"המבדיל בין קודש לחול" - פרק ה': כלים שבורים מבטים דקונסטרוקטיביים באמנות יהודית עכשווית (חלק א')

פתח דבר

מאמר זה הוא החמישי בסדרה של מאמרים העוסקים בנושאים הלקוחים מתוך ברכת ההבדלה: "...המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה".

דומה שהבדלות הן יסוד חשוב ביהדות. הן משקפות תפיסה רווחת בעולם היהודי, שמדגישה הבחנות בין תחומים או שדות. הבחנה מעין זו  , והעיסוק בהבדלות ובהכללות בכלל, הם גם הבסיס של השיח הפוסט-מודרני העכשווי, ובייחוד של השיח האמנותי.

מגמת הסדרה היא לאפיין ולהדגים נושאים מרכזיים הרווחים בשדה ההבעה היהודי באמנות העכשווית ומעסיקים את היוצרים בתחום. כמו כן מנסה הסדרה לתאר את הרצף בין האמנות שנוצרה בעבר בהקשר היהודי לאמנות העכשווית שהקשרה יהודי.

אין הכוונה להקיף את כל הנושא, אלא להתרכז ביצירה העכשווית החדשה תוך התייחסויות ליצירה מן העבר.

כפי שהעיר ההיסטוריון יותם חותם, הגירסה הציונית של החילוניות איננה נטישת הדת, אלא העתקת ערכיה למסגרת לאומית  .

נראה שגם בתחום האמנות העידן המודרני מקיים קשר דיאלקטי עם קודמיו. העיסוק המקומי המתגבר ביהדות מלבה גחלים לוחשות, ומגלה שהאמנות העכשווית רואה עצמה כמצויה במתח בלתי פוסק עם מסורת העבר, גם אם לפעמים היכרותה עם מסורת זו היא חלקית, מלאת סתירות, לא רציפה ומקוטעת.

מאמר. זה – "כלים שבורים" – הוא מעין סיכום לנושא ההבדלות ולסדרה כולה. נעסוק כאן במתח שבין קודש לחול, ובשילובים הקשים שבין ה"ראוי" ו"הבלתי ראוי" – מין בשאינו מינו, כפי שהם מקבלים ביטוי באמנות היהודית העכשווית.

הגישה המסורתית וההלכה היהודית מציינות את ההבדלות בין הקודש לחול בריטואלים קבועים. לעומתן, האמנות העכשווית מטשטשת את התיחום המקובל ובוחנת את הזרימה שביניהם מתוך תפיסה של מימוש רב-תרבותי שאינה חווה את העולם בשחור-לבן. אמנות כזו אמנם שוברת את ה"כלים" המקובלים, אך שבירה זו מפזרת ניצוצותיה לכל עבר (על-פי המטאפורה הקבלית המפורסמת), וטומנת בחובה אפשרות ליצירת שדה הבעה חדש, גדול ומורכב מקודמו.

האמנות היהודית העכשווית נוטשת את תיאורי הווי החיים והפולקלור שאיפיינו את האמנות היהודית במאה ה-19. כמו כן, דומה שההבעה החזותית בהקשרה היהודי, זו המתפתחת בתקופה האחרונה מתרחקת אט-אט מעיסוק שהינו אילוסטרטיבי בלבד, ומכוונת לעבר הבעה שאינה מכוונת לאייר, להסביר או להנכיח נושא, אלא לקיים דיון עצמאי במהות העניין ובחוויה היהודית.

העיסוק ביהדות הוא אתגר עבור אמנים – לא רק בגלל המורכבויות שהוא מחדד, אלא בגלל הסכנה שיגלוש (כפי שאכן קורה  ‎‎ לעתים קרובות) לקוריוז, בניסיון לקלוע לטעם אופנתי – בידיעה שכל מסר "יהודי" אקטואלי שישמיעו יזכה מיד למקום ולהכרה בעולם האמנות (האירופי והאמריקאי בעיקר).

בהמשך למאמרים הקודמים בסדרה גם כאן נקודת המוצא של הדיון היא התובנה שהיהדות מעולם לא היתה מערכת אוטרקית סגורה, אלא תיפקדה תמיד כשותפה לשיח בין-תרבותי דינמי, שבמסגרתו השפיעה על תרבויות אחרות ובו בזמן הושפעה מהן. לפיכך נמצא בתוצרי התרבות היהודית מאפיינים רבים של התרבויות הסובבות.

העיסוק בתולדות האמנות ובחקר האמנות העכשווית נוגע בנושאים שנתפסים כקשים או אסורים לשיטת היהדות המסורתית; נצרות, עירום, ארוטיקה ופורנוגרפיה הם תימות הנוכחות  ‎‎ לעתים קרובות באמנות העכשווית, ונתפסות בדרך-כלל כסותרות את ההלכה המקובלת שהתגבשה בהלכות עבודה זרה וצניעות בקאנונים היהודיים. על-פי תפיסה זו, תימות אלו מצויות משני צדיו של מתרס, ולעולם לא ייפגשו.

למעשה, מתחים מעין אלה הזינו מקדמת דנא את השיח היהודי. בהקשר זה ראוי להזכיר את אבחנתו של רבן גמליאל השני (שפעל באזור יהודה בשנים 90–120 לספירה לערך), ההולמת תפיסה שאופיינה בפתיחות ביחס לתרבות הסובבת. תפיסה זו לא התייחסה לעולם בערכים חד-ממדיים, והמורכבות היתה לחם חוקה:

"שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי; אמר לו: ´כתוב בתורתכם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (כלומר: מן האיסור; דברים י"ג,   י"ח), מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?´ אמר לו: ´אין משיבין במרחץ´. וכשיצא אמר לו: ´אני לא באתי בגבולה (בתחומה של אפרודיטי), היא באת בגבולי. אין אומרים: נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי, אלא אומרים: נעשה אפרודיטי נוי למרח ץ´"  .

הבחנות מורכבות כגון אלה   נתפסו על-ידי רבן גמליאל כ"גופי תורה" שאין דנין בהם בבית-המרחץ, והן עוסקות בהבחנה בין מרכז לשוליים, בין הדבר עצמו לייצוגו האמנותי והחתרני, ובין נושא נדון לייצוגיו ולמדעי העזר הבאים בגבולותיו. האמנות היהודית העכשווית טוענת הבחנות אלה במשמעויות חדשות.

