ראיון עם יאיר גרבוז

"עצם העיסוק באמנות גובה מחיר כבד, ולהיות אמן בישראל משלש את המחיר", "אם אתה מבוגר צעיר ומבטיח, אתה בצרה. אם אתה מבוגר פתטי, זו גם צרה", "יש פה אמנות נפלאה עם ממסד תרבותי שהוא ברמה של הממשלה שלנו". יאיר גרבוז פותח את הפה.
 
יאיר גרבוז, יליד 1945, עוסק באמנות מאז שהוא זוכר את עצמו. "אני פשוט לא זוכר מצב אחר", הוא אומר. תערוכת היחיד הראשונה שלו הייתה בשנת 1967 בגלריה "מסדה" בתל אביב, ומאז השתתף בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, בין היתר במוזיאון תל אביב, מוזיאון תפן ומוזיאון רמת גן. עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים רבים בארץ ובחו"ל.
גרבוז, ראש בית הספר לאמנות במדרשת בית ברל, עוסק ביצירת סרטים ובספרות, ושולח ידו גם לעיתונות, בעיקר בסאטירה. למרות כל עיסוקיו האמנותיים הרבים, הציור הוא תמיד במקום הראשון.

לא ברור למה לשאוף

- האם היצירה שלך השתנה עם השנים?
"היצירה משתנה מציור לציור ומתקופה לתקופה. אוי ואבוי אם אין שינוי ביצירה. השינוי אינו מותנה בגיל, אולם יש מספר שינויים שכן מושפעים מהעלייה בגיל. קודם כל, אתה פוסל חלק מהרעיונות בראש, אתה לא צריך לנסות הכל, ובנוסף לכך אתה מקלקל פחות, כי אתה מדויק יותר בגלל כל הניסיון שצברת. ייתכן ואתה עושה פחות, אבל אתה יותר מדויק. ויש עוד תופעה משמעותית - בעקבות הגיל, אתה נזקק פחות לחיכוך. לטוב ולרע. אתה מתרוצץ פחות בגלריות, אתה גם פחות מעודכן, כבר לא מכיר כל אמן שמופיע בכתב עת לאמנות, ואמנות של אנשים צעירים מאוד, זה לא בדיוק משהו שאתה שייך אליו".
- כשאתה מסתכל על יצירותיך מגיל צעיר, מה אתה חושב?
"באופן מפתיע, אתה רואה שיש קו בין כל מה שאתה עושה. אתה רואה שבגיל צעיר מאוד רמת ההשפעות עליך יותר גבוהה. ציירים צעירים בראשית דרכם דומים יותר לאחרים מציירים בשלים. מצד שני, כל אדם שמסתכל על דברים שעשה בצעירותו לא יכול שלא להצטער על אבדן חלק מהתכונות האופייניות לאדם צעיר: סוג מסוים של חוצפה, ביטחון, אומץ. אני שייך לדור שהתחיל את הדרך מתוך אמון שאמנות יכולה להיות חשובה. רואים את זה בכל קו. גם אם באמנות שלי ראיתי ביקורת חברתית, היא הייתה עם הרגשה של סדר בעולם, מה צריך להיות או מה הייתי רוצה שיהיה. היום אני עדיין יודע מה הייתי רוצה שלא יהיה, אבל לא ברור לי מה התמונה שאפשר לשאוף אליה".

