינוכית של מגמות האמנות הדתית.

בהסכמה לקובץ ההלכתי "שו"ת אמנות" - שנערך בעקבות סדרת שיעורים לתלמידות לאמנות במכללת אמונה בירושלים (דוד אברהם ספקטור, שו"ת אמנות, ירושלים תשס"ג)   - גזר הרב יעקב אריאל אבחנות חותכות וברורות בנוגע למה ש"ראוי" ומה ש"איננו ראוי" ביצירה אמנותית. באותו הקובץ ציין המחבר הרב דוד אברהם ספקטור, מהי הדרך "הנכונה" לצייר דימויים של רבנים   והדגיש שיש   לצייר פני רב   כך "שפניו יהיו מאירים אור חכמה וחסד". מסתבר, כי רבני המכללות ברובם, וחלק מהתלמידות לא מבינים את ההבדל בין חינוך בגיל צעיר שייעודו הקניית תשתית תרבותית, מוסרית ודתית, לבין תפקידו של מוסד להשכלה גבוהה כמאתגר ומסער מוחות.

 

נושא נוסף שהוא אקוטי לנושא הנדון כאן, הוא העמדתם של רבנים כאוטוריטה עליונה וכבעלי "המילה האחרונה" במגמות האמנות.

התובנה אליה כבר הגיעו ב"מעלה" כי רבנים העומדים בנקודות מפתח במוסדות מעין אלה מוכרחים להכיר את תולדות המדיום ולהיות מעורים בשיח וביצירה העכשווית הנעשית בתחום, לא הופנמה עד כה במגמות לאמנות. לא זו בלבד שרבני המכללות ברובם לא התנסו מעולם בתהליך היצירה הפלסטית ולא למדו "תולדות האמנות", אלא שהם אינם מבקרים בתצוגות אמנות עכשוויות והם רחוקים מאוד מהבנה של המדיום והשיח. למעשה מתברר כי הם בורים בתחום עליו הם מופקדים.

האמן אבנר בר-חמא, שכיהן כראש המסלול לאמנות במכללת תלפיות, מספר על קשייו בניהול המחלקה. לדבריו, "רבנים מסוימים שהנהיגו את בנות המדרשה במכללה הגבילו אותן והחליטו בשבילן מה   הם ילמדו   (על אף שלא היה להם כל   מושג בתחום האמנות). בנוסף הם החליטו מי ילמד אותן ללא קשר   לדרישות האקדמיות   של המכללה.   בנות מוכשרות מאד נאלצו להישמע להוראות הרבנים, וכפועל נלווה לכך החלו לחקות את המורים שהביאו להן - אלה שאושרו על ידי הרבנים. התוצאות היו ציורים בסגנון מוריהן ללא חזון וללא פריצת דרך, פשוט קפיאה על השמרים.

בגלל סגנון הציור של התלמידות ובהוראת הרבנים, העבודות נחשפו רק במסגרות המצומצמות של הקהילה ולא מעבר לכך. כך הפסידה החברה כישרונות מצוינים". בר-חמא מוסיף: "הרבנים השתמשו במילים גבוהות של רוממות הנפש היוצרת והאמנות הרוחנית שמתחברת למקומות עליונים ועוד כל מיני הגדרות בלתי מובנות ובלתי ישימות- שנערות אלה לא היו מסוגלות לתרגם ליצירה בעלת ערך אלא לריאליזם הנוטה לקיטש". הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר הרבנים: "לדעתי קבוצה מסויימת של רבנים ניצלה את המומנטום של הרצון של בנות מוכשרות לתת ביטוי למאווייהן ובמגבלות המוגזמות שהם הטילו עליהן   נותרה רק יצירה   עם ביטוי דל ונמוך".

המתח והמרחק בין הרבנים לשדה היצירה העכשווית מתבלט גם מתוך   עיון בקבצי ההלכות שפורסמו בשנים האחרונות (פרוייקט מבורך כשלעצמו). אחדים מהקבצים נערכו   כחלק מהמגמה של שילוב האמנות במסגרות דתיות. קבצים אלה נפתחים לרוב בהקדמה העוסקת ב"יופי באספקלריה תורנית". הקדמות מעין אלה מדגימות את המרחק שבין כותבי הקבצים לבין מה שמתחולל בשדה האמנות העכשווית. בשיח התורני ישנו בלבול בין המושגים "יופי ל"אסתטיקה" וכן חוסר הבנה של שדה האמנות העכשווי שבו מושג ה"יופי" אמנם נוכח, אך הוא אינו מרכזי בעשייה ובשיח הנלווה לה.