ההיסטוריה של האמנות העכשווית מצויה כל העת בתהליך של כתיבה ועדכון  . זוהי שפה חזותית הממציאה את עצמה כל הזמן מחדש, בוחנת ומשנה את כלליה וגבולותיה תדיר. פתח רחב של אפשרויות פרשניות מגוונות נפתח לאור התובנה שאקט היצירה אינו מתרחש בסטודיו של האמן בלבד, אלא בפער שבין יצירתו וכוונותיו ובין התוצאה הסופית ומבטו הפרשני של הצופה.

גם שיח תולדות האמנות היהודית מתחדש: אם בעבר חיברו תיאורטיקנים שונים בין היהדות ובין תפיסות מודרניות של אמנות מופשטת, הרי שבאחרונה רווחת התפיסה כי הזרם המרכזי של היהדות התבסס על מצוות יומיומיות שהפרקטיקה היא מרכיב מרכזי שלהן. מכאן שהתפיסה המופשטת נתפסת כאנטיתזה וכסתירה לעקרונות הדת היהודית.

והערות שוליים אחדות:

כמו בכל הסדרה ,   ננסה לכתוב כאן על אמנות עכשווית בצורה נגישה ובהירה, ובסגנון שאינו נפוץ בשיח האמנות העכשווי. בבסיס הדיון ביקורת פרשנית הבוחנת את היצירה החזותית בהקשר האמנותי הכללי ובפריזמה של חרושת התרבות העכשווית. בעידן שבו רוב האמנות הנוצרת היא פיגורטיבית וסיפורית, מטבע הדברים עוסק הדיון על אודותיה פחות בטכניקה ובצורה, ויותר באיקונוגרפיה ובתימות שבאות בה לידי ביטוי.

השימוש   שנעשה כאן במושג "אמנות יהודית" כמאפיין של ז´אנר הינו שימוש של "שיתוף השם" בלבד. נעדיף ביטוים כגון "אמנות בהקשר היהודי" או "הבעה יהודית באמנות" - ביטוי   שהוא תרגום של

and Design”    “Jewish Expression in Art , שטבעה החוקרת אמילי בילסקי. אלו מושגים שאינם מגדירים את מאפייניה של האמנות עצמה, אלא מתייחסים לזירה שבה היא פועלת ולנקודת המבט של הפרשנות שלה.

בשל אופיו הסיכומי של המאמר   נשוב לעתים לדון גם ביצירות שהוצגו במאמרים הקודמים בסדרה.

*

תודה לכל מי שסייע במלאכה : לאבי, הרב פרופ´ דניאל שפרבר, לאמי חנה שפרבר,, לד"ר ירון בן-נאה, לד"ר יעל גילעת  ,   לעו"ד ברוס גולדברגר ( B. Goldberger ) ולמתי שמואלוף.

תודה מיוחדת לצחי מזומן, נריה לפקוביץ, רחל פרץ ולאחותי שושנה שפרבר (החוג לספרות עברית, אוניברסיטת תל-אביב). שושנה כתבה את הפרק "אוכל יהודי תפל" המצורף כאן, ומדגים את העיסוק בתרבות יהודית ומשמעותה בספרות העכשווית דרך דיון בשני רומנים של אורלי קסטל  - בלום.

החלק האחרון כאן דן בעבודות העוסקות בראייה אמפתית יותר של ה"אחר". פרק זה פורסם בחלקו בכתב-העת המקוון "מארב"   ובעיתון הישובים "נקודה". תודה לעורך "מארב" יונתן אמיר ולעורך הלשון שם, אסף שור.

מחקריהם של   גדעון עפרת, יעל גילעת כמו גם עבודת התיעוד המתמשכת של מבקרות האמנות סמדר שפי, דנה גילרמן ורותי דירקטור היו לי מקור למידע בלתי נדלה ולהשראה רבת-פנים.

כמה מהעבודות המוצגות כאן השתתפו בתחרות במסגרת קרן עדי ופרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב. תודה לאביבה קט-מנור, רכזת הפרויקטים של הקרן, ויבורכו אנשי הקרן העוסקים במלאכה על פועלם יוצא הדופן למיזוג בין תודעה יהודית ובין העיסוק בעיצוב וביצירה האמנותית לסוגיהם.

"שבירת הכלים" – השבר כאיכות ביצירה העכשווית

המסורת הענפה של שבירה ופרגמנטציה באמנות המערבית הרגילה את העין לראות : את השבור ואת המפורק כשלם. הגילוי מחדש של הפיסול הקלאסי במאה ה-18 ביסס שדה שתשתיתו שברי פיסול ויצירות שזוהרן וצבען הממשי עומעמו או נמחקו לחלוטין.

יוהן יואכים וינקלמן ( Winckelmann   Johann J. , 1717–1768), התיאורטיקן של הניאו-קלאסיקה, חזה בפסלי שיש קלאסיים שהיו במקור צבעוניים, אולם משנחשפו כפריטים ארכיאולוגיים היו עשויים שיש לבן ונקי מפאת בליה, דהייה והישחקות. עקב כך קרא וינקלמן ליצור אמנות השואפת לפשטות הנאצלת של הפיסול הקלאסי, המקרין שלווה ורוגע. כך התפתחה התפיסה המקובלת הרואה בפסל השיש הלבן, הנקי והבוהק יצירה שלמה, ולא יצירה פגומה שהזמן נתן בה את אותותיו. בדומה, חלקי טורסו שבורים מהתקופה הקלאסית שוב אינם נתפסים בעין עכשווית כחלקי יצירות או כשברים של פסלים, אלא כדבר שלם ואסתטי.

כך גם במהלך הדורות הפכה החורבה משבר-מבנה לשלם העומד בפני עצמו. לעתים אף נבנו מבנים שתוכננו בתבנית חורבות. לכך ראוי להוסיף תפיסות מודרניות ופוסט-מודרניות, כמו אידיאת החורבה של הפילוסוף וולטר בנימין, דימויי החורבה אצל הוגה הדעות ז´אק דרידה, והרעיון הפוקויאני של התרבות כתל ארכיאולוגי רב-שכבתי.

ברוח זו, אצל יהודה עמיחי ספקות מתקשרות לאהבות, ודווקא במקום שיש בו שבר וספק, יכולה להתפתח "לחישה" מפרה:

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו   לעולם
פרחים באביב .

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו   חצר .

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו   חריש .

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב .

האמנות המודרנית הרבתה לעסוק בשבירת הקומפוזיציה, הצורה והחומר. אמנים בינלאומיים שונים עסקו בתימות אלו של שבירה ופירוק בעבר, ועוסקים בכך בהווה.

בהקשר היהודי, לב לבה של התפיסה המקראית ביחסה לתימות שונות נעוץ בקשר הדיאלקטי שבין טמא לטהור, בין קדוש לחילוני ובין נורמות לסטייה מהן. גם במסורת חז"ל אפשר להבחין בתפיסה שבה הבחנות דיכוטומיות בין קודש לחול מפנות את מקומן לתפיסה מורכבת יותר: "´והנה טוב מאוד´ (בראשית א´, ל"א) – זה יצר הרע". מסורת חז"ל מגלה לעתים את השלם והנעלה בשבור ובמפורק: "אם הדיוט משתמש בכלי   שבור   גנאי הוא לו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל שימושיו   כלים   שבורים ..." (פסיקתא דרב כהנא, קנ"ח, ב´; ויקרא רבה, ז´, ב´). ישנן אף תפיסות יהודיות מיסטיות המדגישות את פוטנציאל הקודש שמתגלם בחול: הניצוצות החבויים בקליפות. על-פי גישה זו, השבר נתפס כבסיס לבניית בניין שלם יותר. במסורת קבלית זו ניתן מקום מרכזי לשבר כמאפיין את מהות העולם. עולם שלם במקורו אינו יכול להכיל את כל האור והניצוצות. "שבירת הכלים", סתימת הצינורות והסתתרות האור בקליפות טומנות בחובן סיכוי ליצירת דבר חדש וגדול מקודמו.

תפיסות מעין אלה משתלבות עם שיח אמנות האוואנגרד המודרני, המבכר את הדקונסטרוקציה והרקונסטרוקציה של הישן על פני קפיאה שאננה על השמרים והמשך הסדר הקיים.

כאמור, המסורת היהודית יודעת להעריך את השבר כמו את השלם. במסורת זו שבח הוא למשה ששבר את הלוחות: "...הסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר ´אשר שברת´ (שמות ל"ד, א´) – יישר כחך ששברת" (תלמוד בבלי, שבת, פ"ז, ע"א). כך מתמזגים השלם והשבור – "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (תלמוד בבלי, בבא בתרא, י"ד, ע"ב).

חוויית ניתוץ הלוחות המקראית מתפרשת כמדגימה את התפיסה שאין קדושה אימננטית בעצמים כלל, ושהופעת הקודש היא תוצאה של עשיית המעשה הנכון והשימוש הראוי בעצמים. כך כותב מחבר ה"משך חכמה":

 "...סוף דבר: אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה´ יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאווה תהילה ועבודה... כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות. והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר".

לניתוץ ולחילול יש משמעות חינוכית ותרפויטית ראשונה במעלה. "בין שברי הלוחות צומח השיר" - הטעים ההוגה ז´אק דרידה. הקריאה לניתוץ וביקורת מלווה את עולם היהדות עוד מהמדרש המתאר את ניתוץ הצלמים של אברהם אבי האומה. לעומת המסורות הנוצרית והמוסלמית, שלא הורגלו בעין ביקורתית מעין זו, במסורת היהודית ובמיוחד המדרשית חוזרים "חילול השם" וההטחה כלפיו לעתים קרובות; החל מהתיאורים התנ"כיים המתארים את אברהם מתווכח ומתעמת עם האל (בראשית י"ח, ט"ז–ל"ג), דרך תיאורים מדרשיים (למשל מאמר חז"ל על חנה, ש"הטיחה דברים כלפי מעלה", תלמוד בבלי, ברכות, ל"א, ע"ב), וכלה במחשבה החסידית ובתיאולוגיה היהודית הפוסט-שואתית.

היחס בין האמנות המקומית בעבר ליצירתם של אמנים צעירים בהווה נע בין שני צירים של דמיון ושוני: מחד, הדיכוטומיה הברורה ביניהם עולה מתוך האבחנה שהעיסוק של האמנות הישראלית בתימות יהודיות אופיין בעבר בחילול הקודש. האמנות הישראלית הקאנונית טיפלה לרוב בנושאים "יהודיים" על-ידי חילולם, וזאת בעקבות האמנות היהודית-מודרנית האירופית, שנולדה מתוך מרד עולם ההשכלה האירופי במסורת היהודית הקלאסית. החילול בעבר היה לעתים קרובות חילול לשם חילול, והוא נבע מתפיסה המבכרת את החדש והמודרני ומאדירה אותו. גישה זו לוותה לא אחת בפטרונות והתנשאות כלפי הישן. לעומת זאת, האמנות העכשווית מאופיינת בשבירה   ועשוייה להוביל לטיפול   עמוק יותר בסוגיות יהודיות בסיסיות. תפיסה זו מייצרת עולם של דימויים הבוחנים את היהדות בעין ביקורתית, אך מתוך אהדה וזיקה עמוקה – אהבה שאינה מקלקלת את השורה.

מאידך, ניתן להציג את הדמיון שבין השיח האמנותי בעבר ובין הפרובוקציות האמנותיות של יוצרים צעירים בהווה. האמנות הישראלית הקאנונית בעבר, אף שראתה עצמה כראש חץ מודרניסטי-אוואנגרדי, הפנימה את התפיסה הציונית בדבר תרבות לאום חדשה. תפיסת הגוף של "היהודי החדש", שהיתה חלק מהתפיסה הציונית, הניבה "חילולי קודש" אמנותיים רבים. תיאורים אלה השתלבו באתוס הישראלי-חילוני והאנטי-מסורתי שאיפיין את השיח.

 בדומה, האמנות העכשווית מזדהה עם הבון-טון של השיח הממסדי בשדה האמנות, עם זאת שהיא מתיימרת לבטא עמדות אנטי-ממסדיות ואנטי-קאנוניות, בהן הביקורת היא הציר המניע.

העיסוק האמנותי-יהודי המהותני בארה"ב קשור לחדירתם של רעיונות ניו-אייג´ למרכז השיח היהודי שם ולנסיונות חדשים ליצור זיקה בין תרבות עכשווית למסורת ולזהות יהודית. עוד משפיעה כאן יצירתה של דמות עדכנית: "היהודי החדש", כפי שמכנים זאת החוקרים ריצ´ארד גרינברג ודברה נוסבאום

R. Greenberg and D. Nussbaum) ). זוהי תופעה שהיא למעשה ניאו-יהודית, ובמידה רבה היא אנטיתזה לתפיסת "היהודי החדש" הציונית, המחקה למעשה את הדמות הארכיטיפית של ה"גוי".