חדשות הופכות לנשכחות

- כשאתה מסתכל אחורה על מהלך הקריירה האמנותית שלך, האם יש משהו שהיית עושה אחרת?
"כשמדובר בקריירה ומה שהייתי רוצה אחרת, זה לא רק לעצמי, ולא קשור בסיפוק האישי שלי. בתחום זה אני לחלוטין איני מקופח. זה לא קשור למושגים של כסף, מכירות ויותר תערוכות מוזיאליות. התחום הזה הוא לא חשוב. מה שנראה לי שהייתי רוצה אחרת הוא שהאמנות הישראלית תיצור לעצמה רצף והקשר. יש פה אמנות נפלאה ואמנים יוצאים מן הכלל עם ממסד תרבותי שהוא ברמה של הממשלה שלנו, ולכן לא נרשמת ההיסטוריה של האמנות הישראלית.
"כך, דבר שהוא היום חדשות, במקום להפוך להיסטוריה, הוא הופך לנשכחות. אמנים שהיו מורים שלי, הסטודנטים שלי לא יודעים מי הם. אמנות לא מספרים, אמנות צריך לראות. האמנים נעלמים. אפילו זריצקי, לא רואים את התמונות שלו. הייתה תערוכה ענקית של אריה ארוך. אם לא היית בארץ באותה התקופה, לא ראית אותה. וכאן מדובר בכאלה שהממסד בארץ מכיר בהם. ומה על אלה שהממסד לא מכיר בהם?
"הייתי רוצה שמה שיצרתי יהיה פרק באמנות המקומית, שיהיה ברור ממנו מאיפה אני בא, במה אני עוסק ולאן הגעתי. הייתי רוצה ללמד. כשאנשים שומעים ביקורת, הם בטוחים שמשמעה לתת ציון למשהו. בעיני ההיבט החשוב של המילה ´ביקורת´ זה להעמיק. עומק הוא ביקורת, וביקורת זה עומק".

באמנות ויזואלית אין וונדרקינדער

- מה אתה חושב על האמנות של האמנים הצעירים היום?
"כראש בית ספר לאמנות אני נתקל בשאלה הזו כל הזמן. בכל מחזור יש לי כשרונות ואנשים מרתקים, והתפקיד שלנו הוא לחזק בהם את היכולת לשלם את המחיר. יש שני מחירים: עצם העיסוק באמנות גובה מחיר כבד, ולהיות אמן בישראל משלש את המחיר. לא תמיד יש לאנשים צעירים נכונות לשאת בנטל הזה. אבל אף פעם לא יצא ממני המשפט: ´הדור הולך ופוחת´, וגם לא ´בתקופתנו היה יותר טוב´".
- האם יש יתרונות לאמן בגיל מבוגר, ומהם?
"קודם כל, אני חושב שאמנות ויזואלית אין בה ´וונדרקינדער´, כמו שיש במוזיקה, למשל. מצד שני, המיומנויות הקשורות לאמנות זה לא משהו שאתה מאבד בגיל צעיר, כמו לדוגמה בזמר. יש אמנים שמתייבשים אחרי תקופה מסוימת. זה לא עניין ביולוגי, זו שאלה של עד כמה מספיקה לך האנרגיה היצירתית. אצל פיקסו, למשל, עשר השנים האחרונות בחייו הן הכי חשובות ביצירה שלו. אני רואה הרבה ציירים שהגיעו להישגים בשנים מאוחרות של חייהם. ציורים שארוך צייר בצעירותו, למשל, אינם כל כך מעניינים. גם שטרייכמן מעניין יותר בציוריו המאוחרים. שניהם יצרו בצעירותם את התשתית לפריצה האמנותית שלהם, שהתרחשה בגיל מבוגר".

לחולל סוג של נס

- אילו עצות תוכל לתת לאנשים שמתחילים לעסוק באמנות בגיל מבוגר?
"קודם כל, יש לבדוק אם זה ניתן לכיבוש. ואם כן, לכבוש את זה. יש לערוך המון בדיקות חוזרות - האם אתה פונה לאמנות כי גילית שזה חזק ממך וזה לא מרפה, או שאתה רוצה שהאמנות תספק לך משהו - ישועה, טעם, עזרה להתגבר על משבר. צריך להיות אדם מאוד מאוד מיוחד כדי לעשות מעבר לאמנות, ולא להיות פתטי. אדם מבוגר שפונה לאמנות צריך להיות מסוגל לחולל סוג של נס, והנס הוא להיות מבוגר אמנותית מבלי שהיית צעיר ממזר ומבטיח. אם אתה מבוגר צעיר ומבטיח, אתה בצרה. ואם אתה מבוגר פתטי, זו גם צרה. לכן הרבה פעמים מוטב לאנשים שיפנו לתחום שהיומרה בו יותר קטנה, כמו מלאכות ותחביבים, ושישתלמו בהבנת האמנות וילמדו להיות קהל שאוהב וצורך אמנות".