השיח הרבני העכשווי בתחום זה קפא על שמריו. התהליך ההלכתי הרגיל שעוברות הלכות בסדנת הפוסק ובשיח הבין-דורי, אותו תהליך שמגדיר דברים מחדש, פורט אותם לפרטי פרטים ולפעמים אף הופך אותם על פניהם - לא מתקיים כאן. הרבנים ממשיכים ליישם את הכתוב במקורות למרות שהדברים אינם רלוונטיים לשדה האמנות העכשווית.   ע"פ הספר "מדריך תורני לאמנות" לדוגמא (שנכתב על ידי רב הוגה חרדי) אפילו הבסיס הפשוט של תצוגת אמנות הוא בעייתי וכך הוא אומר: "אין לעודד תערוכות אלא רק כשמטרתן היא חינוכית כמו ללמד מקצוע או להתפעל מנפלאות הבורא..."   (יואל שוורץ, מדריך תורני לאמנות, ירושלים התשנ"ב, עמ´67).

הקובץ "שו"ת אמנות" אומנם עושה שימוש רב בפסקיו והגותו   של הרב קוק, אולם רוחו שונה מאוד מהשיח שהרב ביקש לייצר. בעוד שהרב קוק היה מודע למורכבות הנושא ובעקבות כך ניסה לצמצם עד כמה שניתן את האיסורים (ר´ למשל אגרות ראי"ה, חלק א´ אגרת קנ"ח), בקובץ הנזכר לא ניתן לאבחן כיוון ברור או חזון מוגדר. כאלה למשל הן   קביעות כגון ש"מנהג חסידות ופרישות" הוא להימנע מלצייר ולצלם אדם, או שאסור להיכנס למוזיאון שרובו מוקדש לפיסול שמקורו אלילי. בנוסף לכך מוצעים שם פתרונות משונים ומגבילים לסוגיית איסור ההתבוננות של גבר בציורי עירום נשי. אחת ההצעות היא שנשים תעבורנה על ספרי אמנות ותהיינה אחראיות להסתיר את כל ציורי העירום במדבקות - "וכל הרוצה להדר בכיסוי ולהרבות בצניעות   הרי זה משובח". אבחנות מעין אלה שמטרתן אומנם לייצר שדה אמנותי "כשר" מובילות ללימוד מוגבל וסלקטיבי שאינו מאפשר עיון ישיר במדיום ובהיסטוריה שלו.

הידע של הרבנים בתחום תולדות האמנות שעליו הם מבססים את פסקיהם מבוסס על תשתית דלה וחלקית. בקובץ הנ"ל לדוגמה מסתמך המחבר על דברי הרב   בנימין יהושע זילבר שמסביר שחז"ל לא דנו בנושא תמונות עירום בגלל ש"לא היה מצוי להם" (בנימין יהושע זילבר, שו"ת אז נדברו, בני- ברק, חלק י"א סימן נ"א).   הסבר זה הוא ללא ספק מוטעה. כידוע, ציור ופיסול   עירום רווח באמנות ההלניסטית בתקופת חז"ל ונוכח גם בבתי הכנסת של תקופתם. כמו כן העירום נוכח בהגדות של פסח ובשערי ספרים הלכתיים לאורך הדורות.

מאז ומעולם התקיים מתח ומאבק בין הרבנים נושאי הסמכות הדתית, בעלי האוריינטציה הטקסטואלית המופשטת, לבין האמנים שהמשיכו   מסורת יהודית עתיקה של יצירה חזותית.

מתח זה יכול להיות מודגם בסיפור מעניין שנזכר בקונטרס "ספר טהרת הקדש" לר´   שמואל העליר (צפת 1864). בקונטרס נזכר מקרה בו פרנסי הקהילה היהודית בצפת בקשו לשפץ את בית הכנסת "האר"י" ולבנות בו ארון קודש חדש ולשם כך הזמינו נגר גלף. האמן עיצב את ארון הקודש על פי המסורת האשכנזית שהכיר מגליציה, עם שלל פיתוחי חותם של דמויות חיות ועופות. עם תום העבודה עוררה היצירה מחלוקת קשה בקרב הקהילה. בעקבות כך נדרש הרב לעניין. בתשובתו, הרב מצדד בפרנסי הקהילה ואוסר באופן מוחלט על שימוש בצורות מן החי. פסיקה זו נבעה מכך שהרב הסתמך על המקורות הטקסטואלים בלבד לעומת האמן שיצירתו התבססה על מסורת עתיקה שמקורה עוד בבתי הכנסת הקדומים של תקופת המשנה והתלמוד.

גם המסורת שבה נוכח ציור של השמש בבית הכנסת אינה מוכרת לפוסקים בני זמננו.   הקובץ "מדריך תורני לאמנות" מכוון כולו לקעקע - כדברי המחבר "את האיסורים הנפוצים ביותר של ציורי שמש, ירח וכוכבים, שהוא מעשה יומיומי בגני הילדים ובבתי הספר וכן בציורי פרסום וציורי נוף באמנות". אלא שהכותב אינו מודע לכך שציורים מעין אלה מהווים מסורת ויזואלית יהודית שמקורה עוד   בפסיפסי בתי הכנסת הקדומים והמשכה באמנות בתי הכנסת עד לעת החדשה.