הדיה של מגמה זו ניכרים גם בישראל (בתרבות היידיש הצעירה המתפתחת בתל-אביב למשל),

אך לרוב מתקיים עדיין נתק עמוק בין התפיסות הדומיננטיות בישראל ובארה"ב. בישראל מקובל לקשר בין יהדות למסורת מאורגנת ולקשר דם המבוסס על המשכיות גנטית. לעומת זאת, צעירים יהודים אמריקאים רבים נישאים בנישואי תערובת, ועם זאת רואים עצמם כחלק מהעולם היהודי ומצפים שלא להיות מודרים ממנו. לעומת ישראלים החווים את יהדותם במונחים של שבר ובעקבותיו כינון מחדש (כפי שנציג להלן), היהדות האמריקאית מייצרת ענפים חדשים שהמטאפורה של צמיחה ובניין מתאימה להם יותר. בקרב יהודי ארצות-הברית מסתמן מעבר מהבעה יהודית במסגרת קהילתית מסודרת להבעה אישית ייחודית המבטאת חוויה אישית. צעירים אלה מנכסים מחדש את המסורת בתנאיהם שלהם, ובכך תורמים תרומה לא מבוטלת להגדרת היהדות האמריקאית הלא-אורתודוקסית מחדש. הקשר שבין תרבות יהודית וזהות יהודית לאמנות לסוגיה השונים תופס מקום מרכזי בשיח זה.

השילוב בין תרבות ואמנות עכשווית ליהדות, המתבטא במאפיינים אופנתייים כגון קעקועים, מוזיקת היפ-הופ, אינטרנט וכו´, נתפס לא אחת כשבירה של הדיכוטומיה הבינארית המקובלת שבין קודש לחול, ועל כן יש הרואים בה פרובוקציה מסוכנת. תפיסות תרבותיות חדשות אלה משתלבות בשיח באמצעות עימותן עם אלה הישנות. באופן סמלי ניתן לומר שהתקת סימנים מעולם אחד למשנהו משבשת את המערכות הסמיוטיות. בעגה קבלית ניתן לומר שהאנרגיה המשתחררת מהחיכוך שיוצר פירוקם של הכלים המקובלים מייצרת "אור חדש".

בעידן המודרני העלו אמנים שונים, ובראשם מרסל דושאן ( M. Duchamp ‏, 1887–1968), סימני שאלה לגבי קדושת האמנות ופולחן האמן והיצירה   המקורית. ביצירותיו משתמש דושאן באמצעים שונים כדי לזעזע את הקהל ולערער על מוסכמות חברתיות ותרבותיות. כמו כן עסק דושאן בזהות מינית כחלק מתפיסת עולם   ספקנית ופרוידיאנית.

אסטרטגיות פעולה מעין אלה מייצרות פרובוקציות מאירות עיניים בעולם האמנות היום, והן מאפיינות למשל את תנועת האמנים הבריטים הצעירים (  (YBA , שהשפעתם על עולם האמנות עצומה.

האמן מארקו אוואריסטי ( M. Evaristti , נולד בצ´ילה ופועל בדנמרק) הציג בשנת 2000 במוזיאון הדני לאמנות מודרנית, טראפהולט, בלנדרים שבהם שחו דגי זהב. למבקרים ניתנה האפשרות להפעיל את המכשיר. העבודה כיוונה את הצופים להתעמת עם מצפונם ועם והאינסטינקטים שלהם. האם ללחוץ על המתג או לא?

בתצוגה אחרת הזמין אוואריסטי נרקומנים מקופנהגן לצייר תוך כדי שימוש בהירואין, קוקאין ודם נגוע בנגיף האיידס. מטרת היצירות היתה, כדברי האמן, "להעיר את המצפון ולתקוף חברה שמתנהגת כלפי מי שמשתמש בסמים כאל זבל". בשדה האמנות העולמי נתפסת בוטות מעין זו כסנסציונית במיוחד כאשר היא נוגעת בתחום הדת המקומית (הנוצרית והמוסלמית).

ב-1954 יצר רוברט בריר ( R. Breer  ; אמריקאי, מאבות הקולנוע הנסיוני) דמות של אפיפיור מלהט בכדורים עד שראשו נערף. הראש המסתחרר הופך לעיני המאמינים המריעים, למעין יצור עף.

האמן האנגלי דמיאן הירסט (  (D. Hirst   בוחן   בקביעות את הדת באירוניה ונוגע בגבול שבין המחריד ליפה ובין והנורא לנשגב.

האמן האיטלקי (חי בניו-יורק) מאוריציו קאטלן ( M. Cattelan ) הציג מיצב המתייחס באופן סקפטי ובלתי מחמיא לדת הקתולית.  בעקבותיו יצר האמן הרומני צ´יפריאן מורסן ( C. Muresan  ) קישור טורד מנוחה בין נפילת הקומוניזם לכנסייה האורתודוקסית

האמנית האנגלייה שרה לוקאס ( S. Lucas ) יצרה דמות צלוב בגודל טבעי, העשויה כולה מסיגריות .

מאוריציו קאטלן  , (Maurizio Cattelan)   La Nona Ora  , 1999. מיצב, מדיה מעורבת

צ´יפריאן מורסן  (Ciprian Muresan)  , 2004 ,The End of the Five Year Plan . עירוב טכניקות

אמנים שונים יוצרים קשרים בין תרבות עכשווית לדת, קשרים הטומנים בחובם ביקורת חתרנית. כך למשל אלכסנדר   קוסולפוב A. Kosolapov) , אמריקאי ממוצא רוסי) עוסק בתרבות הקפיטליסטית בעולם המערבי, שבו הדת השלטת היא הדת הנוצרית .

תיאו ואן-גוך   Submission Theo Van Gogh    2004. עבודת וידיאו

כאמור, יצירות כמו אלה המודגמות כאן נתקלות בתגובות קשות: שילובים שבין עירום נשי לסמלים דתיים צונזרו, ויצירתה של קטרז´ינה קוזירה  (K. Kozyra)   הוסרה מתצוגה בפולין בשנת 1995. האמן תיאו ואן  - גוך, שעבודתו הוזכרה לעיל, נרצח על רקע עבודותיו הפרובוקטיביות באמסטרדם בשנת 2004.

בשנת 2005 הציג עיתון דני סדרת קריקטורות של הנביא מוחמד. המחאות שהתעוררו בעקבות הדיווח על כך בעיתונות המצרית מדגימות את הרגישות הגדולה לייצוג דימויים דתיים בכלל ודמותו של הנביא במסורת המוסלמית בפרט. נזכיר כי גם בשנת 1990, כאשר חברת הנעליים Nike יצרה לוגו של נעל הדומה לאותיות המציינות את שמו של אללה במסורת המוסלמית,, עורר הדבר ביקורת ציבורית וסדרת הנעליים הורדה מהמדפים.

האמנית ילידת ג´מייקה רנה קוקס ( R. Cox ), יוצרת הפועלת בתחום ביקורת התרבות והשיח העכשווי של הפוליטיקה של הגוף, הציגה עצמה בעירום כאשר דמויות אפרו-אמריקאיות אחרות מסיבות עימה סביב השולחן. הצילום, המתכתב עם הסצינה של ישו ותלמידיו ביצירות איקוניות של "הסעודה האחרונה", עורר תרעומת אצל ראש העיר ניו-יורק ונציגיה המקומיים של הכנסייה הקתולית.

בשנת 1994 הציגה האמנית האינדונזית ארהמאיאי ( Arahmaiai  ) תערוכת יחיד שנקראה "סקס  ,   דת   וקוקה-קולה".. היצירות נתפסו כפוגעות באושיות האסלאם, וצונזרו. באחת היצירות שילבה האמנית בין צילום של פסל בודהה לבקבוק קוקה-קולה, ספר קוראן וקונדומים. השילוב בין דת ומין, קודש וחול, גבוה ונמוך ופופולרי הוא שגרם לעבודה להיתפס כבוטה, וגרר תגובות חריפות.

בדומה, שרה בפרלמנט הבריטי הטיחה דברים נגד תערוכתם של זוג האמנים גילברט וג´ורג´ ( Gilbert and George ) שכונתה "ההיה ישו הטרוסקסואל?".

במאמר זה אנו מבקשים להציע בסיס תיאורטי לעיסוק בשבירת החומר, המדיום והצורה בקרב אמנים יהודים–ישראלים. זאת, על בסיס הרעיון הישן ששבירה וניתוץ הם יסוד לבריאה חדשה. ניסיון זה אינו מסתכם באקט פרשני ובתיווך בין היצירה לקהל, אלא מכוון לכונן שפה שתעניק משמעות לאובייקט האמנותי במסגרת שרשרת של מסמנים בשיח האמנות והיהדות.

נדון כאן בהקשר זה, בכמה מדרכי ההבעה הכוללות עיסוק במצע, בחומר, בטכניקה ובהבטיים סיגנוניים שונים.; נדגים כיצד אמנים עכשוויים עושים שימוש בחומרים שבורים ומתכלים, באלמנטים של דלדול החומר ובהנמכה והוזלה של חומרי גלם המרכיבים את היצירה. נדון גם בטכניקה של שילוב בין קודש לחול, ובין ה"ראוי" ל"לא ראוי", וכן בפרגנמטציה של   תימות ומושגים יהודיים קאנוניים שיש להם מקום מרכזי בשיח. בהקשר זה תתבהר גם משמעותם של פריטי היודאיקה המופיעים באמנות העכשווית לעתים קרובות, ובמיוחד השילובים   בין יהדות לעירום כפי שהם מקבלים ביטוי באמנות היהודית לאחרונה.

לוחות ושברי לוחות – שבר, פירוק ורידוד החומר

האוצרת שרה ברייטברג-סמל כתבה מאמר שהיה לטקסט-מפתח בשיח הפרשני של האמנות הישראלית: "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית". במאמר קשרה הכותבת בין האמנות התל-אביבית החילונית של רפי לביא ותלמידיו להיבט הא-אסתטי והא-מטריאלי שבמורשת היהדות.

 כותרת המשנה של המאמר היתה  " כי-קרוב אליך הדבר מאד"   (דברים ל´, י"ד). הפסוק מקשר את הטענה המרכזית למימד האינטימי שבאמנות: הפשטות, הדלות והקִרבה הבלתי אמצעית - "כי המצווה... לא נפלאת היא ממך... כי קרוב אליך הדבר מאד..." (שם).

17 שנים אחר-כך תערוך האוצרת שרית שפריא בחינה מחודשת של היצירה של רפי לביא ותגלה בה מוטיבים יהודיים. לדבריה, היהדות מופיעה כצדה האחורי של הישראליות וכלא-מודע של התרבות הישראלית.

כאן מבקשים אנו לצעוד צעד נוסף מעבר ל"דלות החומר" ולתיזות שהוצגו בתערוכות אחרות בהקשר זה, ולמקד את המבט בהבעה היהודית באמנות העכשווית, המתאפיינת בדלדול, שבירה ורידוד החומר. אמנים יהודים עכשוויים שונים נותנים בשבר סימנים מוסריים ופוליטיים. דוד טרטקובר יצר כרזה המציגה את הפסל "התרוממות" של מנשה קדישמן, שהוצג עד לא מכבר בכיכר הבימה בתל-אביב. בכרזה מוצג הפסל כמייצג את התרבות והאמנות הצומחות מתוך הריסות.

ראוי לאזכור גם התצלום של לארי אברמסון משנת 2006, שבו נראה פירוק דגם בית-המקדש שהוצג במלון הולילנד בירושלים והועבר ב-2006 למוזיאון ישראל . הפירוק וההעמסה הם מטאפורה לשבירה ובנייה מחדש - חיוניות שאינה נפסקת.

נדונים כאן נושאים כגון החטא הקדמון, הגירוש מגן עדן ושבירת הלוחות. זהו חיפוש אחר האור הגנוז שהעולם לא היה ראוי לו בתהליך הבריאה על-פי מסורת חז"ל, ולכן הוא נגנז עבור הצדיקים לשימוש בעתיד (על-פי תלמוד בבלי, חגיגה, י"ב, ע"א).

ישראל רבינוביץ´ מרבה להציג חפצים ושברי כלים שהוא מוצא באתרי בנייה ופסולת בניין. בתחילת שנות השבעים מצא האמן את "המנורה השבורה" בפסולת הבניין שהוצאה מהריסות הרובע היהודי סמוך לשער יפו, והשתמש בה כ"חפץ מצוי" ( Object   Found  ). השבר היה שייך כנראה לסורג של בימה או עזרת-נשים באחד מבתי-הכנסת ברובע היהודי.