מדוגמאות מעטות אלה עולה כי אכן אין ספק שממשיכיה של המסורת הויזואלית היהודית, אינם ולא היו מעולם האוטוריטות הרוחניות, דהינו הרבנים ונושאי התורה (המתבססים בעיקר על הכתוב בספרים), אלא אמנים שיצרו בעבר וממשיכים ליצור היום כחלק משרשרת ארוכה של מסורת האמנות היהודית - והדברים נותנים אותותם במגמות האמנות במכללות.

למרות האמור לעיל, דומה ששיח רבני חדש נוצר בתקופה האחרונה. בשולי השדה האורתודוקסי-מודרני. גישה חדשה זו מציעה רוויזיה היסטורית ביחסם של רבנים לתחום היצירה והאמנות: יש לראות ביצירה האמנותית חלק חשוב   בתהליך הבנייה העצמית. בכנס המכונן "מאמינים ביצירה – כנס אמנויות של החינוך הדתי" (2008) הניחו ראשי הישיבות בסיס רחב לשילוב היצירה החזותית במסגרת הלימודים בישיבות. גישתם מאתגרת את השיח ההגמוני ומשיבה בו רוח רעננה. אליבא דתפיסה זו היצירה מכוונת לעיסוק עצמי עמוק באישי ובפנימי, ועל כן שאלת הגבולות של האמנות לא עולה כלל. נקודת המפתח בדרכם החינוכית של רבנים אלה הוא החינוך ל"חיפוש", והמורכבות שמזמנים החיים יוצרת את החומרים שמהם נוצרת היצירה. רבנים אלה מגלים הבנה עמוקה לכך שהאמנות העכשווית לא עוסקת רק ב"יפה והטהור" אלא בסך הכולל של כוחות הנפש.   מעבר לכך, כיוון שהרוח החדשה נובעת משיח חינוכי, הבניית השדה כאן לא מכוונת לעבר מסחור, נראות או פריצה של האמנות הסקטוריאלית הזאת החוצה, אלא מכוונת לעיסוק ביצירה שבה ה"תהליך" מרכזי יותר מהתוצר הסופי.

השדה החדש שהרבנים מבנים מערער על ההבחנה הקיימת בין "גבוה" ל"נמוך" ובין האמנות לחיים, ומכוון לעבר סגירת הפער שבין עולם התורה של האולפנות ושל הישיבות לחיים עצמם (אינטרנט, מוסיקה וכו´).   הרבנים מדברים על היצירה כעבודת ה´ וכמקום בו מתרחשים הדברים העמוקים של החיים. המתח המסורתי שבין אמנים לרבנים מוחלף   כאן בשיח הדדי מפרה. כך בולט הדבר בהנחייתם המשותפת של הרב דב ברקוביץ והאמן אשר דהאן באולפנת "נווה חנה"   במסגרת הפרוייקט "בית אב- ליצירה והתחדשות בתורה"

גם בבסיס הפרוגרמה של "בית המדרש הויזואלי" שעתיד להפתח   במוזיאון ע"ש וולפסון בהיכל שלמה בירושלים עומד שיתוף פעולה מפרה זה. במסגרת זו עתידים להיפגש אמנים, הוגי דעות, אנשי אקדמיה ורבנים לתהליך שמטרתו   לימוד וסיעור הדדי.

על אף המגמה החדשה, הדרך לפריצה אמיתית של הציונות הדתית לעולם האמנות עדיין רחוקה. האורתודוקסיה המודרנית נשארה עדיין חברה תכליתית חסרת הפתיחות הנדרשת לחופש יצירה. תכליתיות זו מסבירה את הצלחתו של בית הספר "מעלה" אשר נתפס בקרב הציבור הדתי כמוסד שמשמש מעין מנוף להחדרת "סוכנים" של הציונות הדתית לעולם התקשורת החילוני. עולם זה עדיין נשלט ומוכוון על ידי אג´נדות רבניות שדבר אין להם עם האמנות. תכליתיות זו גם מהווה אבן נגף בהתפתחותה של תרבות תוססת שבה עוסקים באמנות במובן המודרני של "אמנות לשם אמנות" ( L’art pour L’art ; בדומה ל"תורה לשמה") מאחר והלימודים בבתי הספר הדתיים לאמנות עדיין מובנים כבתי חרושת להוראה ולא כבתי יוצר ליצירה איכותית ומפרה.   

שיח האמנות העכשווי פתוח היום יותר מתמיד ליצירה חדשה ואותנטית ברוח יהודית. הכמיהה ליצירת שדה חדש האופיינית לנושאי הדגל בתחום זה (ובכללם רבנים רבים) יכולה להוביל לידי פריחה והתפתחות. אלא שדומה כי לעת עתה פריחה זו לא תנבע מתוך בתי הספר הדתיים.

(פורסם בכתב העת "נקודה").