 ב-1998 הציג האמן עבודה מטרידה בשם "טור אורח חיים". גם כאן, כדרכו, עושה האמן שימוש בחומרים שמצא ובחומרי "חפץ מן המוכן" (כהמשך למגמה שהחלה ביצירותיו של האמן הצרפתי מרסל דושאן). על גבו של הספר "ארבעה טורים", הקאנון ההלכתי הקלאסי, מוצב גם כאן ברזל הבניין צבוע כחול בדמות דקל קמל.

מפתחות מיותמים מסמלים שבר, חורבן וחוסר. האמנות הפלסטינית המקומית משתמשת בהם לעתים קרובות כמטאפורה לנכבה ולגירוש, וכמייצגים את נוהגם של המגורשים לשמור את מפתחות בתיהם שנהרסו ואינם קיימים עוד. רבינוביץ´ אסף בשנות התשעים מפתחות בשכונת ממילא הירושלמית, לאחר שתושביה אולצו לעזוב לטובת "פרויקט שיקום" של המקום. כאן מתאחדים שיח ה"אחרוּת", שיח ה"מזרחיות" ומוטיבים יהודיים לשבר שלא יירפא על נקלה. בעבודה אחרת של רבינוביץ´, "נוף עם עשן כחול", מופיעים תרמיל, מרגמה, אבן חקוקה ושופר, ויחדיו הם משלבים לקטנות, יהדות ושבר. כאן מוצגות כמה עבודות של רבינוביץ´ שנעשו משברי אבן של כלים עתיקים בעקבות ומתוך ה"שיירים" שהותירו החופרים והארכיאולוגים באתרים שונים בארץ .

האבנים הללו משמשות פיסות של מציאות עכשווית, אך טומנות בחובן השתקפויות של זמן עבר. למעשה, פרגמנטים ארכיאולוגיים אלה משמשים מעין "קופסה שחורה" של תולדות המקום, הזמן והתרבות שלנו ושל האזור שבו אנו חיים.

 

בעבודותיו של ז´אק ז´נו דגמי מבנים של קבר או בית-כנסת עשויים מברזל חלוד ומתפורר. בדומה לשברי הפסלים הקלאסיים שהוזכרו לעיל, גם הפיסול והריתוך בברזל חלוד הפכו כבר למדיום רגיל כל-כך, עד שהשבר והכליה החבויים בהם אינם נתפסים עוד ככאלה. בעבודות אחרות משתמש האמן בספרים בלויים, שעווה שהותכה וקרעי טקסטים מספרי קודש שבלו.

נחמה גולן מטביעה לוגו חדש שיצרה על גבי טקסטים מקודשים שבלו והפכו לא-שמישים. בלוגו מופיעה המלה "גניזה"   – הפסולת ושברי הכלים, שבמסורת היהודית נמצא להם פתרון התכלות הולם, מוזרים ומועברים לזירת האמנות והופכים ליצירות. האמנית יוצרת למוסד הגניזה לוגו – חותם אליפטי בסגנון עכשווי-שיווקי (האליפסה היתה הפורמט המייצג של תרבות השיווק של שנות התשעים). כך הופך אקט של כיליון לפעולת מִחזור, אך גם לפעולה של העלאת החפצים במדרגות הקדושה.

אצל אברהם אילת קופסת סרדינים משומשת שמצא בסביבות הסטודיו שלו משמשת רליקוויה   וכלי קיבול לטקסטים מקודשים. האמן מעיד: "השילוב של משהו מרוקן וחסר ערך לחלוטין עם כתב, ובמיוחד כזה שמייצג מסורות וערכים מקודשים, נראה לי נכון על רקע ההקשרים הלא-קדושים של המציאות והתרבות הישראלית דהיום". באופן דומה, חיים סוקול עוסק ביודאיקה במדיום של פח מתכלה וברזל חלוד, כפי שהצגנו בעבר.

אוריאל מירון מנסר כסאות פלסטיק. הפירוק של "הרהיט הישראלי" (הזוכה לעדנה באמנות המקומית) ושילוב חלקיו יחד מחדש יוצר ברייה משונה שאינה מאפשרת ישיבה.

בלו-סימיון פיינרו עשה שימוש בשברי כלי חרס שרופאו. כד חתום במכסה דמוי בית מציע מטאפורה לחורבן, אך בה בעת מזכיר שהחורבן הוא לרוב הבסיס לבנייה חדשה.

באופן דומה, רבים מדימויי המתפללים שצילם נתן דביר כוללים דמויות המצויות בחללים קשים ומתפוררים.

שאול צמח מערבב חומרים מתכלים (מעין שאריות זבל) בדלי. תהליכי ההתמרה הביולוגיים, תגובות השרשרת הכימיות והתחלפות הקטבים הפיזיקלית שיעברו החומרים באינטראקציה זה עם זה הם היוצרים, לדבריו, את "מיתוס הבריאה", כשמה של העבודה..

"חלל פנוי" – ריטואלים פוסט-חילוניים

כאמור, כמו האמנות היהודית-מודרנית האירופית שנולדה מתוך מרד עולם ההשכלה במסורת היהודית הקלאסית, גם האמנות הישראלית מהעבר   טיפלה בדרך-כלל בנושאים "יהודיים" על-ידי "חילולם". כבר הערנו במאמר הראשון בסדרה, "המבדיל בין קודש לחול", שהמתח בין קודש לחול ובין עולמות דתיים לעולמות חילוניים לא היה במרכז השיח של האמנות המקומית, והמורכבות של נושאים אלו רחוקה היתה לרוב מן הסצינה. האמנות הישראלית, אף שראתה עצמה כראש חץ אוואנגרדי, למעשה המשיכה את התפיסה הציונית והמודרנית של יצירת "היהודי החדש", וכל הקטיגוריות שלה כוננו על-פי דגמים אירופיים-כביכול שעמדו במרכז השיח.

 תפיסה זו בוטאה פעמים  ‎ באמצעות "חילולי קודש" באמנות.

כאמור, גם יוצרים יהודים צעירים העוסקים באמנות פלסטית היום עושים זאת, אלא שהבסיס של פרקטיקת החילול בהווה שונה משהיה בעבר. חילול הקודש באמנות היהודית העכשווית מתקשר לרוב דווקא לחיפוש דרך במציאות מסוכסכת ולא להתנערות גרידא מן ה"קודש". מדובר בתרבות שנחלצת מן הזהות הישנה וקשורה לתפיסה חדשה של עולם "פוסט-חילוני",   הגורס כי "חילוניות" ו"דתיות" אינן ניגודים, אלא מושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה. לדברי הסוציולוג יהודה שנהב: "פרפסקטיבה פוסט-חילונית על העולם מצליחה ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות – ולא החלפה של אחת באחרת".

 חילול זה מתקשר גם לחיפוש הדרך והזהות בעולם שבו זהות ישראלית מקומית אינה נתפסת עוד כבסיס איתן.

אם כן, אחד מאופני הביטוי הרווחים בשדה האמנות העכשווית הוא השימוש בשילובים שבין קודש לחול, שילובים שמערערים על הסדר הקיים.

מיכאל דרוקס, בסדרה "עונשים" מ-1972, הרכיב צילומים שבהם הוא ניצב בפינת חדר באתרים שונים שמתקשרים לחול ולקודש: בבית-ספר, בכותל המערבי, במוזיאון ישראל, בבניין הכנסת.

אליהו אריק בוקובזה יוצר כעין "עבודות בצלאל" לא-תקניות, שהיהדות נוכחת בהם לצד השפעות מהפופ ומהאמנות היפנית. בעבודתו רובוטים וחייזרים שהכין מעץ זית. על בטנו של האחד מצויר קבר רחל, ועל השני ציור של מגדל דוד.

בהמשך למהלך של מיכאל סגן-כהן, שהעתיק פרקים שלמים מהתנ"ך כפעולה של "אמן מבצע" החוזר על הטקסט ובכל ביצוע מעניק משמעות חדשה בהתאם לזמן ולמקום, גם קשת מעתיקה טקסטים. בעבודה זו בולט השימוש בצבע זהב כמתווה מראה איקוני ביזנטי ויוצר אנטיתזה – במדיום ובצורה – לתפיסות יהודיות שנתפסות כאנטי-איקוניות במהותן.

בציור "בעלי הזקנים" של מאיה שמעוני נראים הזקנים של פעילי טרור. היא בוחנת את הזקן משום היותו מאפיין חזותי של דמויות איקוניות בתרבויות דתיות שונות. בבחינה זו היא יוצרת עירוב בין הדתות, שבדרך-כלל נתפסות כמנוגדות זו לזו.

השילוב בין איקונות נוצריות ודימויים יהודיים הופיע הרבה באמנות היהודית המודרנית.

Christo and Jeanne-Claude) ). כאן משמש הכיסוי לאזכור הציווי המקראי "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור" (במדבר, ד´, ט´). הקומפוזיציה שנוצרת עם הכיסוי מעוררת אסוציאציה של הצלוב ומזכירה גם תכריכים. נוסף לכך, מבצבץ כאן המתח בין נִראוּת, קיום והעדר.

דנה ובועז זונשיין מסמיכים בעבודת הווידיאו שלהם משנת 1996 שני נופים מקומיים בעלי משמעות איקונית (תמונה 32): הכותל המערבי הירושלמי הקדוש, והים התל-אביבי החילוני. שילוב דומה מופיע גם בעבודתה של הילה לולו לין "דם קר" משנת 1996. האיחוי הדיגיטלי של שני הדימויים הסותרים מחבר ניגודים ומעמת תחושות.

אריאן ליטמן-כהן בעבודה "אדמת קודש למכירה" משנות התשעים   ובעבודה "אוויר קדוש, מים קדושים, אדמת קודש, למכירה" (1998) מהפכת בקלישאות של הקודש.

אריאן ליטמן-כהן, אדמת קודש למכירה, 1996 (פרט). בד, אדמה, פשתן, עץ ושעווה

אריאן ליטמן-כהן, אדמת קודש למכירה, 1996 (פרט). בד, אדמה, פשתן, עץ ושעווה

בעבודה המשלבת וידיאו ומיצב מציגה רעיה ברוקנטל את דמותה של "מיס פיגי" מתוכנית הטלוויזיה "החבובות". החזירה מקעקעת את סימן ההכשר האמריקאי-אורתודוקסי OU על גופה של אשה, ואגב כך מספרת על קשייה כחזירה במדינת היהודים.

בהזמנה לתערוכה "במקום שאני עומדת" (מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, 2003) יצרו האמניות נחמה גולן ופסי גירש שילוב גס בין קודש לחול. בשני הצילומים הנושא הוא ריקוד. הריקוד הקלאסי נעשה אל מול קהל צופים, ואילו הריקוד החסידי נעשה אל מול הרב..

בשולי הדברים נזכיר עוד כמה פרקטיקות של "חילול" שאפשר למוצאן כטכניקות שימושיות באמנות העכשווית: כאלה הן השימוש בקלישאות, ההעתקה התמה של המציאות לאמנות, וכן הפרגמנטציה. הקטגוריות הללו כולן הן נזילות ואפשר לאפיין יצירות רבות תחת יותר מקטגוריה אחת.   יחד עם זאת כל הטכניקות הללו מחייבות את הצופה לצפייה חדה ומאומצת שתשכיל להבחין בין ייצוג פופולרי לייצוג חתרני אמנותי. בתחום זה בולט מאוד השימוש בפורנוגרפיה בשדה האמנות. הצפייה בעבודות מעין אלה מחייבת אבחנה דקה בין אובייקט המעורר יצרים ומנסה לשאוב את הצופה לתוכו (פורנו) ובין יצירה שלא נוצרה כדי לגרות את יצריו של המתבונן או לגרום לעינוגו הפיזי, אלא עושה שימוש כצופה מן החוץ בתכנים מתחום זה, ובכך למעשה חותרת תחתיו.

כך מועברת הפורנוגרפיה בעולם האמנות מן הסדר הפונקציונלי הדיסקורסיבי לתחום הסדר האסתטי. המהלך הזה מכוון גם אל הצומת שבין צביעות מינית לצביעות פוליטית של התרבות, על מנת לתת פומבי למה שכולם עושים ממילא בינם לבין עצמם.

לענייננו, פרגמנטציה היא טכניקה שיש בה גם מהחילול. היא שוברת ומפרקת את השלם לגורמיו. שבירה זו מדגישה מקטעים ומאפשרת נִראוּת לחלקים שאמנם מרכיבים את השלם, אך נותרים שקופים בדרך-כלל. המיצב הקומוניקטיבי של דוב אברמסון, "נר מצווה", המוצג במוזיאון היהודי בניו-יורק, הוא דוגמה טובה לעיסוק מעין זה. זוהי עבודה המציגה אלטרנטיבה חזותית למניין המצוות. על גבי שולחן מוצבים 613 נרות נשמה, שעל כל אחד מהם מצוינת מצווה אחת ממניין המצוות. על כל נר מודבקת תווית (מתוך סדרה בעיבוד מחשב), ועל גביה סמלים המציגים את פרטי המצווה. במעשה זה יצר האמן טרנספורמציה ממדיום המלה הכתובה, שבו השתמשו מוני המצוות בימי-הביניים, למדיום חזותי. הנכחת המצוות בחפצים (נרות) מעוררת רצון לשלוח יד ולמיין ולברור בין הנרות-מצוות. אופן ההצגה יוצר גם תחושה של פרגמנטציה – כל מצווה ומצווה עומדת בפני עצמה. תחושה זו עומדת בסתירה למגמתם של מוני המצוות וספרי ההלכה הקלאסיים, שיצרו קודקס שלם ומחייב. כך מקצינה העבודה סוגיות של בחירה עצמאית ביחס לעולם המצוות ודילמות מהותיות, כגון הרלבנטיות של ההלכה והאפשרות לקיום אישי נאות שלה.

פירוק השלם נוכח גם בעבודה אחרת של האמן, "יש לנו מניין?". כאן מפורק הפסוק "הושיעה את עמך..." (תהילים, כ"ח, ט´). זהו פסוק בן עשר מלים, המשמש בעולם המסורתי כלי לספירת אנשים ולצורך התקבצות למניין, קרי לתפילה המחייבת עשרה גברים בוגרים – וזאת במקום השימוש בספרות. הפרגמנטציה כאן מעלה שאלות בדבר המתח שבין אוניברסליות לבחירה סלקטיבית של הראויים להשלמת המניין.

דני קדם משחק ומפרק אגב כך מושגים של "קורבן" ו"עקידה", שהם מהמיתוסים היהודיים המרכזיים שהשתלבו באתוס הישראלי. הדקונסטרוקציה הלשונית והאבחנה כי במושג עצמו טמונות מלים שונות המתקשרות אליו באופן טעון (קרב, נרקב, נקבר, קר) משתלבות כאן במשחק קוביות שבץ-נא (המזכיר את הביטוי "קח נא" מפרשת העקידה המקראית).

לנושא זה מתקשרת גם טכניקה של הדגשה והארה של אספקטים מסוימים בתרבות על-ידי מחיקה וגילוי:

במיצב המולטימדיה  "The Liberation of G-d"  מאירה האמנית האמריקאית   הלין אילון ( H. Aylon ) אספקטים שונים הקשורים למגדר במקרא, על-ידי גילוי והסתרה של הטקסט; אשר דהן מוחק בעבודת האדמה והעץ שלו את אותיות שם האל מתוך פסוקים ;

 אצל רות קסטנבאום בן-דוב נמחקים טקסטים מקודשים מהתלמוד, ולמחיקה זו תפקיד, כאמור, בהארתם של אספקטים חבויים. בארבעת חלקי העבודה "בדים" (1999) דף התלמוד הולך ומתכסה בלבן, ותוך כדי כך נעלם הטקסט התלמודי.

אליוט מקין  (E. Makin)   מחבר בין עבר להווה בעבודה Cemetery 2.0" ", יצירה המקשרת בין מצבות מסורתיות ומאגרי ידע של אילנות יוחסין, אינטרנט ומולטי-מדיה.

האסתטיקה והפוליטיקה של ההלכה המודרנית היא כל-כולה דואט בין מה שנראה כאסור ולא-הלכתי לפתרונות במסגרת דיון אקדמי במהות החוק וגבולות המשפט. כך נוצרו פתרונות הלכתיים המתמודדים עם בעיות השעה החדשות (למשל שעון שבת, אפיית המצות לפסח במכונה לעומת האפייה המסורתית ביד, מצוות השמיטה והיתר המכירה, מצוות העירוב ועוד). אמנים שונים מנכיחים תימות אלה ומפלרטטים עם גבולות החוק ועם מה שנראה כלא-הלכתי ואנטי-משפטי לכאורה, אך בחינה מדוקדקת שלו מגלה עמידה בקריטריונים הלכתיים והבנה עמוקה של מהות החוק והמשפט היהודי.

על-פי הדרישה ההלכתית המקובלת, שמונת נרות החנוכייה חייבים לעמוד כולם באותו גובה. הנרות של האמן האמריקאי טובי קאהן ( T. Kahn ) אינם נכנעים לקריטריונים אלו, מתוך רצון לפלרטט עם מעשה שאינו הלכתי ומשיקולים אסתטיים. אף שגובהם של הגביעים שונה, בסיס המגרעת שבתוכם מוצבים הנרות הוא בגובה אחיד ויוצר נִראוּת המתעתעת בדואליות שבה: הלכתית מחד, ולא קונפורמית מאידך.

גם רעיה ברוקנטל משחקת בדואליות הזו. בסדרת הרישומים שלה "נערי המרשמלו" מוצגות דמויות אמריקאיות יהודיות שנלקחו מספר מחזור ישן של ישיבה קטנה בדמויות היהודיות שהגחיכה האמנית קשורה למעין ניוון שנחשף בנערים המדושנים ובמורים המשתטים. שם הסדרה מתייחס, לדברי האמנית, לתופעה מוכרת בסביבת יהודים בארה"ב: מזון יהודי שאינו כשר מהבחינה ההלכתית מוגש בסגנון כשר: במאכלים כגפילטע-פיש, פסטרמה, לקס ובייגל, מרק עוף או קניידלך. הסועד חווה את האווירה והסגנון, אך פוסח על פרטי ההלכות.

 

הזכרנו בעבר שאמנים שונים מציגים תפיסה דואלית של ביקורת ומחויבות לגבולות החוק מצד אחד, יחד עם כמיהה לחטא ולפריצת גבולות החוק מצד שני. הכמיהה לחטא מתגלה כבעלת כוח מפרה, אף שאינה בהכרח מממשת את עצמה  . כזו היא היצירה "צלחות להפרדה בין מאכלי בשר לחלב" של רחל מוזס. השימוש בכלים שיצרה האמנית מציע פלרטוט עם העבירה ומשחק עם גבולות החוק. מוזס מתייחסת בעבודותיה לכמיהה לחטא ולהילה סביב איסורים.